אוליבר ונדל הולמס: הרופא שנתן שמות לדברים
ב-13 בפברואר 1843 עמד רופא בוסטוני בן שלושים ושלוש ללא ניסיון במיילדות בפני החברה הבוסטונית לשיפור רפואי (Boston Society for Medical Improvement) והצהיר בחדר כי רופאים מכובדים נושאים מוות משולחן הניתוחים לחדרי הלידה על ידיהם הלא רחוצות. הוא הקדיש שנה לקריאת דוחות מקרים כדי לבנות את הטיעון שלו. לאיש לא הייתה תיאוריית חיידקים להישען עליה, ותגובת המקצוע הייתה שהוא כותב בוסרי המתערב בתחום התמחות שאינו עוסק בו.
בן הכומר שלא רצה להטיף
אוליבר ונדל הולמס נולד ב-29 באוגוסט 1809 בקיימברידג', מסצ'וסטס, בנו של אבייל הולמס, כומר קונגרגציונלי והיסטוריון, ושרה ונדל, שדרכה היה צאצא של המשוררת אן ברדסטריט (Anne Bradstreet). אביו שלח אותו בגיל חמש עשרה לאקדמיית פיליפס (Phillips Academy) בתקווה שיפנה לכמורה; הולמס מצא את המקום "קנאי, צר-אופקים וחסר תרבות" ופנה במקום זאת להרווארד, שם סיים את לימודיו ב-1829 – איש קטן, בגובה מטר ושישים סנטימטרים במגפיים כבדים, שפלס את דרכו למועדון ה-Hasty Pudding ולאחוות פי בטא קפה (Phi Beta Kappa). לאחר מכן למד משפטים אך נכשל במהירות. עד ינואר 1830 כתב כי הוא "חולה בנפשו מהמקום הזה ומכל מה שקשור אליו".
הוא מילא את השנה המבוזבזת ביותר מחמישים שירים. אחד מהם, שעורר ידיעה בעיתון על כך שהפריגטה יו-אס-אס קונסטיטוציה (USS Constitution) עומדת להתפרק, פורסם ב-Boston Daily Advertiser בספטמבר 1830 והודפס מחדש מניו יורק ועד וושינגטון. השיר "Old Ironsides" הפך אותו למפורסם בגיל עשרים ואחת ועזר להציל את הספינה. "העלה האחרון" (The Last Leaf), שנכתב באותה שנה על שורד ממסיבת התה של בוסטון, כונה על ידי אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe) כאחת היצירות המשובחות ביותר בשפה האנגלית; שותפו למשרד עורכי הדין נזכר שלינקולן היה "מדקלם אותו, משבח אותו, מהלל אותו ונשבע בו".
פריז וחדר האנטומיה
הולמס בחר ברפואה בכל זאת. הוא למד בבוסטון אצל ג'יימס ג'קסון, ולאחר מכן ב-1833 נסע לבית הספר לרפואה (École de Médecine) בפריז כדי לעבוד בבית החולים לה פיטייה (La Pitié) אצל פייר שארל אלכסנדר לואי (Pierre Charles Alexandre Louis), שלימד את השיטה הקלינית ואת ה-méthode expectante – ההצעה הרדיקלית שרופא צריך להתבונן, לספור מקרים ולתת לטבע לעשות את רוב הריפוי. הולמס חזר הביתה כסטטיסטיקאי של מחלות לארץ שעדיין הקיזה דם וביצעה חבישות לחולים. הוא קיבל תואר ברפואה מהרווארד ב1836, לימד אנטומיה בדארטמות' משנת 1838, וב-1847 הפך לפרופסור לאנטומיה ופיזיולוגיה באוניברסיטת הרווארד, כיהן כדיקן עד 1853, והרצה עד לשיעורו האחרון ב-28 בנובמבר 1882. הסטודנטים כינו אותו הדוד אוליבר.
הוא קטל את ההומאופתיה ב-1842 כ"ערבובייה של תושייה סוטה, מלומדות מנצנצת, פתיות אימבצילית ועיוות אמנותי", והעיר שאם כל הרפואה המקובלת הייתה מושלכת לים זה היה טוב יותר לאנושות וגרוע יותר לדגים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מגפה פרטית
המאמר "על הדבקת קדחת הלידה" (The Contagiousness of Puerperal Fever) הופיע ב-New England Quarterly Journal of Medicine and Surgery באפריל 1843. הולמס אסף מקרים שבהם נשים מתו לאחר שטופלו על ידי רופאים שחזרו מנתיחות לאחר המוות – אחד מהם נשא איברים של אגן ירכיים בכיסו לתוך הכיתה לפני שהלך ללידה – וקישר את הקדחת לשושנה (erysipelas). הוא קבע שמונה כללי מניעה: הימנעו מנתיחות לאחר המוות, ואם עליכם להשתתף באחת, התנקו וחכו יום; רופא עם מקרים חוזרים צריך להפסיק לעסוק במיילדות.
התגובה הייתה עוינת או שקטה. צ'ארלס ד. מיגס (Charles D. Meigs) כינה אותו בוסר; יו הודג' (Hugh Hodge) הכחיש את ההדבקה לחלוטין; עמיתים התנגדו לכך שהולמס אינו מיילד. כתב העת נסגר זמן קצר לאחר מכן. הוא פרסם מחדש את המאמר ב-1855 תחת הכותרת Puerperal Fever as a Private Pestilence, עם מקרים נוספים ומשפט שהוא הדבר הברור ביותר שכתב אי פעם: "אני מעדיף להציל אם אחת מהרעלה על ידי המטפל שלה, מאשר לטעון שהצלתי ארבעים מתוך חמישים חולים להם העברתי את המחלה". איגנץ זמלווייס (Ignaz Semmelweis) הגיע לאותה מסקנה בווינה סביב 1847 והוסיף שטיפת ידיים בכלור; בית החולים ליולדות קווין שרלוט בלונדון אימץ את הכללים של הולמס עד 1852.
מתן שמות לדברים
הייתה לו מתנה מיוחדת למילה שנדבקת. כאשר ויליאם תומאס גרין מורטון (W. T. G. Morton) הדגים את האתר ב-1846, היה זה הולמס שכתב לו והציע לקרוא למצב "הרדמה" (Anaesthesia), המציין חוסר רגישות. הוא טבע את המונח "ברהמין בוסטוני" (Boston Brahmin) עבור המשפחות הוותיקות של העיר, והכריז על בוסטון כמרכז מערכת השמש, "המרכז החושב של היבשת, ומכאן של כוכב הלכת".
האוטוקרט בשולחן
הוא גם נתן שם ל-The Atlantic Monthly, והפך אותו למה שהוא. עבור הגיליון הראשון שלו הוא החיה אמצעי מימיו כסטודנט: מונולוג פיקטיבי של שולחן ארוחת בוקר, ויכוחני, סוטה מהנושא, משובץ בחרוזים ובבדיחות. האוטוקרט של שולחן ארוחת הבוקר (The Autocrat of the Breakfast-Table) מכר עשרת אלפים עותקים בשלושה ימים כאשר אוגד ב-1858 ונותר יצירתו העמידה ביותר; הוא הרחיב אותה עם הפרופסור של שולחן ארוחת הבוקר (1860), המשורר של שולחן ארוחת הבוקר (1872) ו-מעל כוסות התה (1891). שלושה "רומנים רפואיים" הגיעו בעקבותיהם – אלסי ונר (1861), מלאך השומר (1867) ו-אנטיפתיה בת תמותה – הראשון שבהם, שערער על החטא הקדמון בכך שהפך את אופי הגיבורה לתוצאה מקרית של הכשת נחש טרם לידה, הוקע ככפירה.
הנקודות העיוורות
כדיקן ב-1850 קיבל הולמס את מרטין דלייני (Martin Delany) ושני סטודנטים שחורים נוספים לבית הספר לרפואה בהרווארד. שישים סטודנטים חתמו על מחאה, ארבעים ושמונה חתמו על החלטת נגד, והולמס אמר לסטודנטים השחורים שהם אינם יכולים להמשיך מעבר לסמסטר; הסגל גרם לו לרשום כי "ערבוב הגזעים אינו לרוחו של חלק גדול מהכיתה". הוא כתב על ילידים אמריקאים כעל "סקיצה בעיפרון אדום של אנושיות ראשונית" וראה רק השמדה באופק. הוא נזף במבטלי העבדות על שפה מתלהמת, אך לאחר 1861 הפך ליוניוניסט נלהב, וכתב ב-4 ביולי 1863 כי זה חסר תועלת לחפש סיבה כלשהי למלחמה מלבד עבדות. בנו נפצע שלוש פעמים באותה מלחמה; הולמס חיפש אותו במרילנד לאחר קרב אנטיטם ופרסם את הדיווח במגזין שלו.
מדוע אוליבר נקרא גאון
המילה שימשה לתיאורו במהלך חייו, והיה לה מובן ספציפי: מהירות שיחתית ואסוציאטיבית. הנרי ג'יימס האב (Henry James Sr.) כינה אותו "אינטלקטואלית האדם החי ביותר שהכרתי אי פעם"; המבקר ג'ון ג. פלפרי (John G. Palfrey) כתב על "איש גאון" ש"הליכותיו הן לחלוטין שלו, גבריות וטבעיות". הסגל היה היכולת לנוע בין רגיסטרים – אנטומיה, חרוזים, סאטירה, אפידמיולוגיה – ולראות שדפוס בתחום אחד הוא אותו הדפוס בתחום אחר. המסה על קדחת הלידה היא הוכחת המקרה: לא תגלית מעבדתית אלא הסקה, קריאה של איש ספרות בדוחות מקרים מפוזרים עד שמופיעה שרשרת הדבקה, שחזקה כנגד לעג וללא תיאוריית החיידקים שתצדיק אותה מאוחר יותר.
מקרה הנגד הוא אמיתי. הולמס לא גילה שום אורגניזם ולא ביצע שום ניסוי; תרומתו הייתה סינתזה ואומץ. ככותב הוא לא שרד. היאט ואגונר (Hyatt Waggoner) ציין שמהררי השירה המזדמנת שלו "מעט מאוד שורד את האירועים שיצרו אותם"; ס. א. הייקאווה (S. I. Hayakawa) והווארד ממפורד ג'ונס (Howard Mumford Jones) שפטו אותו כ"חובבן מובהק בספרות". הפסיכיאטר קלרנס אוברנדורף (Clarence Oberndorf) מצא שהרומנים הם ספרות גרועה לפי אמות מידה מודרניות, ומבין משוררי האח (fireside poets) הולמס הוא כעת הפחות סביר להופיע באנתולוגיה. מוח מהיר כל כך עדיין לא יכול היה לחשוב מעבר להנחות הגזעניות של מעמדו.
מורשת
הולמס האריך ימים יותר מכמעט כל מי שדיבר אליו – אמרסון, לונגפלו, לואל, הות'ורן – ואמר שהוא מרגיש כמו השורד של עצמו. הוא מת ב-7 באוקטובר 1894; בנו דיווח שהוא פשוט חדל לנשום. הלוח בקפלת המלך (King's Chapel) מפרט את הישגיו בסדר שהיה בוחר – מורה לאנטומיה, מסאי, משורר – ונחתם בציטוט של הורטיוס: miscuit utile dulci (ערבב את המועיל במתוק). החלק המועיל הציל את חייהן של נשים לפני שמישהו יכול היה להסביר מדוע זה עבד.