פיוטר טודורובסקי: הצלם שצילם את המלחמה שלו
הוא בילה שמונה שנים בתהייה מה עלה בגורלו של אחיו הבכור, שנעדר ליד לנינגרד מאז 1942 — ושישים שנים נוספות, עד שאישור רשמי על מותו של איליה הגיע סוף סוף בשנת 2004, עשורים לאחר שפיוטר טודורובסקי כבר הפך את זיכרונות המלחמה האישיים שלו לכמה מהסרטים האישיים ביותר של הקולנוע הסובייטי. מעטים הבמאים בכל מקום שנשאו את המלחמה שצילמו באופן מוחשי כל כך בביוגרפיה שלהם כפי שהוא עשה.
חייל לפני שהיה קולנוען
טודורובסקי נולד ב-26 באוגוסט 1925 בוברינץ (Bobrynets), במה שהיא כיום אוקראינה, למשפחה יהודית — אביו אפים גיליביץ' טודורובסקי, אמו רוזליה צאלבנה אוסטרובסקיה. באפריל 1943 התגייס לצבא האדום כצוער בבית הספר הגבוה להנדסה צבאית של ההגנה הכימית בסראטוב, ובאוגוסט 1944 כבר פיקד על מחלקה בגדוד הרובאים ה-2, רגימנט הרובאים ה-93, דיוויזיית הרובאים ה-76, כחלק מהחזית הבלארוסית הראשונה. הוא לחם במהלך שחרור ורשה וקרב ברלין, וסיים את המלחמה ליד שונהאוזן (Schönhausen) — מסלול של קצין צעיר דרך הקשים שבמראות החזית המזרחית, שאותם יתרגם מאוחר יותר לכמה מסרטי הקרב המדויקים ביותר מבחינה רגשית שהופקו בברית המועצות.
מהחפירות אל המצלמה
לאחר המלחמה, השלים טודורובסקי את לימודיו ליד קוסטרומה לפני שנרשם ב-1949 למכון הממלכתי לקולנוע על שם גרסימוב, כר ההכשרה של כמעט כל קולנוען סובייטי בולט בדורו. הוא החל כצלם קולנוע, וערך את הופעת הבכורה שלו עם מנגינות מולדביות (1955) באולפני מולדובה-פילם, ועבד כצלם על סרטו של מרלן חוצייב אביב ברחוב זרצ'נאיה (1956), חוויה שעיצבה את האינסטינקטים החזותיים שלו עוד לפני שישב בכיסא הבמאי. הוא בילה עשור באולפני הקולנוע של אודסה לפני שעבר למוספילם, וביים את סרטו הראשון לעולם לא בשנת 1962.
בניית מוניטין בשולי הריאליזם הסובייטי
הפריצה של טודורובסקי כבמאי הגיעה עם נאמנות (1965), שזכה בפרס עבודת הביכורים הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ונציה — סימן מוקדם לכך שעבודתו חוצה גבולות סובייטיים גם כשנושאיה היו מקומיים באופן מובהק. קוסם (1967) ביסס את המוניטין שלו בבית עם דיוקן ניאו-ריאליסטי של ניכור חברתי, סגנון שהשתלב בצורה לא נוחה אך יעילה בתוך הנרטיבים המועדפים על הקולנוע הסובייטי הרשמי. מחכה לאהבה (1981), בכיכובה של לודמילה גורצ'נקו, הביא לו הכרה רחבה בבית, תוך ביסוס התמהיל של מלודרמה, קומדיה עדינה והתבוננות חברתית שיגדירו את סגנונו הבוגר — סרטים שמבקר אחד אפיין כ"קומדיות נעימות להפליא, משעשעות ונוגעות ללב בעת ובעונה אחת", גם כאשר הנושאים העומדים בבסיסם היו רציניים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רומן בזמן מלחמה: בדיון שנבנה מזיכרון
סרטו האישי והמהדהד ביותר, רומן בזמן מלחמה (Voenno-Polevoi Roman, 1983), שאב ישירות משירותו הצבאי, ועקב אחר אוהבים שהופרדו ועוצבו מחדש על ידי המלחמה, עם אינה צ'וריקובה בתפקיד הראשי. הסרט זיכה את צ'וריקובה בדוב הכסף לשחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים בברלין והבטיח לטודורובסקי מועמדות לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-1985 — מקרה נדיר שבו עבודתו האינטימית והאוטוביוגרפית ביותר של במאי מהעידן הסובייטי הופכת גם למוכרת ביותר בעולם. שר התרבות של רוסיה כינה מאוחר יותר את מכלול עבודתו של טודורובסקי "כרוניקה של עידנים בהיסטוריה של ארצנו", ורומן בזמן מלחמה הוא הדוגמה המובהקת לכך: פחות סרט מלחמה במובן ההרואי המקובל ויותר מחקר על מה שהמלחמה עושה לאינטימיות ולזיכרון לאחר מכן, שנעשה על ידי מי שלא היה צריך לדמיין את החוויה.
אינטר-גירל ושבירת טאבו
סרטו הידוע והשנוי ביותר במחלוקת של טודורובסקי, אינטר-גירל (Interdevochka, 1989), פרץ דרך כסרט הסובייטי הראשון שהתמקד בזונה — כותרתו משתמשת בסלנג לנשים ששירתו לקוחות זרים תמורת מטבע קשה. הסרט יצא לאקרנים כאשר ברית המועצות התפרקה לעיני כל, והריאליזם המחוספס שלו והסירוב להסיט את המבט מהפשרות שאנשים רגילים עשו תחת מערכת קורסת הפכו אותו לתופעה תרבותית של ממש: הוא משך כ-40 מיליון צופים, נתון עצום גם בסטנדרטים של שוברי קופות סובייטיים, וזיכה את השחקנית הראשית ילנה יאקובלבה בפרס ניקה לשחקנית הטובה ביותר וכן בפרס חבר השופטים המיוחד בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טוקיו. הוא נותר אחד המסמכים הקולנועיים המכוננים של עידן הפרסטרויקה בדיוק משום שהתייחס בנושא שהקולנוע הסובייטי הרשמי מעולם לא התיר להציג על המסך מתוך אהדה ולא מתוך הטפת מוסר. סרט ההמשך שלו מ-1992, הדרן, עוד פעם הדרן!, בחן דעיכה מוסרית בחיים הסובייטיים במחוזות וזכה בפרס ניקה לסרט הטוב ביותר, תוך שהוא מרחיב את רצף הסרטים שלו שהשתמשו בסיפורים אנושיים אינטימיים ולעיתים לא נוחים כדי לתעד את הרעידות הגדולות של החברה הסובייטית והפוסט-סובייטית.
אוזן של מוזיקאי
מעבר לבימוי, טודורובסקי היה מוזיקאי חובב מוכשר שהלחין פסקולים למספר מסרטיו וכתב עבורם שירים מקוריים, מה שהעניק למלודרמות שלו גוון רגשי ייחודי שבא מאותה יד שעיצבה את התמונות. הוא הוכתר כאמן העם של רוסיה ב-1985, כהוקרה על קריירה שכבר אז השתרעה על פני שני עשורים ותימשך שני עשורים נוספים.
מדוע פיוטר מכונה גאון
טענתו של טודורובסקי לתואר נשענת על יכולת ספציפית ומתועדת היטב: המרת חוויה אישית ישירה וטראומטית — פיקוד על מחלקת רובאים דרך ורשה וברלין, אובדן אח שגורלו נותר עלום במשך שישים שנה — לסרטים שנקראים כדרמה אנושית אינטימית ולא כאפוס מלחמתי מאושר על ידי המדינה. זו מיומנות נדירה יותר מכפי שהיא נשמעת בתעשיית הקולנוע הסובייטית, שבדרך כלל תגמלה נרטיבים מלחמתיים הרואיים ומסודרים אידיאולוגית; המועמדות לאוסקר והפרס בברלין לרומן בזמן מלחמה מצביעים על כך שחבר השופטים הבינלאומי זיהה משהו כנה יותר בגישתו ממה שהז'אנר הפיק בדרך כלל. נכונותו, עשורים מאוחר יותר, לביים את אינטר-גירל בנושאים שהמדינה מעולם לא התירה, דרשה סוג אחר של אומץ — התבוננות חברתית ולא זיכרון לחימתי — והיקף הקבלה הציבורית (40 מיליון צופים) טוען שהוא קרא את מצב הרוח של חברה קורסת בצורה מדויקת יותר מרוב עמיתיו. הגבול הכנה בטענת ה"גאונות" הוא שטודורובסקי היה, לפי הסטנדרטים של תקופתו ושל מבקריו, ריאליסט ומלודרמטיקן מעולה ולא חדשן צורני: סרטיו מוערכים בשל אמת רגשית ותעוזה חברתית, ולא בשל המצאה מחדש של השפה הקולנועית כפי שעשו בני דורו כמו טרקובסקי. זוהי גאונות של עדות ותזמון, לא של צורה.
מורשת
טודורובסקי מת ב-23 במאי 2013, בגיל 87. הותיר אחריו את אשתו מירה ובנו ואלרי טודורובסקי, בעצמו במאי רוסי חשוב, כאשר נכדו, פיוטר טודורובסקי הבן, ממשיך את הקו הקולנועי של המשפחה לדור שלישי. מעטים הבמאים הסובייטיים שהותירו אחריהם סרטים שניתן לקרוא בבירור כפרקים בסיפור חייהם שלהם, ופחות מכך הצליחו, לאורך כמעט חמישים שנה של צנזורה ופוליטיקה משתנה, להמשיך ליצור עבודות שמבקרים רוסים עדיין מתארים ככרוניקה של ממש של עידני ארצם.