מיכאיל ברישניקוב: העריק שעיצב מחדש את הרקדן הגבר
ב-29 ביוני 1974, במשתה בטורונטו, מבקר הבלט ג'ון פרייזר הסיח את דעתו של משגיח קג"ב בזמן שכוכב סובייטי בן עשרים ושש קרא מספרי טלפון מפתק שהוחבא מתחת לטבעת הנישואין של פרייזר. מיכאיל ברישניקוב רץ באותו לילה. הוא היה ללא ספק הרקדן הקלאסי הטוב ביותר בחיים — קלייב בארנס כבר כינה אותו "הרקדן המושלם ביותר שראיתי מימיי" — והוא הלך משם מהמוסד היחיד עלי אדמות שיכול היה להבטיח לו את התפקידים הגדולים.
ריגה
מיכאיל ניקולאייביץ' ברישניקוב נולד ב-27 בינואר 1948 בריגה, שברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית, להורים רוסים אתניים: אלכסנדרה, תופרת שלקחה אותו לתיאטרון, לאופרה ולבלט, וניקולאי, מהנדס שנזכר כאיש צבא קפדן ולאומני. אמו התאבדה כשהיה בן שתים-עשרה. באותה שנה, 1960, החל ללמוד בלט בריגה. חמישים ושבע שנים לאחר מכן, כשביקש אזרחות לטבית, כתב ששש-עשרה השנים הראשונות שלו שם עיצבו אותו: "שם החשיפה שלי לאמנויות הובילה אותי לגלות את ייעודי העתידי כמבצע. ריגה עדיין משמשת כמקום שבו אני מוצא השראה אמנותית."
הקירוב, והתקרה
בשנת 1964 נכנס לבית הספר וגאנובה בלנינגרד. הוא זכה בחטיבת הנוער בתחרות הבלט הבינלאומית בווארנה ב-1966, לקח זהב במוסקבה ב-1969, וזכה בפרס ניז'ינסקי של האקדמיה למחול בפריז באותה שנה עבור וסטריס של ליאוניד יאקובסון. הוא הצטרף לבלט קירוב ב-1967 כשהוא רוקד את הפה דה דה של האיכרים בג'יזל, והיה טוב מספיק כדי לדלג על להקת הבלט לחלוטין. וינוגרדוב, סרגייב, צ'רניצ'וב ויאקובסון כולם יצרו בלט עליו; האלברכט שלו בג'יזל הפך לחתימה של עוצמה רגשית יוצאת דופן.
הוא גם היה תקוע. בגובה מטר ושישים וחמש או שישים ושש הוא לא יכול היה להתנשא מעל בלרינה על פוינט ונדחק לתפקידים משניים. באופן מכריע יותר, עולם המחול הסובייטי נצמד למסורת המאה התשע-עשרה ונמנע במכוון מכוריאוגרפים מערביים — אותם אנשים שעבודתם ריתקה אותו.
טורונטו, והדרך הארוכה מסביב
לאחר שערק ביקש מקלט בקנדה, ואז עשה משהו בלתי צפוי: במקום לפנות ישר לניו יורק, הצטרף לבלט המלכותי של ויניפג, והחל את הקריירה הצפון-אמריקאית שלו הרחק מאור הזרקורים. שם רקד את הפה דה דה של דון קישוט עם גלסי קירקלנד לתשואות עמידה, והודיע שלא יחזור לברית המועצות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שלושה-עשר כוריאוגרפים בשנתיים
הוא הצטרף לתיאטרון הבלט האמריקאי (ABT) כרקדן ראשי ב-1974 ובילה את שנותיו הראשונות בריקוד עבור שלושה-עשר כוריאוגרפים שונים — ביניהם ג'רום רובינס, גלן טטלי, אלווין איילי וטוילה ת'ארפ — בדיוק החינוך שהקירוב מנע ממנו. הוא אמר למבקרת הניו יורק טיימס אנה קיסלגוף ב-1976: "לא משנה אם כל בלט הוא הצלחה או לא. החוויה החדשה נותנת לי הרבה." תפקידים החלו להיבנות עליו: Opus 19/The Dreamer של רובינס (1979), Rhapsody של פרדריק אשטון (1980), Other Dances של רובינס עם נטליה מקארובה.
באלנצ'ין, בקצרה
בשנת 1978 עזב את ABT לניו יורק סיטי בלט, שם ג'ורג' באלנצ'ין כמעט ולא קיבל אמנים אורחים. באלנצ'ין מעולם לא יצר עבודה חדשה עבורו, אך אימן אותו בסגנון, וברישניקוב ניצח באפולו, הבן האובד ורוביז. הוא הופיע לראשונה כפרנץ בקופליה בסרטוגה ספרינגס ב-8 ביולי 1978 ונתן את הופעתו האחרונה ב-NYCB, המשורר בלה סונמבולה, במרכז קנדי ב-12 באוקטובר 1979. דלקת בגידים ופציעה סגרו את הניסוי לאחר שמונה-עשר חודשים.
מנהל, והלהקה לרקדנים מבוגרים
הוא חזר ל-ABT בספטמבר 1980, הפעם כמנהל אמנותי, והחזיק בתפקיד עד 1989 תוך שהוא ממשיך להופיע. מ-1990 עד 2002 ניהל את פרויקט המחול וייט אוק, להקת סיורים שהקים יחד עם מארק מוריס במפורש כדי לפתח עבודה מקורית לרקדנים מבוגרים — הנחת יסוד רדיקלית בשקט בצורה המאורגנת סביב בני עשרים ושתיים. בשנת 2005 פתח את מרכז האמנויות ברישניקוב בניו יורק, וסייר בקיץ שלאחר מכן עם Hell's Kitchen Dance וכוריאוגרפיה של תושביו אזור ברטון ובנג'מין מילפייה.
הקריירה השנייה
הוא בנה קריירת משחק על גבי קריירת הריקוד. נקודת מפנה (1977) הביא מועמדויות לפרס האוסקר וגלובוס הזהב לשחקן המשנה הטוב ביותר. לילות לבנים (1985), בכוריאוגרפיה של טוילה ת'ארפ, ציוות אותו עם גרגורי היינס. המפצח של CBS מ-1977 עם קירקלנד זיכה אותו במועמדות לאמי, והוא הופיע בשני ספיישלים זוכי אמי. בשנת 1989 שיחק את גרגור סמסא במטמורפוזה בברודוויי והיה מועמד לטוני. מאוחר יותר הגיע בקט, ואז צ'כוב — "גדלתי בקריאת הסיפורים והמחזות של צ'כוב. רציתי לחקור סיפור של צ'כוב לבמה כבר זמן מה" — וב-2015 ברודסקי/ברישניקוב, שבו קרא את עבודתו של המשורר ברוסית. הוא פגש את ג'וזף ברודסקי ב-1974, מיד לאחר שהשלטונות הסובייטיים אילצו אותו לעזוב את מולדתו; הם היו חברים עד מותו של ברודסקי ב-1996. דור שמעולם לא ראה אותו רוקד מכיר אותו כאלכסנדר פטרובסקי מהעונה האחרונה של סקס והעיר הגדולה.
מדוע מיכאיל מכונה גאונה
המתנה כאן היא פיזית, וראוי לתאר אותה ככזו ולא לנפח אותה למשהו מוחי. הטכניקה של ברישניקוב הייתה מפורסמת בזכות הגבהה, סיבובים מרובים נקיים ונחיתות כל כך שקטות שהן נראו ערוכות — שהושגו על ידי אדם נמוך כמעט מכל יריב, מה שבבלט קלאסי אומר פחות קו לעבוד איתו ופחות מרווח לטעות. מה שהפריד אותו מווירטואוזים אחרים הוא שהוא סירב להתייחס לווירטואוזיות כאל העיקר. "לא משנה כמה גבוה אתה מרים את הרגל," אמר. "הטכניקה היא על שקיפות, פשטות וניסיון כנה." המשפט הזה הוא כל הטיעון: טכניקה כדרך להסיר את המבצע מבין הקהל לתנועה.
הפקולטה השנייה, הפחות גלויה, היא תיאבון. שלושה-עשר כוריאוגרפים בעשרים וארבעה חודשים, ואז באלנצ'ין, ואז מחול מודרני, ואז קפקא, בקט וברודסקי — סירוב לאורך קריירה לחזור על עצמו שמעט רקדנים במעמדו הסתכנו בו. רודולף נורייב, שידע מה הוא רואה, תיאר אותו כ"אדם יוצא דופן מכל הבחינות, אינסטינקטיבי, אינטליגנטי, סקרנות מתמדת, ומשמעת יוצאת דופן."
הגבולות הכנים: הוא כמעט לא יצר כוריאוגרפיה בעלת השלכות מתמשכות, ותשע שנות ניהול ה-ABT שלו אינן מה שהוא זכור עבורן. הוא היה מפרש ומגנט להמצאות של אנשים אחרים. "הרקדן המושלם ביותר שראיתי מימיי" של בארנס הוא פסק דין על ביצוע, לא על יצירה — והוא נכתב לפני שברישניקוב עשה כל אחת מהעבודות שהוא נראה גאה בהן ביותר.
מורשת
הוא הפך לאזרח אמריקאי ב-3 ביולי 1986 ולאזרח לטבי ב-27 באפריל 2017, שניתנה לו עבור הצטיינות יוצאת דופן. כשנשאל לאן הוא שייך, ענה: "אני אוהב לחשוב שאני אדם של העולם... אם מישהו היה מבקש ממני לבחור בפריז או בניו יורק, הייתי בוחר בניו יורק. אבל רוחנית, איכשהו, אני אוהב את אירופה." ההוקרה הצטברה — פרס מרכז קנדי והמדליה הלאומית לאמנויות בשנת 2000, פרס בנואה דה לה דאנס ב-2003, פרס וילצ'ק ב-2012. במרץ 2022 הקים יחד את קרן "רוסיה האמיתית" לתמיכה בקורבנות המלחמה באוקראינה, גינה את הפלישה וכתב מכתב פתוח לוולדימיר פוטין על "עולם הפחד" שלו; הוא גייס יותר מ-1.2 מיליון יורו תוך שבועות. חצי מאה אחרי טורונטו, הוא עדיין בוחר למה הוא לא יחזור.