פרוספרו: המלומד ששלט באי ואז ויתר עליו

סערה מפרקת ספינה על סלעי אי מרוחק, והנוסעים האצילים נזרקים בבעתה אל הים. אך הסערה אינה תופעת טבע. היא מעשה ידיו של אדם העומד על החוף בגלימת קוסם, אשר חולל את הסערה בתנופת מטהו, ושחיכה שתים-עשרה שנים כדי שאותם נוסעים בדיוק יגיעו לידיו. פרוספרו (Prospero), הדוכס החוקי של מילאנו, עומד ליישב חשבון ישן מאוד — ושייקספיר (Shakespeare), במה שרבים מאמינים שהיה מחזהו העצמאי האחרון, הסערה (The Tempest, סביב 1611), השתמש בו כדי לשאול לשם מה נועדו חיי למידה בסופו של דבר.

הגאון שאיבד ממלכה בגלל ספריו

סיפורו של פרוספרו הוא, בבסיסו, סיפור אזהרה על אדם מבריק שאהב ידע יותר מדי. כדוכס מילאנו הוא היה, לפי הודאתו שלו, "שקוע בלימודים סודיים", כה עסוק בספרייתו ובלמידה שלו עד שהפקיד את ניהול ענייני מדינתו היומיומיים בידי אחיו אנטוניו. "הספרייה שלי / הייתה דוכסות גדולה מספיק", הוא נזכר. ההזנחה הייתה קטלנית. אנטוניו, שהיה רעב לכוח אמיתי, קשר קשר להדיח אותו, ופרוספרו ובתו התינוקת מירנדה הושארו בסירה רעועה לגורלם. הוא שרד רק משום שיועץ נאמן הצטייד בחשאי את הסירה במזון, בבגדים, וחשוב מכך — בכרכים מהספרייה שלו, שאותם "הוקיר יותר מדוכסותו".

כאן טמון הצד הכפול בגאונותו של פרוספרו. מסירותו ללימוד הפכה אותו למלומד דגול אך לשליט כושל; היא עלתה לו בכתרו וכמעט בחייו. ובכל זאת, אותם ספרים, שנלקחו לגלות, הפכו לבסיס של כוח גדול בהרבה מכל דוכסות.

האמנות

על האי, לבדו מלבד בתו, רוח הטבע אריאל והיצור הממורמר קליבן, משכלל פרוספרו את מה שהמחזה מכנה בפשטות "האמנות" שלו — קסם מלומד ומושכל השואב מספריו, השונה לחלוטין מכישוף הפרא של המכשפה המתה סיקוראקס (Sycorax) ששלטה באי לפניו. הקסם של פרוספרו הוא הקסם של המלומד-קוסם מתקופת הרנסאנס, הדמות שהאמינה כי לימוד מעמיק של חוקי הטבע הנסתרים יכול להעניק שליטה על היסודות. בעזרתו הוא מעורר סערות, מצווה על רוחות, משתק את אויביו ומארגן תוכנית מורכבת של צדק, חרטה ופיוס. הוא הופך, למעשה, לאלוהים של עולמו הקטן, הבמאי של כל אירוע על האי.

זהו המימוש של האינטלקט שלו. הלימודים שהביאו לאובדן ממלכתו הפכו אותו, לאחר שזוקקו בבדידות, לאדון על האנשים שעשו לו עוול. ידע, מציע המחזה, הוא הכוח האמיתי ביותר — גדול מצבאות או מזכות מלידה.

חוכמת הוויתור

ואז, בשיא כוחו, עושה פרוספרו את הדבר יוצא הדופן ביותר: הוא מוותר עליו. לאחר שהביא את אויביו לידי חסדו, הוא בוחר בסליחה על פני נקמה — "המעשה הנדיר יותר הוא / בסגולה מאשר בנקמה" — ומחליט להטביע את ספריו ולשבור את מטהו. "בקוסמות גסה זו / אני כופר כאן", הוא מצהיר, ומוותר על האמנות שלקח לו חיים שלמים לשלוט בה. הוא ישוב למילאנו, יחזור לדוכסות שלו, ו"כל מחשבה שלישית תהיה הקבר שלי". הגאון מניח את כוחו לא משום שהובס, אלא משום שהבין משהו עמוק יותר מכוח: ששליטה אינה זהה לחוכמה, ושמשימתו האחרונה של מוח גדול היא לדעת מתי לעצור.

דורות של קוראים שמעו בוויתור זה את פרידתו של שייקספיר מהבמה — המחזאי הדגול, לקראת סוף הקריירה שלו, מדבר דרך קוסם ששובר את מטהו ומבקש מהקהל, בשורות האחרונות של המחזה, לשחרר אותו במחיאות כפיים. בין אם קריאה זו נכונה ובין אם לא, היא מסבירה מדוע פרוספרו רודף את הדמיון: הוא האמן, המלומד, היוצר, המהרהר על סוף עבודתו.

מדוע זה חשוב

פרוספרו חשוב משום שהוא אחד הדיונים העמוקים ביותר בספרות על חיי הרוח — על תפארתם ועל סכנותיהם כאחד. הוא מראה שתשוקה אינטלקטואלית יכולה להיות סוג של עיוורון, שיש בו כדי להביא לאדם לאבד את מקומו בעולם, ושאותה תשוקה, ממושמעת על ידי מצוקה, יכולה להפוך לכוח גדול מכל כתר. אך לקחו העמוק ביותר הוא הקשה מכולם: שהסימן לחוכמה אמיתית אינו צבירת כוח, אלא הנכונות לוותר עליו.

בעידן המוקיר צמיחה אינסופית, שליטה ובקרה, פרוספרו עומד על האי שלו ובוחר בהפך. הוא סולח במקום להעניש, משחרר את משרתיו במקום לכבול אותם, ושובר את כלי הגאונות שלו במקום להישלט על ידו. הוא נותר אחת הדמויות הבודדות בכל הספרות שהשיגו כוח מוחלט ואז, בראייה צלולה, התרחקו ממנו — הוכחה לכך שהמעשה הגדול ביותר של מוח גדול עשוי להיות הידיעה של גבולותיו שלו.