אנטואן ארנו

> חונכנו על ערכים אמיתיים של חשיבות העבודה והכבוד לאנשים.

אנטואן ארנו (Antoine Arnauld) היה תיאולוג, פילוסוף ומתמטיקאי קתולי צרפתי. הוא היה אחד האינטלקטואלים המובילים של הקבוצה הינסניסטית מפורט-רויאל (Port-Royal) ובעל ידע מעמיק בפטריסטיקה. בני זמנו כינו אותו "הגדול" כדי להבדילו מאביו.

ביוגרפיה

אנטואן ארנו נולד בפריז למשפחת ארנו. הוא היה בנם העשרים והצעיר ביותר של אנטואן ארנו המקורי, והיה מיועד במקור לעריכת דין, אך החליט במקום זאת ללמוד תיאולוגיה בסורבון. שם זכה להצלחה מבריקה, וקריירת הלימודים שלו שגשגה כאשר הושפע מז'אן דו ורז'ייה דה אוראן (Jean du Vergier de Hauranne), המנהל הרוחני ומנהיג מנזר פורט-רויאל, ונמשך לכיוון הינסניזם.

ספרו, 'De la fréquente Communion' (על ההתקשרות התדירה) משנת 1643, היה צעד חשוב בהנגשת המטרות והאידיאלים של תנועה זו לציבור הרחב. הספר עורר מחלוקת בשל התנגדותו להשתתפות תדירה בטקס ההתקשרות (אוכריסטיה). יתרה מכך, במסגרת המחלוקת סביב הספר 'Augustinus' מאת ינסניוס (Jansenius), שבמהלכה תקפו הישועים את הינסניסטים בטענה שהם כופרים הדומים לקלוויניסטים, כתב ארנו להגנה את 'Théologie morale des Jésuites' (התיאולוגיה המוסרית של הישועים), שסיפק בסיס לרוב הטיעונים ששימשו מאוחר יותר את פסקל ב'מכתבים פרובינציאליים' שלו כנגד ה"מוסר הרופף" של הקזואיסטיקה הישועית. פסקל הסתייע במשימה זו על ידי אחיינו של ארנו, אנטואן לה מטר (Antoine Le Maistre). הישועי ניקולה קוסן (Nicolas Caussin), לשעבר מוודה של לואי ה-13, הואשם על ידי מסדרו בכתיבת הגנה נגד ספרו של ארנו, שכותרתה 'Réponse au libelle intitulé La Théologie morale des Jésuites' משנת 1644. כתבי פלסתר אחרים שפורסמו נגד 'התיאולוגיה המוסרית של הישועים' כללו את זה שנכתב על ידי הפולמוסן הישועי פרנסואה פינטרו (François Pinthereau, 1605–1664), תחת שם העט אבה דה בואיסיק, שכותרתו 'Les Impostures et les ignorances du libelle intitulé: La Théologie Morale des Jésuites' משנת 1644, אשר היה גם מחברו של היסטוריה ביקורתית על הינסניזם שכותרתה 'La Naissance du Jansénisme découverte à Monsieur le Chancelier' (לידת הינסניזם נחשפת לאדון הקנצלר), לוון, 1654.

במהלך מחלוקת הנוסחאות שהעמידה את הישועים מול הינסניסטים בנוגע לאורתודוקסיה של טענות ינסניוס, אולץ ארנו לרדת למחתרת. בשנת 1655, שני 'Lettres à un duc et pair' (מכתבים לדוכס ועמית) גלויים מאוד על שיטות הישועים בתא הווידוי הובילו להצבעת גינוי נגדו בסורבון, בצורה לא סדירה למדי. הצבעה זו הניעה את פסקל לכתוב באנונימיות את 'המכתבים הפרובינציאליים'. במשך יותר מעשרים שנה לא העז ארנו להופיע בציבור בפריז, כשהוא מסתתר בהתבודדות דתית.

פסקל, לעומת זאת, נכשל בניסיונו להציל את חברו, ובפברואר 1656 הודח ארנו בטקס רשמי. שתים-עשרה שנים מאוחר יותר, ה"שלום" של האפיפיור קלמנס התשיעי שם קץ לצרותיו; הוא התקבל בחביבות על ידי לואי ה-14, וזכה ליחס כמעט כאל גיבור לאומי.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

אנטואן ארנו

כעת הוא החל לעבוד עם פייר ניקול (Pierre Nicole) על יצירה גדולה נגד הפרוטסטנטים הקלוויניסטים: 'La perpétuité de la foi de l'Église catholique touchant l'eucharistie' (נצחיות האמונה של הכנסייה הקתולית בנוגע לאוכריסטיה). עשר שנים מאוחר יותר, עם זאת, הרדיפות התחדשו. ארנו נאלץ לעזוב את צרפת להולנד, ולבסוף השתקע בבריסל. כאן בילה את שש-עשרה השנים האחרונות לחייו בפולמוס בלתי פוסק עם ישועים, קלוויניסטים וכופרים מכל סוג. ארנו התפתח בהדרגה הרחק מהאוגוסטיניזם הקפדני שדגלה בו פורט-רויאל וקרוב יותר לתומיזם, שגם הוא הניח את מרכזיות ה"חסד האפקטיבי", בהשפעת ניקול.

מרצו הבלתי נדלה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בתשובתו המפורסמת לניקול, שהתלונן על עייפות. "עייף!" הדהד ארנו, "כשעומדת לרשותך כל הנצחיות למנוחה?". לאחר מכן עסק ארנו בהתכתבות נרחבת עם גוטפריד וילהלם לייבניץ (Gottfried Wilhelm Leibniz), בנוגע להשקפותיו המפורטות ב"מאמר על המטאפיזיקה" שלו משנת 1686. ארנו מת בבריסל בגיל 82.

המוניטין של ארנו בנוגע לחדות מחשבתו גבר משמעותית בעקבות ספרו 'L'Art de penser' (אמנות החשיבה), הידוע בדרך כלל כ'לוגיקה של פורט-רויאל', ששמר על מעמדו כספר לימוד יסודי עד המאה ה-20 ונחשב ליצירה פרדיגמטית של לוגיקת מונחים.

ארנו נחשב לחשוב בקרב המתמטיקאים של תקופתו; מבקר אחד תיאר אותו כאוקלידס של המאה ה-17. לאחר מותו, המוניטין שלו החל לדעוך. בני זמנו העריצו אותו כאמן של הנמקה מורכבת; על כך הסכים ז'אק-בנין בוסואה (Jacques-Bénigne Bossuet), התיאולוג הגדול של התקופה, עם אנרי פרנסואה ד'אגסו (Henri François d'Aguesseau), המשפטן הגדול ביותר. עם זאת, להטוטנותו לנצח בכל ויכוח לא חבבה אותו על איש. "למרות עצמי," אמר ארנו פעם בחרטה, "ספריי לעיתים נדירות קצרים מאוד.". למרות הישגיו של ארנו בתחומים שונים, שמו מוכר בעיקר בגלל כתביו המוערכים של פסקל, שהיו מתאימים יותר לציבור הרחב מאשר מסותיו הטכניות של ארנו. בואלו (Boileau) כתב עבורו הספד מפורסם, המקדיש את זכרו כ-

> לרגלי מזבח זה במבנה גס > שוכב ללא פאר, כלוא בארון מתים עלוב, > בן התמותה המלומד ביותר שכתב אי פעם;

כל כתביו של אנטואן ארנו, שלושים ושבעה כרכים בארבעים ושניים חלקים, פורסמו בפריז בין השנים 1775–1781. קיים מחקר על הפילוסופיה שלו מאת פרנסיסק בולייה (Francisque Bouillier), ב-'Histoire de la philosophie cartésienne' (היסטוריה של הפילוסופיה הקרטזיאנית), פריז, 1868; והישגיו המתמטיים נדונים על ידי פרנץ בופ (Franz Bopp) בכרך ה-14 של 'Abhandlung zur Geschichte der mathematischen Wissenschaften' (מאמרים על תולדות המדעים המתמטיים), לייפציג, 1902.

יצירות עיקריות

הקישורים הם לגרסת גאליקה (Gallica).

* De la fréquente communion où les sentimens des Pères, des papes et des Conciles touchant l'usage des sacremens de pénitence et d'Eucharistie sont fidèlement exposez. פריז: א. ויטרה, 1643. טקסט מלא בצרפתית מקורית: * Grammaire générale et raisonnée contenant les fondemens de l'art de parler, expliqués d'une manière claire et naturelle. פריז: פראו פיס להינה, 1754. טקסט מלא בצרפתית מקורית: * La logique ou l'art de penser contenant outre les règles communes, plusieurs observations nouvelles, propres à former le jugement. פריז: ג. דפרז, 1683. טקסט מלא בצרפתית מקורית: