מיכאיל בולגקוב: הרופא שכתב את השטן אל תוך מוסקבה
בשנת 1930, לאחר שמחזותיו נאסרו והוא נותר ללא הכנסה, כתב מיכאיל בולגקוב ישירות ליוסיף סטלין (Joseph Stalin), תוך שהוא מפרט את הביקורות בעיתונות בדיוק קליני של רופא: שלושה מאמרים משבחים מול מאתיים תשעים ושמונה מאמרים עוינים. סטלין התקשר אליו באופן אישי. זוהי מערכת היחסים המוזרה ביותר של חסות בספרות של המאה העשרים – דיקטטור שאהב את אחד ממחזותיו של בולגקוב מספיק כדי לצפות בו יותר מתריסר פעמים, בעודו אוסר כמעט כל יצירה אחרת שכתב – והיא הולידה, בתוך הפערים שהשאירו לו הצנזורים, רומן שמעולם לא ראה באור יום: "האמן ומרגריטה" (The Master and Margarita), שהוכתב בעודו מאבד את מאור עיניו, הודפס רבע מאה לאחר מותו, וכעת נקרא כאחד הרומנים הרוסיים הגדולים של המאה.
בית של רופאים בקייב
בולגקוב נולד בקייב ב-15 במאי 1891 (3 במאי לפי הלוח הישן), הבכור מבין שבעה ילדים לאפנאסי בולגקוב, פרופסור באקדמיה התאולוגית של קייב, ולוורוורה בולגקובה, מורה לשעבר. הבית היה תרבותי ומוזיקלי, ובולגקוב הוכשר לא כסופר אלא כרופא, כשסיים את לימודיו בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת סנט ולדימיר בקייב בשנת 1916. הוא שירת כרופא של הצלב האדום במלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן כרופא בצבא הלבן בצפון הקווקז, כשהוא מטפל בחולים במהלך מגפות טיפוס ודיפתריה בעמדות מרוחקות. העיסוק ברפואה העניק לו חומר מדויק וקליני – ולאחר שנדבק בעצמו בטעות בזמן שטיפל בחולה דיפתריה וקיבל מרשם למורפיום כטיפול בתגובה אלרגית, הדבר הוביל להתמכרות שמשפחת אשתו הראשונה סייעה לו להיגמל ממנה באמצעות גמילה הדרגתית. גם העיסוק ברפואה וגם ההתמכרות הפכו לספרות: "רשימותיו של רופא צעיר" (A Country Doctor's Notebook) והסיפור "מורפיום" שאובים ישירות משנים אלו.
מסטטוסקופ למכונת כתיבה
בשנת 1919, כשהיה חולה מאוד בעת שירותו בקווקז, כתב בולגקוב את מה שתיאר מאוחר יותר בפשטות: "פעם בשנת 1919 כשנסעתי בלילה ברכבת כתבתי סיפור קצר". הוא זנח את הרפואה לצמיתות בפברואר 1920. מחזותיו הראשונים, שהועלו בולדיקווקז, זכו להצלחה מקומית, ובשנת 1921 הוא עבר למוסקבה, שם התפרנס מכתיבת פליטונים סאטיריים לעיתונים בזמן שעבד על הרומן שיבנה את המוניטין המוקדם שלו, "הגוורדיה הלבנה" (The White Guard), שפורסם בהמשכים בשנים 1923–1925. היצירה, השאובה מניסיונה של משפחתו במלחמת האזרחים הרוסית בקייב, עובדה על ידי התיאטרון האמנותי של מוסקבה תחת השם "ימי הטורבינים" (The Days of the Turbins) ב-1926 – ההצלחה התיאטרונית הגדולה ביותר בחייו, ובאופן לא סביר, המחזה האהוב על סטלין; מדווח כי הדיקטטור צפה בלפחות חמש עשרה הצגות.
הסאטיריקן שהלך רחוק מדי
יצירותיו המרכזיות האחרות של בולגקוב משנות ה-20 מראות צד חד ומסוכן יותר. "ביצי הגורל" (The Fatal Eggs) (1924) מדמיין קרן צמיחה של מדען שנוצלה לרעה על ידי ביורוקרטים סובייטים עם תוצאות הרסניות; "לב כלב" (Heart of a Dog) (1925) עוקב אחר פרופסור שתול איברים אנושיים בכלב משוטט, מה שמייצר אדם סובייטי חדש וגס ששמו מהדהד בלעג את שמו של סטלין – סאטירה הן על התנשאות ליברלית והן על גסותה של האישיות הקומוניסטית החדשה. ספרים אלו, יחד עם מחזות כמו "הדירה של זויה" ו"האי הארגמני", סימנו את בולגקוב כסופר "אנטי-מהפכני" בעיני השלטונות. עד שנת 1929 כל מחזותיו נאסרו, ובמשך רוב שארית חייו הפרוזה שלו לא פורסמה ועבודתו בתיאטרון לא הועלתה, למעט החריג החוזר של "ימי הטורבינים", שחביבותו האישית של סטלין שמרה בחיים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מחזאי המנהל משא ומתן עם הכוח
המכתב משנת 1930 לסטלין, ושיחת הטלפון שבאה בעקבותיו, הפכו לפרק המכונן בחייו הציבוריים של בולגקוב. סטלין שאל אם הוא רוצה לעזוב את ברית המועצות; בולגקוב השיב בשלילה, וסטלין דאג לו למשרה בתיאטרון האמנותי של מוסקבה במקום זאת. זו הייתה הקלה, לא פתרון – המחזה שלו על מולייר (Molière), "אחוות המתחסדים" (The Cabal of Hypocrites), אושר רק בגרסה ערוכה ב-1931, המחזה שלו מ-1926 "הבריחה" (Flight) נותר אסור עד 1957, ו"באטומי" (Batum), מחזה מ-1939 על שנותיו המהפכניות המוקדמות של סטלין שנועד כצעד של פיוס, נאסר עוד לפני שהחלו החזרות. בולגקוב בילה את שנות יצירתו הבוגרות כשהוא כותב למגירה, נתמך על ידי חוג קוראים פרטי ולא על ידי הקהל הרחב.
האמן ומרגריטה
בולגקוב החל את כתיבת "האמן ומרגריטה" בסביבות 1928, השמיד טיוטה מוקדמת באש בשנת 1930 בהתקף ייאוש, ולאחר מכן בילה את רוב העשור הבא בכתיבה מחדש מהזיכרון והרחבה לרומן המוכר כיום: נרטיב כפול המשלב את ביקורו של השטן במוסקבה של שנות ה-30 – מלווה בחתול שחור, מכשפה עירומה ופמליה של שדים שחושפים את השחיתות והפחדנות של הממסד הספרותי הסובייטי – עם סיפור פילוסופי תמציתי על חקירתו של פונטיוס פילאטוס את ישו בירושלים הקדומה. הספר העניק לשפה הרוסית את האמרת המודרנית המפורסמת ביותר שלה, "כתבי יד אינם נשרפים", שורה שמהדהדת גם כתשובתו המתריסה של בולגקוב לטיוטה שהשמיד שנים קודם לכן. הוא המשיך לערוך ולהכתיב תיקונים גם לאחר שאיבד את ראייתו בספטמבר 1939, מחשש למחלת כליה תורשתית, נפרוסקלרוזיס, שהרגה את אביו; אשתו השלישית, ילנה שילובסקיה, רשמה את ההכתבות, ולאחר מותו שימרה ואף דאגה לפרסום כתב היד.
פרסום ותהילה לאחר המוות
בולגקוב מת במוסקבה ב-10 במרץ 1940, מתסמונת נפרוטית, ונקבר בבית הקברות נובודוויצ'י. "האמן ומרגריטה" לא הופיע בדפוס עד 1966–1967, בגרסה מצונזרת שסודרה על ידי ילנה שילובסקיה יותר מרבע מאה לאחר שהושלם באופן מהותי, והטקסט המלא שלו הופץ במשך שנים לאחר מכן ב'סמיזדאט' (הפצה מחתרתית) לפני שהופיעה מהדורה לא ערוכה. העיכוב שינה את מעמדו של בולגקוב: סופר שכמעט לא פורסם ולא הוצג במהלך חייו הפך, עם יציאת הרומן, לאחד הסופרים הרוסיים המתורגמים והנחקרים ביותר של המאה העשרים. השפעתו הגיעה הרבה מעבר לספרות הרוסית – סלמאן רושדי (Salman Rushdie) ציין אותו כהשראה ל"פסוקי השטן", ומיק ג'אגר (Mick Jagger) אמר שהרומן תרם לשיר "Sympathy for the Devil".
מדוע מיכאיל נחשב לגאון
הטיעון לגאונותו של בולגקוב הוא הטיעון של סופר שבנה יצירת מופת ללא קהל כלל: במשך קרוב לעשור הוא ערך את "האמן ומרגריטה" בידיעה שסביר להניח שלא יודפס בברית המועצות בחייו, כשהוא נתמך רק בשיפוטו העצמי של היצירה ובחוג קטן שהיה מוכן לשמוע אותה מוקראת. זהו סוג מובחן של משמעת דמיונית – לקיים נרטיב כפול מורכב ושאפתני מבנית, סאטירה השזורה בתאולוגיה, על סמך אמונה בלבד בקוראיו העתידיים. חייו של הרומן לאחר מכן מאששים זאת: מרגע שפורסם, הוא הוכר כמעט מיד בתוך ומחוץ לרוסיה כציון דרך של ספרות המאה העשרים, והשילוב שלו בין קומדיה גרוטסקית, סאטירה פוליטית ורצינות דתית כנה צוטט על ידי סופרים ומוזיקאים כאחד כדבר ללא תקדים של ממש.
טיעון הנגד הכן הוא שהמוניטין של בולגקוב נשען במידה רבה על ספר אחד. חלק גדול מהפרוזה והדרמה האחרים שלו, מוכשרים ככל שיהיו, נקראים כיום בעיקר כהכנה ל"האמן ומרגריטה" או כמסמך היסטורי של הצנזורה הסובייטית ולא כהישג בזכות עצמם, וההצלחה הדרמטית המפורסמת ביותר שלו, "ימי הטורבינים", חבה חלק מהישרדותה לטעמו האישי של דיקטטור ולא לשיפוט ביקורתי חופשי. הערכות פוליטיות מחודשות באוקראינה, שם הוסרו אנדרטאות לבולגקוב על רקע מחלוקות בנוגע להזדהותו עם התרבות האימפריאלית הרוסית, מהוות תזכורת לכך שמורשתו נותרה שנויה במחלוקת ולא מוסכמת.
מורשת
"האמן ומרגריטה" נלמד, מתורגם ומעובד כיום בכל רחבי העולם – בקולנוע, באופרה ובמוזיקה פופולרית כאחד – ומוזיאונים המוקדשים לבולגקוב פועלים הן בקייב, שם נולד, והן במוסקבה, שם כתב את יצירת המופת שלו לתוך כתב יד שלא היה בטוח ששורד אותו.