פרופסור מוריארטי: נפוליאון של הפשע
שרלוק הולמס (Sherlock Holmes) לא נבהל בקלות, אך כשדיבר על פרופסור מוריארטי (Professor Moriarty) קולו השתנה. "הוא נפוליאון של הפשע, ווטסון," אמר הולמס לחברו. "הוא המארגן של מחצית מהרוע וכמעט של כל מה שנותר ללא גילוי בעיר הגדולה הזו." הולמס — המוח המבריק ביותר בספרות הבלשית — פגש סוף סוף מישהו שיכול להשתוות אליו במחשבה, וההבנה הייתה מרגשת ומבעיתה במידה שווה. מוריארטי הוא מהיצירות הספרותיות הנדירות ביותר: נבל שהומצא במיוחד כדי להיות שווה ערך אינטלקטואלי לגיבור גאון, ובעצם היותו כזה, הוא מוכיח את שיעור קומתו האמיתי של הגיבור.
מוח שבוזבז על רוע
ארתור קונאן דויל (Arthur Conan Doyle) העניק למוריארטי סיפור רקע של גאונות מבוזבזת. לדברי הולמס, הוא היה אדם בעל "יכולת מתמטית פנומנלית," עילוי שכתב בגיל עשרים ואחת מסה על משפט הבינום שזיכתה אותו במוניטין אירופי ובקתדרה למתמטיקה באוניברסיטה קטנה. הוא היה גם מחברו, כביכול, של הדינמיקה של אסטרואיד (The Dynamics of an Asteroid), יצירה מתמטית כה אזוטרית שאף מבקר בעיתונות המדעית לא היה מסוגל לבקר אותה. כאן היה אדם שיכול היה לעמוד בשורה אחת עם גדולי המתמטיקאים של תקופתו. במקום זאת, "נטייה תורשתית מהסוג השטני ביותר" הפנתה את האינטלקט הטיטאני הזה לעבר הפשע, ושמועות אפלות אילצו אותו לעזוב את משרתו האקדמית ולהיעלם בצללים של לונדון.
זהו לב כוחו של מוריארטי כדמות: הוא אינו בריון. הוא הגאונות עצמה, שהופנתה להשחתה. דויל הבין שהיריב המפחיד ביותר אינו כוח פיזי אלא אינטליגנציה חסרת מצפון, אותן מתנות שבונות ציוויליזציות מופנות להריסתן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פשע כארגון
החדשנות האמיתית של מוריארטי — ושל דויל, דרכו — היא הרעיון של פשע כמיזם רציונלי רחב היקף. הולמס מתאר אותו כמרכז הדומם של קורי עכביש עם אלף שלוחות, אדם שיושב ללא נוע כמו עכביש בעוד סוכניו מוציאים לפועל את תוכניותיו, כך שהוא לעולם אינו קשור אישית לאף פשע בודד. "הוא עושה מעט בעצמו. הוא רק מתכנן," אומר הולמס. מוריארטי מנהל את העולם התחתון כפי שמנכ"ל מנהל תאגיד: האצלת סמכויות, הכחשה, לוגיסטיקה, ומוח שמסוגל להחזיק את כל המערכת בראייה אחת. זו הייתה תפיסה מודרנית באופן מפתיע של פשע מאורגן, עשורים לפני הסינדיקטים האמיתיים שדמו לו מאוחר יותר, והיא קבעה את התבנית עבור כמעט כל נבל-על שיבוא בעקבותיו.
היריב כמראה
דויל יצר את מוריארטי למטרה אחת מכרעת: להרוג את שרלוק הולמס. מותש מהיצירה של עצמו ולהוט לכתוב דברים אחרים, הסופר נזקק לאויב גדול מספיק כדי להצדיק את מות הבלש. ב"הבעיה הסופית" (1893), הולמס ומוריארטי נפגשים סוף סוף, ושני האינטלקטים נאבקים — פשוטו כמשמעו — על קצה מפלי רייכנבאך (Reichenbach Falls) בשווייץ, וצוללים יחד אל הזרם. הסימטריה המשתקפת היא העניין: רק מוח השווה להולמס יכול היה להשמיד אותו, ורק על ידי השמדת השווה לו יכול היה הולמס להוכיח את מעמדו שלו. מוריארטי קיים כדי להיות קנה המידה של הגאונות, התאום האפל שמראה מה הולמס עצמו היה עלול להפוך אליו לו גאונותו הייתה פונה לכיוון השני.
המהלך נכשל, במובן מסוים. הציבור סירב לקבל את מותו של הולמס ואילץ את דויל להחיות אותו עשור לאחר מכן. אך מוריארטי עשה את עבודתו, ולמרות שהוא מופיע רק בקרב קומץ דפים בקנון, הוא מרחף מעל כולו, היריב האמיתי היחיד בקריירה של ניצחונות ללא מאמץ.
מדוע זה חשוב
פרופסור מוריארטי חשוב משום שהוא הגדיר את הגאון הפושע עבור כל הספרות שבאה אחריו. כל נבל-על שמנהל אימפריה מהצללים, כל אנטגוניסט מבריק שנתפס כשווה ערך אינטלקטואלי לגיבור, כל מוח-על שפשעיו הם למעשה הישגים של ארגון ואינטלקט — כולם צאצאים של העכביש במרכז הקורים של דויל. הביטוי "נפוליאון של הפשע" הפך לקיצור דרך עבור טיפוס זה.
עמוק מכך, מוריארטי שורד משום שהוא מדרמטז אי-נחת תמידית לגבי האינטליגנציה עצמה: שהמתנות שאנו הכי מעריכים אינן נושאות מוסר מובנה, ושהמוח המסוגל להבין את משפט הבינום מסוגל באותה מידה לארגן אימפריה של פשע. הוא האזהרה שרודפת כל חגיגה של גאונות — שאינטליגנציה היא כלי, וכלי יכול לשמש לכל מטרה. בהפיכת אויבו הגדול ביותר של הולמס לגאון עמית, קונאן דויל הציע שהקו המפריד בין הבלש לבין הפושע אינו אינטליגנציה כלל, אלא הבחירה מה לעשות איתה.