אוליבר סאקס: משורר הרפואה
הוא נהג לקבל כעשרת אלפים מכתבים בשנה והיה לו כלל קבוע לגביהם: "אני משיב ללא יוצא מן הכלל לאנשים מתחת לגיל 10, מעל גיל 90 או לאלה שנמצאים בכלא." זהו כלל סאקסיאני מאוד — גחמני, מדויק, ומאורגן בשקט סביב האנשים ששאר העולם לא הקשיב להם. זו הייתה כל השיטה שלו, כפי שיושמה בנוירולוגיה במשך חמישים שנה.
משפחה של רופאים
אוליבר וולף סאקס (Oliver Wolf Sacks) נולד בלונדון ב-9 ביולי 1933. הרפואה הייתה משלח היד המשפחתי: אמו הייתה מנתחת, ואביו היה רופא משפחה. הוא קיבל את התואר ברפואה בקווינס קולג' (Queen's College), אוקספורד, ולאחר מכן חצה את האוקיינוס לצורך התמחויות בבית החולים מאונט ציון (Mt. Zion Hospital) בסן פרנסיסקו ובאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) — כבחור צעיר על אופנוע, רחוק ככל יכולתו מחדרי הייעוץ של צפון לונדון.
בשנת 1965 הוא עבר לניו יורק, ובשנת 1966 קיבל משרה כנוירולוג יועץ בבית החולים בת אברהם (Beth Abraham Hospital) ברובע הברונקס. זו הייתה אמורה להיות עבודה שגרתית במוסד לטיפול ממושך. היא הפכה למפגש המכונן של חייו.
הישנים
בית החולים בת אברהם אכלס ניצולים ממגפת האנצפליטיס ליתרגיקה (encephalitis lethargica) ששטפה את העולם בין השנים 1916 ל-1927 לערך. הם היו קפואים במשך עשורים — בהכרה, משותקים ברובם, מאוחסנים. סאקס טיפל בהם באמצעות התרופה L-dopa, והם חזרו לעצמם: דיברו, נעו, וחזרו לחיים שנעצרו ארבעים שנה קודם לכן. לאחר מכן, עבור רבים מהם, השפעת התרופה הפכה לבלתי נשלטת והם שקעו בחזרה למצבם הקודם.
התעוררות (Awakenings, 1973) הוא הספר שכתב על כך, והוא ביסס את הסגנון שישתמש בו בשארית הקריירה שלו: תיאור מקרה קליני מורחב שנכתב כספרות, כאשר המטופל מוצג כאדם ולא כפגיעה מוחית. הספר עובד לסרט מועמד לאוסקר בשנת 1990, בו גילם רובין ויליאמס (Robin Williams) גרסה של סאקס, ורוברט דה נירו (Robert De Niro) גילם מטופל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המדף הארוך
מה שבא לאחר מכן היה אחד מגופי הכתיבה הרפואית הפופולרית העמידים ביותר שנכתבו אי פעם: מיגרנה (Migraine); רגל אחת (A Leg to Stand On), שנכתב בעקבות פציעתו שלו; האיש שחשב שאשתו היא כובע (1985), מקרה הבוחן של אגנוזיה חזותית שהפך אותו למפורסם; לראות קולות (Seeing Voices) על חירשות ושפת סימנים; אנתרופולוג על המאדים (An Anthropologist on Mars); האי של צבעי העיוורון (The Island of the Colorblind); הדוד טונגסטן: זכרונות מילדות כימית (2001); מוזיקופיליה (2007); עין הנפש (The Mind's Eye, 2010); הזיות (Hallucinations, 2012), נושא שחקר בין היתר באמצעות ניסויי הנעורים שלו ב-LSD; ו-נהר התודעה (The River of Consciousness). יותר ממיליון עותקים מספריו היו מודפסים בארצות הברית בלבד. הוא העביר הרצאת TED על הזיות בשנת 2009 והפך לקול קבוע ברדיו הציבורי האמריקאי.
הוא החזיק בקתדרה לנוירולוגיה ופסיכיאטריה במרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה (Columbia University Medical Center) בין השנים 2007 ל-2012, שם אף הוכרז כאמן הראשון של אוניברסיטת קולומביה — תואר שהומצא במיוחד עבורו — והיה פרופסור לנוירולוגיה בבית הספר לרפואה של NYU בין השנים 2012 ל-2015, שם עבד עם המרכז המקיף לאפילפסיה. הוא שימש כפרופסור אורח בוורוויק (Warwick). הכבוד שזכה לו נע בין פרס לואיס תומאס (Lewis Thomas Prize) מאוניברסיטת רוקפלר ב-2002 ועד לחברות כבוד באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות ובאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, ותארי דוקטור לשם כבוד מאוקספורד, מכון קרולינסקה, ג'ורג'טאון, גלודט, בארד, טאפטס והאוניברסיטה הקתולית של פרו.
מדוע אוליבר מכונה גאון
הגישה שלו הייתה תצפיתית וספרותית ולא ניסויית. הכישרון של סאקס היה בהבחנה מה חסר נוירולוגי חושף על המבנה של הנפש האנושית הרגילה — הוא התייחס לאדם שלא יכול היה לזהות את פני אשתו לא כאל מכונה מקולקלת, אלא כעדות לכמות העבודה הסמויה שהתפיסה הרגילה מבצעת. לאחר מכן הוא כתב זאת בפרוזה טובה מספיק כדי שהקורא הממוצע ירגיש את הסחרחורת שבדבר. לעשות את שניהם יחד זה נדיר. הניו יורק טיימס כינה אותו משורר הרפואה, ונכונותה של קולומביה להמציא תואר "אמן" עבור נוירולוג פעיל היא מדד הוגן לאופן שבו המוסדות עצמם סיווגו אותו.
טיעון הנגד מתחיל באותו סיווג עצמו. סאקס לא עשה תגלית בסיסית. הוא לא פיתח את ה-L-dopa; הוא נתן תרופה קיימת לאוכלוסייה שנשכחה ודיווח על מה שקרה. הכלי האופייני לו, תיאור המקרה הבודד, הוא הצורה הפחות ניתנת להכללה של עדות רפואית, והוא תרגל זאת בעשורים שבהם המקצוע ארגן את עצמו סביב ניסויים מבוקרים וסטטיסטיקה. ראוי לציין שהכבוד העיקרי שקיבל — פרס לואיס תומאס למדען כסופר, חברות באקדמיה לאמנויות ולספרות, תואר של אמן — הוא ספרותי ולא מדעי. הוא לא קיבל, ולא ביקש, את הפרסים הניתנים עבור הישגים מדעיים.
קיימת גם אי-נוחות מתמשכת לגבי הז'אנר עצמו: נוירולוג בונה מוניטין ציבורי רחב על סבלם המתואר של מטופלים שאינם יכולים להשיב, והגבול בין תשומת לב חומלת לבין ראוותנות משורטט על ידי המחבר בלבד. סאקס היה מודע לכך וכתב כנגד זאת, אך ההתנגדות אינה נעלמת. מה ששורד הוא טענה כנה מסוג ספציפי: לא שהוא גילה משהו חדש על המוח, אלא שהוא שינה את מה שרופאים וקוראים חשבו על מיהו מטופל.
מורשת
הוא הקדיש קריירה שלמה לכתיבה על הנוירולוגיה של אנשים אחרים; לקראת הסוף כתב על שלו. מלנומה עין כבר עלתה לו בראייתו וסיפקה חומר ל-עין הנפש ו-הזיות. בפברואר 2015 הוא הודיע במאמר בניו יורק טיימס כי הסרטן התפשט לכבד שלו, והוא העביר את חודשיו האחרונים בפרסום מאמרים קצרים על תמותה ועל המשמעות של לחיות, כפי שכינה זאת, חיים טובים וראויים. ספר הזיכרונות שלו על התנועה: חיים (On the Move: A Life) הופיע באותה שנה, ואחריו קובץ המאמרים כרת תודה (Gratitude); הספר הכל במקומו (Everything in Its Place) פורסם לאחר מותו ב-2019.
הוא מת בניו יורק ב-30 באוגוסט 2015, בגיל שמונים ושתיים. המדד הברור ביותר להשפעתו הוא שתיאור המקרה — הדבר שהרפואה צמצמה לטופס שיש למלא — הוא שוב מקום שסופרים הולכים אליו כדי לחפש כיצד זה מרגיש להיות אדם.