פיוטר וראנגל: הגנרל שפינה צבא מבלי לאבד אף אדם
באמצע נובמבר 1920, כאשר הצבא האדום סגר על חצי האי קרים והתנועה הלבנה ברוסיה הגיעה למעשה לסופה, עשה הגנרל פיוטר וראנגל (Pyotr Wrangel) משהו שאף אחד מקודמיו המובסים לא הצליח לעשות: הוא חילץ את כולם. ב-14 בנובמבר, 126 ספינות הובילו 145,693 חיילים ואזרחים מחופי קרים למקום מבטחים בקונסטנטינופול – פינוי המוני שהושלם ללא נפגעים, הישג לוגיסטי שעמד בניגוד חריף לכאוס של נסיגות לבנות קודמות ושנזכר בהיסטוריה כפעולה האחרונה של התנגדות מאורגנת נגד הבולשביקים במלחמת האזרחים ברוסיה.
מהנדס שהפך לפרש
וראנגל נולד ב-27 באוגוסט 1878 בנובואלכסנדרובסק, שבפלך קובנה באימפריה הרוסית, כיום זרסאי (Zarasai) שבליטא, למשפחת אצולה גרמנית-בלטית בעלת דורות של מסורת צבאית – אף שאביו, הברון ניקולאי יגורוביץ' וראנגל, שבר מסורת זו כדי לעסוק בתחומי הרוח ולא בלחימה. בהתאם לרצון אביו ולא למנהג המשפחה הוותיק, פיוטר הוכשר תחילה כמהנדס מכרות בבית הספר למכרות בסנקט פטרבורג, סיים במקום הראשון בכיתתו וזכה במדליית זהב. הוא התגייס לצבא בכל זאת בשנת 1901, הצטרף לרגימנט משמר הפרשים העילית ומצא את ייעודו האמיתי כקצין פרשים במהלך מלחמת רוסיה-יפן בשנים 1904–1905. במלחמת העולם הראשונה זכה במסדר גאורגי הקדוש עבור הסתערות פרשים נגד ארטילריה גרמנית בקאושין (Kauschen) בשנת 1914, עלה לדרגת מייג'ור גנרל, ושירת תקופה מסוימת כשליש של הצאר ניקולאי השני.
עלייה בדרגות הצבא הלבן
לאחר מהפכת אוקטובר, הצטרף וראנגל לצבא המתנדבים האנטי-בולשביקי באוגוסט 1918 וזכה במהרה להערכה בזכות טקטיקות פרשים אגרסיביות, בכיבוש העיר האסטרטגית צאריצין ביוני 1919. הוא התעמת שוב ושוב עם מפקדו, אנטון דניקין, בנושאי אסטרטגיה – וראנגל העדיף לרכז את הפרשים הלבנים לכוח מחץ אחד מאשר להמשיך בקו ההתקדמות הרחב והמתוח של דניקין לעבר מוסקבה, חילוקי דעות שמכון הובר (Hoover Institution) מציין כי ייתכן שהיו משנים את תוצאות המלחמה לו הייתה מתקבלת תוכניתו של וראנגל. הסכסוך עלה לו בפיקודו; הוא פוטר בדצמבר 1919 ויצא לגלות בקונסטנטינופול.
מפקד של מטרה אבודה
כאשר דניקין התפטר במרץ 1920 על רקע קריסת העמדות הלבנות בדרום רוסיה, נבחר וראנגל למפקד העליון ב-4 באפריל 1920, כשהוא יורש צבא מפורק ומטרה שרוב המשקיפים כבר ראו כאבודה. הוא ארגן מחדש את הכוחות שנותרו למה שכינה "הצבא הרוסי" והקים את ממשלת דרום רוסיה, תוך יישום רפורמות קרקע וזכויות עובדים בניסיון – כפי שתיאר זאת משקיף בן התקופה – "לבצע מדיניות שמאלית בידיים ימניות", מאמץ פרגמטי לזכות באהדת האיכרים שהלבנים מעולם לא השכילו לרכוש. היסטוריונים מתארים אותו כמנהל מוכשר משמעותית מקודמיו, שנעזר בסמכות אישית טבעית שאיפשרה לו, בשונה מדניקין, למנוע מיחידות קוזאקים לא ממושמעות לבצע פוגרומים ופרעות שפגעו בשמם של הפיקודים הלבנים הקודמים. מחשבתו הייתה חדה והחלטית, לפי דיווחי מכון הובר, אף שחוסר ניסיונו בממשל אזרחי הותיר אותו בחוסר אמון כלפי הביורוקרטים והפוליטיקאים שעמם היה צריך לעבוד, מה שיצר חיכוך במהלך תקופת שלטונו הקצרה בקרים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מהלך טאברידה הצפונית והקריסה
כוחותיו של וראנגל השיגו הצלחה ראשונית במבצע טאברידה הצפונית ביוני 1920, והרחיבו לזמן קצר את השטח בשליטת הלבנים מעבר לחצי האי קרים. אך גורל המבצע נחתם על ידי אירועים שלא היו בשליטתו: לאחר שפולין חתמה על שביתת נשק עם רוסיה הסובייטית מאוחר יותר באותה שנה, הצבא האדום התפנה להפנות את מלוא כוחו נגד כוחו הקטן בהרבה של וראנגל, והתבוסה הפכה לעניין של זמן ולא של אפשרות.
הוצאת כולם
מול קריסה צבאית ודאית, ארגן וראנגל את מה שנחשב לאחד הפינויים ההמוניים המסודרים ביותר בכל מלחמת האזרחים ברוסיה. ב-14 בנובמבר 1920, הצי שלו בן 126 כלי שיט העלה 145,693 חיילים ואזרחים מנמלי קרים והביאם לקונסטנטינופול ללא נפגע אחד שדווח במהלך הפעולה עצמה – ניגוד חד לפינויו הכאוטי בהרבה של דניקין מנובורוסיסק. המפונים הוחזקו בתנאים קשים בגליפולי ובאי למנוס (Lemnos), שם פעל וראנגל לשמור על שרידי צבאו מאורגנים וממושמעים על אף העובדה שלא הייתה להם מדינה, טריטוריה או משאבים; הצי שנותר יושב לבסוף ביוגוסלביה ובבולגריה.
גלות ואיחוד המובסים
בשנת 1924, בעודו פועל לשמר צורה מאורגנת של התנגדות אנטי-בולשביקית, ייסד וראנגל את האיחוד הצבאי הכל-רוסי, המוכר כ-ROVS, כדי לאחד את כוחות הצבא הלבנים המפוזרים תחת מבנה יחיד שנועד להמשיך את המאבק נגד השלטון הסובייטי מחוץ למדינה. את שנותיו האחרונות בילה בבריסל, כשהוא מנהל את הארגון בהתכתבות תוך כתיבת זיכרונותיו בין קונסטנטינופול, סרמסקי קרלובצי (Sremski Karlovci) ביוגוסלביה, ולבסוף בבלגיה. הוא מת בבריסל ב-25 באפריל 1928, בגיל ארבעים ותשע, לאחר מעט יותר משנה בעיר, כשהוא שחוק פיזית ונפשית משנים של סכסוכים פוליטיים בין הגולים וקשיים כלכליים. משפחתו חשדה בהרעלה סובייטית, אף שההיסטוריון ריצ'רד לאקט (Richard Luckett) ייחס את מותו למחלה שהחמירה בשל עבודת יתר.
מדוע פיוטר מכונה גאון
הטיעון לגבי גאונותו של וראנגל הוא צר וספציפי ולא גורף: הוא נשען כמעט כולו על פינוי קרים, פעולה לוגיסטית יחידה שבוצעה תחת לחץ מרבי, ללא מקום לטעויות, שהצילה כמעט 150,000 חיים ללא דיווח על נפגעים – תוצאה שמבדילה אותו בחדות ממפקדים שהותירו חיילים ופליטים להירצח או להישבות בנסיגות דומות. החלטיותו ושיקול דעתו הטקטי המהיר, כפי שצוין על ידי היסטוריונים שחקרו את סגנון הפיקוד שלו, והסמכות האישית הלא שגרתית שלו על יחידות קוזאקים קשות, הם כישרונות אמיתיים וספציפיים, ולא שבח מעורפל. אך הטיעון הנגדי ההוגן חשוב לא פחות מהקרדיט: וראנגל לקח פיקוד על צבא ועל מטרה שהיסטוריונים מסכימים שכבר הייתה אבודה בזמן שהוא ירש אותה, הרפורמות הפוליטיות והקרקעיות שלו הגיעו מאוחר מדי כדי לשנות את מסלול המלחמה, והישגו הגדול ביותר היה בסופו של דבר פינוי – שיעור מאלף בנסיגה, לא בניצחון. אם זו גאונות, זו הגאונות הספציפית והמוגבלת של חילוץ סדר מתוך קריסה מוחלטת, לא הגאונות של אסטרטג המנצח במלחמה; הלחימה עצמה אבדה לו, באופן מוחלט וסופי.
מורשת
שרידיו של וראנגל הועברו ליוגוסלביה ב-1929 וזכו להלוויה ממלכתית בבלגרד, כבוד המשקף את מעמדו בקרב הגולים הרוסים כמי שהיה, במילותיו של מכון הובר, סמל ל"תקווה האחרונה לחזור למולדת". הוא נזכר כמפקד העליון האחרון של התנועה הלבנה במלחמת האזרחים ברוסיה, ויהיו תוצאות הלחימה תחת פיקודו אשר יהיו, כגנרל שהוכיח שאפילו מלחמה אבודה יכולה להסתיים מבלי לנטוש את האנשים שלחמו בה. המוטו העתיק של משפחתו, Rumpo non Plecto – "אני נשבר, איני נכנע" – נותר הביטוי המשויך ביותר לזכרו.