ניקולאוס מלקוזה

ניקולאוס מלקוזה

ניקולאוס מלקוזה (1401 – 11 באוגוסט 1464), המכונה גם ניקולאוס מקוס (Nicholas of Kues) וניקולאוס קוזאנוס (Nicolaus Cusanus), היה בישוף קתולי ואיש אשכולות גרמני שפעל כפילוסוף, תאולוג, משפטן, מתמטיקאי ואסטרונום. כאחד התומכים הגרמנים הראשונים בהומניזם של הרנסאנס, הוא תרם תרומות רוחניות ופוליטיות לתרבות האירופית. דוגמה בולטת לכך היא כתביו המיסטיים או הרוחניים על "בורות מלומדת", וכן השתתפותו במאבקי כוח בין רומא למדינות הגרמניות של האימפריה הרומית הקדושה.

כשליח האפיפיור לגרמניה משנת 1446, הוא מונה לקרדינל בזכות כישוריו על ידי האפיפיור ניקולאוס החמישי בשנת 1448 ולנסיך-בישוף של בריקסן שנתיים לאחר מכן. בשנת 1459 הוא הפך לוויקאר כללי במדינות האפיפיור. ניקולאוס נותר דמות משפיעה. בשנת 2001 נחגגה מאה השישית להולדתו בארבע יבשות וצוינה בפרסומים על חייו ופועלו.

חיים

ניקולאוס נולד בקוס (בלטינית: "Cusa") שבדרום-מערב גרמניה. הוא היה השני מבין ארבעה ילדים של יוהאן קרבס (או Cryfftz) וקתרינה רומר. אביו היה "בעל סירה ומעבורת משגשג". נראה כי אביו דאג להשכלתו המוקדמת אצל "אחי החיים המשותפים" בבית הספר ההכנה בדבנטר, ולאחר מכן נכנס ניקולאוס לפקולטה לאמנויות באוניברסיטת היידלברג בשנת 1416 כ"פקיד של הדיוקסיה של טריר", שם למד אמנויות ליברליות. נראה כי עזב את היידלברג זמן קצר לאחר מכן, שכן קיבל תואר דוקטור למשפט קאנוני מאוניברסיטת פדובה בשנת 1423. בפדובה פגש את הקרדינלים לעתיד ג'וליאנו צ'זריני ודומניקו קפרניקה והתיידד עם המתמטיקאי פאולו דל פוצו טוסקנלי. לאחר מכן נכנס לאוניברסיטת קלן בשנת 1425 כ"דוקטור למשפט קאנוני", מקצוע שנראה כי גם לימד וגם עסק בו שם. בקלן התיידד עם התאולוג הסכולסטי היימריך דה קמפו.

לאחר תקופה קצרה בקלן, חזר ניקולאוס לעיר הולדתו והפך למזכירו של אוטו פון ציגנהיין, הנסיך-ארכיבישוף של טריר. אוטו מינה אותו לקאנון ודיקן במוסד סנט פלורינוס בקובלנץ, המקושר למינויים כנסייתיים רבים. בשנת 1427 נשלח לרומא כציר אפיסקופלי. בשנה שלאחר מכן נסע לפריז כדי ללמוד את כתביו של רמון לול. במקביל דחה קריאה מהאוניברסיטה החדשה שהוקמה בלוון. הוא רכש ידע רב במחקר של כתבי יד עתיקים וימי-ביניימיים וכן בביקורת טקסטים ובחינת מקורות ראשוניים. בשנת 1433 זיהה את "מתנת קונסטנטינוס" כמזויפת, דבר שאושר על ידי לורנצו ואלה כמה שנים מאוחר יותר, וחשף את הזיוף של הדקרטלים של פסאודו-איסידורוס. הוא התיידד עם האסטרונום האוסטרי גאורג פון פוירבך ודגל ברפורמה של הלוח היוליאני וחישוב חג הפסחא, מה שלא התממש עד להנהגת הלוח הגרגוריאני בשנת 1582.

לאחר מותו של הארכיבישוף אוטו מטריר בשנת 1430, מינה האפיפיור מרטינוס החמישי את הבישוף של שפייר, רבן פון הלמשטט, ליורשו. אף על פי כן, הבחירות הופרעו על ידי מפלגות יריבות, ובשנת 1432 השתתף ניקולאוס במועצת בזל כנציגו של דיקן קלן, אולריך פון מנדרשייד, אחד הטוענים לכתר, שקיווה לגבור על האפיפיור החדש אאוגניוס הרביעי. ניקולאוס הדגיש את ההשפעה המכרעת של הקפיטול הקתדרלי ואת זכותו המוקנית להשתתף במדיניות הירושה, מה שמחייב את האפיפיור לחפש הסכמה. מאמציו לא הועילו ביחס לשאיפותיו של אולריך; עם זאת, טענותיו של ניקולאוס זיכו אותו במוניטין רב כמתווך ודיפלומט. בעודו נוכח במועצה, כתב את עבודתו הראשונה, De concordantia catholica ("הקונקורדנציה הקתולית"), סינתזה של רעיונות על כנסייה ואימפריה המאזנת בין היררכיה להסכמה. יצירה זו נותרה שימושית למבקרי האפיפיורות זמן רב לאחר שניקולאוס עזב את בזל.

בתחילה כקונציליאריסט, התקרב ניקולאוס לידידו מהאוניברסיטה הקרדינל ג'וליאנו צ'זריני, שניסה לפייס בין האפיפיור למועצה, תוך שילוב רפורמה וסדר היררכי. ניקולאוס תמך בהעברת המועצה לאיטליה כדי להיפגש עם היוונים, שנזקקו לסיוע נגד הטורקים העות'מאנים. הוא תיווך בסכסוך עם ההוסיטים. בין קיץ 1437 לתחילת 1438 הוא היה חבר במשלחת שנשלחה לקונסטנטינופול באישור האפיפיור כדי להביא את הקיסר הביזנטי ונציגיו למועצת פירנצה שזומנה על ידי האפיפיור ב-1439, שניסתה לאחד את הכנסייה האורתודוקסית המזרחית עם הכנסייה הקתולית המערבית. האיחוד שהושג בוועידה זו התברר כקצר מאוד. ניקולאוס יטען מאוחר יותר (במכתב ההקדשה של "על הבורות המלומדת", שסיימו לכתוב ב-12 בפברואר 1440) כי בחר לכתוב על נושא מטאפיזי זה בשל חוויה של הארה אלוהית על סיפון האונייה בדרכו חזרה ממשימה זו לקונסטנטינופול.

לאחר קריירה מוצלחת כשליח אפיפיור, הוא מונה לקרדינל על ידי האפיפיור ניקולאוס החמישי בשנת 1448 או 1449. בשנת 1450 הוא מונה גם לבישוף בריקסן בטירול, וגם כשליח אפיפיור לארצות גרמניה כדי להפיץ את בשורת הרפורמה. בשנת 1444 עלה המגדל הלבן של בריקסן באש ובשנת 1459 הוא הזמין את בנייתו מחדש בסגנון גותי. תפקידו האחרון, "השליחות הגדולה" שלו בין השנים 1450–1452, כלל מסע של כמעט 3000 מייל, הטפה, הוראה ורפורמה. הוא נודע כ"הרקולס של המטרה האאוגניאנית". המועצות המקומיות שלו חוקקו רפורמות, שרבות מהן לא צלחו. האפיפיור ניקולאוס ביטל כמה מהצווים של ניקולאוס, והמאמץ להרתיע עלייה לרגל כדי לסגוד למארחים המדממים של וילסנאק (מה שנקרא "הדם הקדוש של וילסנאק") לא עלה יפה. עבודתו כבישוף בין 1452 ל-1458 – בניסיון לאכוף רפורמות ולהחזיר הכנסות דיוקסיות שאבדו – נתקלה בהתנגדות מצד הדוכס זיגמונד מאוסטריה. הדוכס כלא את ניקולאוס בשנת 1460, ועל כך הטיל האפיפיור פיוס השני חרם על זיגמונד והטיל אינטרדיקט על אדמותיו. ניקולאוס חזר לרומא, אך מעולם לא הצליח לחזור לבישופות שלו.

הוא מת בטודי שבאומבריה ב-11 באוגוסט 1464. כניעתו של זיגמונד הגיעה כמה ימים לאחר מותו של ניקולאוס.

עם מותו, גופתו של ניקולאוס נטמנה בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי ברומא, כנראה ליד שרידי השלשלאות של פטרוס; אך מאוחר יותר היא אבדה. האנדרטה שלו, עם דמות מפוסלת של הקרדינל, נותרה. שתי מצבות אחרות, אחת מימי הביניים ואחת מודרנית, נמצאות גם הן בכנסייה. בהתאם לרצונו, ליבו נח בתוך מזבח הקפלה בקוזאנושטיפט (Cusanusstift) בקוס. למוסד צדקה זה שייסד הוריש את כל ירושתו; הוא עדיין עומד על תילו, ומשרת את המטרה שניקולאוס התכוון עבורו, כבית לקשישים. הקוזאנושטיפט מאכלס גם רבים מכתבי היד שלו.

מכתש קוזאנוס שעל הירח נקרא על שמו.

פילוסופיה

הספר De Docta Ignorantia ("על הבורות המלומדת") של ניקולאוס הוא מסה אפיסטמולוגית ומטאפיזית. הוא טוען שהמוח האנושי הסופי אינו יכול להכיר במלואו את המוח האלוהי האינסופי ("המקסימום"). עם זאת, הוא סבור שהאינטלקט האנושי יכול להיות מודע למגבלותיו בהכרת האל ובכך להשיג "בורות מלומדת". התאוריה שלו מראה את השפעת הנאופלאטוניזם והתאולוגיה השלילית, והוא מצטט לעיתים קרובות את פסאודו-דיוניסיוס האראופגיטי.

ניקולאוס נודע בכתביו המיסטיים העמוקים על הנצרות. הוא כתב על עטיפת הבריאה באלוהים ופרישתם בתוך הבריאה. הוא נחשד על ידי כמה באמונה פנתאיסטית, אך כתביו מעולם לא הואשמו בכפירה. ניקולאוס כתב גם ב-De coniecturis ("על השערות") על שימוש בהשערות כדי לעלות להבנה טובה יותר של האמת. האינדיבידואל עשוי להתעלות מעל התבונה בלבד לחזון האינטלקט, אך אותו אדם עלול ליפול חזרה מחזון כזה.

מבחינה תאולוגית, ניקולאוס חזה את ההשלכות של ההוראה הרפורמית על "ירידת ישו לשאול" (דרשה על תהילים ל', י"א), ואחריו פיקו דלה מירנדולה, שהסביר באופן דומה את ה-descensus במונחים של ייסורי ישו.

מדע ומתמטיקה

רוב הרעיונות המתמטיים של ניקולאוס ניתן למצוא במאמריו, De Docta Ignorantia ("על הבורות המלומדת"), De Visione Dei ("על חזון האלוהים") ו-De coniecturis ("על השערות"). הוא כתב גם על ריבוע העיגול במחקריו המתמטיים.

למתמטיקה תפקיד מפתח עבור קוזאנוס בהכוונת המוח האנושי לעבר אלוהים. דמויות מתמטיות מספקות אמצעי למוח לשקול כיצד דמויות עשויות להיות מעוותות וטרנספורמציה, ובכך מכינות את המוח להגיע ל"צירוף ניגודים" בתוך ה"ישות המקסימלית המוחלטת".

מהאנציקלופדיה הקתולית (מהדורת 1913):

> ההשקפות האסטרונומיות של הקרדינל מפוזרות לאורך המסות הפילוסופיות שלו. הן מעידות על עצמאות מוחלטת מדוקטרינות מסורתיות, אם כי הן מבוססות על סמליות של מספרים, על שילובים של אותיות, ועל ספקולציות מופשטות ולא על תצפית. כדור הארץ הוא כוכב כמו כוכבים אחרים, אינו מרכז היקום, אינו במנוחה, וגם קטביו אינם קבועים. הגופים השמימיים אינם כדוריים במדויק, וגם מסלוליהם אינם מעגליים. ההבדל בין תאוריה למראה מוסבר על ידי תנועה יחסית. אילו קופרניקוס היה מודע לטענות אלו, סביר להניח שהיה מעודד על ידן לפרסם את יצירתו המונומנטלית.

כמו ניקול אורם, גם ניקולאוס כתב על האפשרות של ריבוי עולמות.

נורמן מור מספר לנו בהרצאות פיצ-פטריק משנת 1905:

> ברפואה הוא הציג שיפור שצורתו שונתה והמשיך בשימוש עד היום. שיפור זה היה ספירת הדופק, שעד זמנו הורגש ונדון בדרכים רבות אך מעולם לא נספר. ...ניקולאוס מלקוזה הציע להשוות את קצב הדופק על ידי שקילת כמות המים שזרמו מתוך שעון מים בזמן שהדופק פעם מאה פעמים. ...ייצור שעונים עם מחוגי שניות נתן לנו מאז שיטה פשוטה יותר לספירה, אך הזכות להכניס סוג שימושי זה של תצפית לרפואה קלינית שייכת לניקולאוס מלקוזה.

פוליטיקה

בשנת 1433 הציע ניקולאוס רפורמה באימפריה הרומית הקדושה ושיטה לבחירת קיסרי האימפריה הרומית הקדושה. אף על פי שלא אומצה על ידי הכנסייה, שיטתו הייתה בעיקרה אותה שיטה הידועה כיום כ"שיטת בורדה", המשמשת במוסדות אקדמיים רבים, בתחרויות, ואף בכמה שיפוטים פוליטיים, בצורתה המקורית ובמספר וריאציות. הצעתו הקדימה את עבודתו של בורדה ביותר משלוש מאות שנים.

דעותיו של ניקולאוס על האימפריה, אותה קיווה לרפורמה ולחזק, צוטטו נגד טענות אפיפיוריות לכוח זמני במאות השש-עשרה והשבע-עשרה. סופרים פרוטסטנטים שמחו לצטט קרדינל נגד טענותיה של רומא. פרוטסטנטים, לעומת זאת, מצאו את כתביו נגד ההוסיטים כלא נכונים. נראה היה לפרוטסטנטים שניקולאוס נתן לכנסייה יותר מדי כוח לפרש את כתבי הקודש, במקום להתייחס אליהם כמתפרשים מעצמם ומספיקים לישועה, העיקרון של "סולה סקריפטורה" (sola scriptura).

מחשבתו של ניקולאוס על הכנסייה השתנתה עם עזיבתו את בזל. הוא ניסה לטעון שאספת בזל חסרה את הסכמת הכנסייה בכל העולם, במיוחד הנסיכים. לאחר מכן ניסה לטעון שהכנסייה נפרשת מפטרוס (explicatio Petri). זה אפשר לו לתמוך באפיפיור מבלי לנטוש רעיונות של רפורמה. כך הצליח להציע לפיוס השני רפורמה בכנסייה, החל מהאפיפיור עצמו. לאחר מכן היא הייתה אמורה להתפשט דרך הקוריה הרומית וכלפי חוץ בכל רחבי הנצרות.

ניקולאוס ציין שהממשל מבוסס על הסכמת הנשלטים:

> בהתאם לכך, מכיוון שמטבעם כל בני האדם חופשיים, כל סמכות שבאמצעותה נמנעים נתינים מלעשות רע וחירותם מוגבלת לעשות טוב מתוך פחד מעונשים, נובעת אך ורק מהרמוניה ומהסכמת הנתינים, בין אם הסמכות שוכנת בחוק כתוב או בחוק החי הקיים בשליט. שכן אם מטבעם בני האדם חזקים במידה שווה וחופשיים במידה שווה, הכוח האמיתי והקבוע של האחד על האחרים, כאשר לשליט יש כוח טבעי שווה, יכול להיות מוקם רק על ידי בחירה והסכמת האחרים, בדיוק כפי שחוק מוקם גם הוא על ידי הסכמה.

דתות אחרות

זמן קצר לאחר נפילת קונסטנטינופול ב-1453, כתב ניקולאוס את De pace fidei, "על שלום האמונה". יצירה חזונית זו דמיינה פסגת פגישה בשמיים של נציגי כל העמים והדתות. האסלאם והתנועה ההוסיטית בבוהמיה מיוצגים. הוועידה מסכימה שיכולה להיות una religio in varietate rituum, אמונה אחת המתבטאת בטקסים שונים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בטקסים המזרחיים והמערביים של הכנסייה הקתולית. הדיאלוג מניח את הדיוק הגדול יותר של הנצרות אך נותן כבוד לדתות אחרות. עמדתו של ניקולאוס הייתה שעל האירופאים לא לכבוש מחדש את קונסטנטינופול אלא פשוט לסחור עם העות'מאנים ולאפשר להם את כיבושיהם. פחות איריני אך לא וירולנטי הוא ספרו Cribratio Alchorani, "ניפוי הקוראן", סקירה מפורטת של הקוראן בתרגום לטיני. בעוד שהטיעונים לעליונות הנצרות עדיין מוצגים בספר זה, הוא גם מייחס ליהדות ולאסלאם חלק באמת לפחות חלקית.

השפעה

ניקולאוס נקרא רבות, ויצירותיו פורסמו במאה השש-עשרה בפריז ובבזל. חוקרים צרפתים מהמאה השש-עשרה, כולל ז'אק לפבר ד'אטאפל ושארל דה בובל, ציטטו אותו. לפבר אף ערך את ה-Opera בפריז ב-1514. עם זאת, לא הייתה אסכולה קוזאנית, ויצירותיו היו לא ידועות ברובן עד המאה התשע-עשרה, אם כי ג'ורדנו ברונו ציטט אותו, בעוד כמה הוגים, כמו גוטפריד וילהלם לייבניץ, נחשבו כמי שהושפעו ממנו. חוקרים ניאו-קאנטיאנים החלו לחקור את ניקולאוס במאה התשע-עשרה, ומהדורות חדשות החלו על ידי האקדמיה למדעים של היידלברג בשנות ה-30 של המאה ה-20 ופורסמו על ידי פליקס מיינר ורלאג. בתחילת המאה העשרים, הוא זכה לשבחים מאת ארנסט קסירר כ"הוגה המודרני הראשון", ודיונים רבים מאז התמקדו בשאלה האם יש לראות בו דמות של ימי הביניים או של הרנסאנס. יתרה מכך, קסירר הציג את קוזאנוס כנקודת המוקד העיקרית (einfachen Brennpunkt) של פילוסופיית הרנסאנס האיטלקי. חוקרים דגולים כמו אוג'ניו גארין ופול אוסקר קריסטלר ערערו על התזה של קסירר, והרחיקו לכת עד כדי שלילה מעשית של כל קשר ניכר בין ניקולאוס מלקוזה למרסיליו פיצ'ינו או ג'ובאני פיקו. בעשורים הבאים הופיעו השערות חדשות על הקשר בין קוזאנוס להומניסטים איטלקים, מאוזנות יותר וממוקדות במקורות.

אגודות ומרכזים המוקדשים לניקולאוס ניתן למצוא בארגנטינה, יפן, גרמניה, איטליה וארצות הברית. הציטוט הידוע שלו על אינסופיות היקום נמצא מנוסח מחדש בספר הקדוש המרכזי של התלמיטים, "ספר החוק", שהתקבל מהמלאך אייוואס על ידי אליסטר קראולי בקהיר באפריל 1904: "בספירה אני בכל מקום המרכז, כפי שהיא, ההיקף, אינה נמצאת בשום מקום."

יצירות

ניקולאוס כתב מספר רב של יצירות, הכוללות:

- De auctoritate praesidendi in concilio generali (1434), הצעה לפתרון שאלת הנשיאות על דיוני מועצת בזל.

- De concordantia catholica ("הקונקורדנציה הקתולית") (1434), סינתזה של רעיונות על כנסייה ואימפריה המאזנת בין היררכיה להסכמה.

- Reparatio kalendarii (1434/5), תוכנית לרפורמה בלוח השנה של הכנסייה.

- De Docta ignorantia ("על הבורות המלומדת") (1440).

- De coniecturis ("על השערות") (1441-2)

- Dialogus concludens Amedistarum errorem (1441), הסבר אקלסיולוגי על תמיכתו האפיפיורית.

- De Deo abscondito ("על האל הנסתר") (1444/5)

- De quaerendo Deum ("על חיפוש האל") (1445)

- De date patris luminum ("על מתנת אבי האורות") (1445/6)

- Apologia doctae ignorantiae ("ההגנה על הבורות המלומדת") (1449), תשובה להאשמות בכפירה ופנתאיזם על ידי התאולוג הסכולסטי מהיידלברג ג'ון ונק ביצירה שכותרתה De ignota litteratura ("על למידה לא ידועה").

- Idiota de mente ("ההדיוט על התבונה") (1450). זה מורכב מארבעה דיאלוגים: De Sapientia I-II, De Mente III, ו-De staticis experimentis IV.

- De visione Dei ("על חזון האלוהים") (1453), הושלם לבקשת נזירי המנזר הבנדיקטיני בטגרנזי.

- De pace fidei (1453), נכתב בתגובה לחדשות על נפילת קונסטנטינופול לידי הטורקים.

- De theologicis complementis, שבו המשיך בעיסוקו המתמשך ביישומים תאולוגיים של מודלים מתמטיים.

- De beryllo ("על הבריל") (1458), מסה אפיסטמולוגית קצרה המשתמשת בבריל או באבן שקופה כאנלוגיה מכרעת.

- Reformatio generalis (1459), מסה על הרפורמה הכללית של הכנסייה, שנכתבה לבקשת האפיפיור פיוס השני, אך התעלמו ממנה בדרך כלל על ידי האפיפיור והקרדינלים.

- Cribratio Alkorani, הערכה כריסטוצנטרית של הקוראן שנכתבה לבקשת האפיפיור פיוס השני, המבוססת על התרגום מהמאה השתים-עשרה של רוברט מקטון.

- De non aliud ("על הלא-אחר") (1462)

- De apice theoriae ("על פסגת ההתבוננות") (1464), יצירתו האחרונה.

### מהדורות מודרניות

- Opera omnia, עורך: א' הופמן ואח', (המבורג: פליקס מיינר, 1932–2006) [המהדורה הביקורתית המודרנית, שהחלה בעריכתם של ארנסט הופמן וריימונד קיליבנסקי]

- Acta Cusana, עורכים: אריך מוטן והרמן האלאואר, (1976–) [סדרה שנועדה לפרסם את כל המסמכים, המכתבים, השטרות וחומרים אחרים ששרדו בהם מוזכרים קוזאנוס ופעילותו]

- On Learned Ignorance, תרגום: ג'ספר הופקינס, (מיניאפוליס, מינסוטה: Banning, 1985)

- ג'ספר הופקינס, Nicholas of Cusa's Dialectical Mysticism: Text, Translation, and Interpretive Study of De Visione Dei, (מיניאפוליס, מינסוטה: Banning, 1985)

- Dialectical Mysticism, תרגום: ג'ספר הופקינס, (מיניאפוליס, מינסוטה: Banning, 1988)

- De auctoritate praesidendi in concilio generali, תרגום: ה' ל' בונד ואח', Church History 59, (1990), 19-34

- De concordantia catholica ("הקונקורדנציה הקתולית"), תרגום: פ' זיגמונד, Cambridge Texts in the History of Political Thought, (קיימברידג': CUP, 1991)

- A Miscellany on Nicholas of Cusa, תרגום: ג'ספר הופקינס, (מיניאפוליס, מינסוטה: Banning, 1994)

- On Wisdom and Knowledge, תרגום: ג'ספר הופקינס, (מיניאפוליס, מינסוטה: Banning, 1996)

- Metaphysical Speculations, תרגום: ג'ספר הופקינס, 2 כרכים, (מיניאפוליס, מינסוטה: Banning, 1997–2000) [מכיל תרגומים של: כרך 1: De apice theoriae; כרך 2: De Coniecturis ו-De Ludo Globi]

- בונד, ה' לורנס (עורך), Nicholas of Cusa: Selected Spiritual Writings, Classics of Western Spirituality, (ניו יורק: Paulist Press, 1997). ISBN 0-8091-3698-8 [מכיל תרגומים של "על הבורות המלומדת", "דיאלוג על האל הנסתר", "על חיפוש האל", "על חזון האלוהים" ו-"על פסגת ההתבוננות"]

- הופקינס, ג'ספר (עורך), Complete philosophical and theological treatises of Nicholas of Cusa, 2 כרכים, (מיניאפוליס: AJ Banning Press, 2001)

- איזביצקי, תומאס מ', עורך, Nicholas of Cusa, Writings on Church and Reform, (קיימברידג', מסצ'וסטס: הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2008).