אוליבר סטון: רסיסים וצלולואיד
הוא נורה בצווארו, התחרש באוזנו מפיצוץ של פצצת "כוורת" ונפגע מרסיסים של מטען חבלה לפני גיל עשרים ושתיים – ולאחר מכן הקדיש את ארבעת העשורים הבאים להפיכת אותה שנה בווייטנאם לכמה מהסרטים השנויים ביותר במחלוקת של דורו. מעטים הבמאים הנושאים את עברם הקרבי בצורה בולטת כל כך בעבודתם כמו אוליבר סטון (Oliver Stone), שהמצלמה שלו מעולם לא הפסיקה לחזור אל המלחמה שכמעט הרגה אותו.
ממנהטן למקונג
ויליאם אוליבר סטון נולד ב-15 בספטמבר 1946 במנהטן. הוא למד בבית הספר טריניטי ולאחר מכן בבית הספר היל (The Hill School) בפנסילבניה לפני שנרשם לאוניברסיטת ייל, אותה עזב ב-1965 כדי ללמד אנגלית בסייגון – החלטה שהציבה אותו בתוך המדינה שנתיים לפני שחזר אליה במדים. לאחר מכן חזר לייל אך נשר שוב בתוך סמסטר, ובסופו של דבר השלים תואר ראשון באמנויות יפות בקולנוע מאוניברסיטת ניו יורק בשנת 1971, שם למד אצל מרטין סקורסזה (Martin Scorsese) הצעיר.
שנת לחימה
סטון התגייס לצבא ארצות הברית באפריל 1967 וביקש במיוחד שירות קרבי, ושירת בדיוויזיית החי
מתסריטאי לאוטר
הקריירה ההוליוודית של סטון החלה בחדר הכותבים: העיבוד שלו ל"אקספרס של חצות" (1978) זיכה אותו בפרס האוסקר הראשון שלו, והוא המשיך לכתוב את "פני צלקת" (1983) ו"קונאן הברברי" (1982). הוא עבר לביים חומרים משלו עם "פלאטון" (1986), שנשאב ישירות משירותו הקרבי וזכה בארבעה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר; רוג'ר איברט כינה אותו הסרט הטוב ביותר של אותה שנה ושיבח את סטון כ"קולנוען בעל אנרגיה קדחתנית וכישורים טכניים ללא גבול". סרט וייטנאם שני, "נולד ב-4 ביולי" (1989), זיכה אותו באוסקר שני כבמאי. בין לבין ולאחר מכן הגיע רצף סרטים שהפכו את ההיסטוריה האמריקאית העכשווית לוויכוח פתוח: "וול סטריט" (1987) על שחיתות פיננסית, "JFK תיק פתוח" (1991) שפתח מחדש את חקירת רצח קנדי, "רוצחים מלידה" (1994) שלעג לאלימות בתקשורת, ו"ניקסון" (1995), ביוגרפיה נשיאותית חסרת רחמים פסיכולוגית בדיוק כמו סרטי המלחמה שלו. סרטיו גרפו מעל 1.3 מיליארד דולר ברחבי העולם וזכו בשלושה פרסי אוסקר, שישה פרסי גלובוס הזהב ופרס באפט"א.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סגנון והשפעות
סטון נודע בעריכה נועזת ולעיתים צורמת – ערבוב של סוגי פילם ופורמטים של מצלמות בתוך סצנה אחת כדי לבלבל ולעורר מחשבה במקום פשוט לספר סיפור. הוא ציין את לואיס בוניואל (Luis Buñuel), ז'אן-לוק גודאר (Jean-Luc Godard) וקוסטה גבראס (Costa-Gavras) כהשפעות מכוננות, קולנוענים שהשתמשו גם הם בצורה כדי לטעון טיעון פוליטי במקום רק לספר סיפור. קוונטין טרנטינו (Quentin Tarantino) שיבח את מה שכינה "הגאונות הקולנועית" של סטון.
המפנה התיעודי ומחלוקת
מאז שנת 2000 לערך עבר סטון במידה רבה לעבודה תיעודית ועיון: "קומנדנטה" (2003) ו"מחפשים את פידל" (2004) על קובה, "מדרום לגבול" (2009) על ממשלות השמאל באמריקה הלטינית, סדרת שואוטיים בת עשרה חלקים "ההיסטוריה שלא סופרה של ארצות הברית" (2012), ו"ראיונות פוטין" (2017), שיחה מורחבת עם הנשיא הרוסי שספגה ביקורת על היעדר שאלות נוקבות. הוא ראיין את הוגו צ'אווס ואבו מוראלס, תמך בוויקיליקס ובג'וליאן אסאנז, והצביע לאורך טווח פוליטי רחב בצורה יוצאת דופן במהלך חייו – עבור רייגן ב-1980, מאוחר יותר עבור ברני סנדרס וג'יל סטיין, ולאחר מכן רוברט פ. קנדי ג'וניור ב-2024. הוא התמודד גם עם ביקורת מתמשכת: על הערות מ-2010 בנוגע לסיקור השואה והשפעת היהודים בתקשורת, עליהן התנצל, ועל טענות להתנהגות מינית בלתי הולמת מצד קארי סטיבנס ומליסה גילברט, שאת שתיהן הוא הכחיש או ערער עליהן.
עבודה מאוחרת וחיים אישיים
סטון נישא שלוש פעמים – לנג'ווא סרקיס, לאליזבת קוקס, עמה הביא לעולם שני בנים, ולסון-ג'ונג ג'ונג, נוצרייה שמרנית ילידת דרום קוריאה אותה תיאר כ"ההפך הפוליטי, התרבותי והרוחני" שלו, עמה יש לו בת. הוא מתרגל בודהיזם מאז 1993 תחת השם הדהרמי "מינה דוק" ודוגל זה זמן רב בשימוש בפסיכדליים, לצד היסטוריה של מעצרים הקשורים לסמים מאז 1968. הוא הודיע על פרישה חלקית מבימוי עלילתי ב-2020, השנה שבה פרסם את זיכרונותיו "Chasing the Light", אם כי המשיך בעבודה תיעודית דרך "Nuclear Now" (2022) ו-"Lula" (2024), וב-2024 תרם את ארכיוניו לאקדמיה לאמנויות ולמדעי הקולנוע. הוא תיאר את "White Lies" (2026), דרמה משפחתית אוטוביוגרפית, כסרט העלילתי האחרון שלו.
מדוע אוליבר מכונה גאון
טענתו של סטון לתואר נשענת על סוג מסוים של תעוזה צורנית: נכונות להרכיב מחדש עובדות היסטוריות לכדי טיעון קולנועי סובייקטיבי, ולעיתים קונספירטיבי, תוך שימוש בעריכה עצמה כמכשיר רטורי ולא ככלי נייטרלי. השבחים של איברט על "האנרגיה הקדחתנית והכישורים הטכניים ללא גבול" שלו, והאזכור של טרנטינו ל"גאונות קולנועית", מצביעים על חדשנות אמיתית באופן שבו הקולנוע האמריקאי המרכזי טיפל בחומרים פוליטיים. אך חשבון הנפש הכנה חייב לכלול את מה שהמבקרים טוענים נגדו: "JFK" בפרט קידם תיאוריות קונספירציה על ההתנקשות שרוב ההיסטוריונים דוחים, והראיונות האוהדים שלו עם דמויות כמו פוטין וצ'אווס עוררו האשמות של תמימות במקום תובנה. הגאונות שלו, ככל שיש כזו, היא של קולנוען – שליטה בדימוי ובקצב בשירות הטיעון – ולא של היסטוריון, והוא מעולם לא טען למשמעת של האחרון.
מורשת
סרטי הווייטנאם של סטון עיצבו מחדש מיסודם את הדרך שבה הקולנוע האמריקאי הציג את אותה מלחמה, והחליפו מוסכמות הרואיות במשהו הקרוב יותר לכאוס שהוא עצמו זכר, ונכונותו להפוך התנקשויות, התמכרות ופסיכולוגיה נשיאותית לבידור פופולרי פתחה מרחב שיוצרי קולנוע אחרים ניצלו מאז. הוא נותר, במכוון, דמות מקטבת – במאי שתיק השירות שלו והספקנות שלו כלפי נרטיבים רשמיים הם שני צדדים של אותה סירוב לקבל דיווחים מוסדיים כפשוטם.