פריאנקה צ'ופרה: הטיפוס הארוך לשכר שווה
בשנת 2023, עשרים ושתיים שנים לתוך הקריירה שלה, קיבלה פריאנקה צ'ופרה משהו שמעולם לא ניתן לה: שכר השווה לזה של עמיתה הגבר. הפרויקט היה סיטאדל (Citadel), סדרת הריגול של פריים וידאו בתקציב של כ-300 מיליון דולר, והיא ביצעה מספיק מפעלולי הפעולה שלה כדי לצאת עם צלקת קבועה בגבה אחת. שתי העובדות שייכות לאותו משפט, כי הקריירה שלה מעולם לא הפרידה ביניהן. מעט מאוד הוצע לה עד שכבר עשתה את העבודה פעמיים.
ילדות שנמדדה בפוסטים
צ'ופרה הייתה בתם של שני רופאים צבאיים, אשוק ומדהו צ'ופרה, והצבא ההודי החליט היכן גדלה. היא נולדה ב-18 ביולי 1982 בג'אמשדפור, אז בביהאר וכיום בג'הרקאנד, ועברה עם הוריה דרך דלהי, צ'אנדיגאר, אמבאלה, לדאק, לאקנאו, באריילי ופונה. היא למדה בבית הספר לבנות לה מרטינייר בלאקנאו ובמכללת סנט מריה גורטי בבאריילי, ורכשה את חוסר השורשיות המיוחד של ילד צבאי, נינוחה בכל מקום ומאף מקום במיוחד. משפחתה נעה בכמה כיוונים בבת אחת: אב הינדי פנג'אבי מאמבאלה, אם הינדית מגאהי, סב מצד האם שהיה ותיק מפלגת הקונגרס, וסבתא שהייתה נוצרייה סורית-יעקוביטית ממלאיאלאם שבקראלה.
בגיל שלוש-עשרה נשלחה לארצות הברית, למדה בבית ספר בניוטון, מסצ'וסטס, ובסידר רפידס, איווה, שם למדה מוזיקה קלאסית מערבית ושרה במקהלות. היא גם סבלה מבריונות בשל מוצאה, חוויה שמעולם לא ריככה בסיפורה. לאחר שלוש שנים חזרה וסיימה את שנתה האחרונה בבית הספר הציבורי של הצבא בבאריילי.
הכתר
הדרך החוצה הייתה תחרות יופי, והיא נקטה בה בשיטתיות: תואר "מלכת מאי" מקומי, ואז מקום שני בתחרות "פמינה מיס הודו 2000", שנשאה את הסרט "מיס הודו עולם". ב-30 בנובמבר 2000, במיליניום דום בלונדון, היא הוכתרה כמיס עולם, יחד עם תואר "מלכת היופי של אסיה ואוקיאניה". היא הייתה האישה ההודית החמישית שזכתה בתואר. בהודו הכתר היה דרכון לעבודה בקולנוע, והיא השתמשה בו מיד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התמחות בציבור
סרטה הראשון היה טמילי, Thamizhan (2002), ואחריו הופעת בכורה בבוליווד מול סאני דאול ב-The Hero: Love Story of a Spy (2003). Andaaz באותה שנה הביא לה את פרס פילמפייר להופעת הבכורה הנשית הטובה ביותר, שחולק עם לארה דוטה, ו-Mujhse Shaadi Karogi (2004) הציב אותה לצד סלמאן חאן ואקשאיי קומאר. ההופעה שרמזה על משהו נוסף הייתה Aitraaz (2004), שבו גילמה את הטורפת המינית סוניה רוי וזכתה בפרס פילמפייר להופעה הטובה ביותר בתפקיד שלילי, השחקנית השנייה והאחרונה אי פעם שקיבלה אותו. ב-2006 Krrish ו-Don הפכו אותה לכוכבת אמיתית, כשהאחרון הכניס כ-1.05 מיליארד רופי ברחבי העולם עם צ'ופרה שמבצעת את רצפי אומנויות הלחימה שלה בעצמה. אז הגיעו שישה כישלונות רצופים לאורך 2007 ו-2008, סוג של רצף שמסיים קריירות.
אופנה וההמצאה מחדש
זה לא סיים את שלה. Fashion (2008) ליהק אותה כמגנה מאתור, דוגמנית שעולה ומתפרקת, בסרט ממוקד נשים ללא תפקיד גברי ראשי. הוא הרוויח כ-600 מיליון רופי וזיכה אותה בפרס הקולנוע הלאומי לשחקנית הטובה ביותר ובפרס פילמפייר לשחקנית הטובה ביותר; המבקר ראג'יב מסאנד שפט שזו ההופעה ש"תיזכר בהכרח כטובה ביותר שלה". מה שבא לאחר מכן היה קמפיין מכוון של קושי. ב-Kaminey (2009) היא גילמה אישה מראטית דליקה, וראג'ה סן מ-Rediff כינה זאת ההופעה הטובה ביותר של שחקנית באותה שנה. 7 Khoon Maaf (2011) הפך אותה לרוצחת בעלים סדרתית אנגלו-הודית וזיכה אותה בפרס מבקרי פילמפייר. עבור Barfi! (2012) היא גילמה את ג'ילמיל, אישה אוטיסטית, תוך ביקור במוסדות נפשיים כדי להתכונן; הבמאי ריטופארנו גוש כינה את הבחירה "אמיצה מאוד מאוד", והסרט הפך להגשת הודו לפרס האוסקר. היא התאמנה ארבעה חודשים כמתאגרפת עבור Mary Kom (2014). ב-Bajirao Mastani (2015), כאשתו הראשונה המקופחת קאשיבאי, כתב מסאנד שהיא "כמעט גונבת את הסרט".
ההימור האמריקאי
בשיא הקריירה ההודית שלה היא עזבה אותה. Quantico (2015-18) הפך אותה לדרום-אסייתית הראשונה שמובילה דרמה ברשת אמריקאית, ולשחקנית הדרום-אסייתית הראשונה שזכתה בפרס בחירת הקהל. הסרטים שבאו לאחר מכן היו לא אחידים והיא הייתה לעיתים קרובות טובה מהם: Baywatch (2017) זכה לביקורות קטלניות, אם כי IGN כינה אותה "גולת הכותרת של הסרט"; Love Again (2023) היה כישלון. העבודה הטובה הגיעה בשוליים ואז במרכז, עם The White Tiger (2021), The Matrix Resurrections (2021), ולבסוף Citadel, שם טען ג'ספר ריס מ-The Daily Telegraph שיש לה את התכונות של ג'יימס בונד נשית, "פלרטטנית ומצחיקה וקשוחה". עד Heads of State (2025) The A.V. Club כינה אותה "כוכבת האקשן האמיתית של הסרט". כעת היא אמורה לחזור לקולנוע ההודי ב-Varanasi של ס. ס. ראג'מאולי, המדווח כסרט ההודי היקר ביותר שנעשה אי פעם.
העסק של להיות פריאנקה
היא ייסדה את Purple Pebble Pictures ב-2015, הפיקה במראטית ובהינדית והפיקה בפועל את The White Tiger. יוניברסל החתימה אותה כאמנית הקלטות ב-2011 והיא הפכה לכוכבת בוליווד הראשונה שנלקחה על ידי סוכנות האמנים Creative Artists Agency. המוזיקה, לפי הערכתה הבוטה שלה, לא עבדה: "In My City" הגיע למעמד פלטינה משולשת בהודו ומשך כחמשת אלפים הורדות דיגיטליות וללא השמעות ברדיו באמריקה, והיא הגיעה למסקנה שהמשך יהיה "חסר תועלת". ספר הזיכרונות שלה Unfinished (2021) הגיע לרשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס. היא עובדת עם יוניסף מאז 2006, הפכה לשגרירה של רצון טוב עולמית ב-2016, ותורמת עשירית מהכנסותיה לקרן החינוך שלה. הודו העניקה לה את פרס הפאדמה שרי ב-2016, באותה שנה שבה Time כינה אותה אחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר שלו.
מדוע פריאנקה מכונה גאונה
התשובה הכנה היא שהמילה נצמדת לאסטרטגיה שלה ולא לאינטלקט שלה, והבחנה זו חשובה. אף מבקר מרכזי לא כינה את פריאנקה צ'ופרה גאונה, והמקורות אינם תומכים בהעמדת פנים אחרת. מה שהם כן תומכים בו הוא צורה נדירה וניתנת ללמידה של אינטליגנציה קרייריסטית: יכולת לקרוא את תקרת הזכוכית של תעשייה ולנוע לפני שפוגעים בה. היא זיהתה שכתר תחרות יופי הוא תעודה חד-פעמית ופדתה אותו מהר; שרצף של שישה כישלונות אומר שמיצוב הזוהר שלה מוצה ודרש סרט בהובלת נשים ללא תפקיד גברי ראשי כדי לשבור אותו; ששיא הכוכבות בבוליווד היה הרגע הנכון, לא הלא נכון, להתחיל מחדש כאלמונית בטלוויזיה האמריקאית. כל אחת מאלו הייתה החלטה שהתקבלה בניגוד לעצות רווחות, וכל אחת עבדה.
המקרה המקצועי צר יותר אך אמיתי. הטווח שלה טכני יותר מאשר אינטואיטיבי, בנוי דרך הכנה שהיא כמעט תעשייתית: ארבעה חודשי איגרוף עבור Mary Kom, מחקר מוסדי עבור Barfi!, אומנויות לחימה עבור Don. מבקרים ציינו שוב ושוב שהיא טובה יותר מהכלים הנושאים אותה. מקרה הנגד ברור באותה מידה. הפילמוגרפיה ההוליוודית שלה מכילה כישלונות אמיתיים, קריירת המוזיקה שלה נכשלה לפי הודאתה שלה, והציוץ שלה ב-2019 במהלך המתיחות בין הודו לפקיסטן משך האשמות אמינות על עידוד מלחמה שישבו רע עם תפקידה באו"ם. היא אסטרטגית מרשימה ושחקנית ממושמעת. כינויה כגאונה מנפח את שניהם.
מורשת
המשמעות של צ'ופרה היא מבנית. לפניה, המעבר מכוכבות הודית לתפקידים ראשיים אמריקאיים נחשב כסגור, ופער השכר בין מובילים גברים לנשים היה פשוט עובדה של העסק. היא התייחסה לשניהם כאל עמדות למשא ומתן ולא כאל חוקי טבע, והוכחה כצודקת בשני המקרים בתוך עשור. הצלקת בגבה היא, בדרכה, הדבר המדויק ביותר לגביה.