מיכאיל באקונין: האציל שחפץ במותה של המדינה
בשנת 1861 הלך רוסי כבד גוף ומרופט ממקום גלותו בסיביר ופנה מזרחה — ליפן, לסן פרנסיסקו, משם דרך פנמה לניו יורק ולבסוף ללונדון, כשהוא מגיע בראשיתה של מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא היה בן 47, נידון למוות פעמיים ובילה שנים בבידוד במבצר פטרופבלובסקיה. נותרו לו 15 שנים לחיות. בשנים אלו הוא הניח את היסודות לאנרכיזם המודרני, פירק את האינטרנציונל הראשון והעלה תחזית פוליטית כה מדויקת עד שנועם חומסקי (Noam Chomsky) כינה אותה "אחת התחזיות הבודדות במדעי החברה שאכן התגשמו".
בנו של האציל
הוא נולד ב-30 במאי 1814 בפריאמוחינו (Priamukhino), אחוזה משפחתית במחוז טבר מצפון-מערב למוסקבה, השלישי מבין עשרה ילדים והבן הבכור. אביו, אלכסנדר מיכאילוביץ' באקונין, היה דיפלומט לשעבר שניהל אחוזה שבה עבדו יותר מחמש מאות צמיתים וחינך את ילדיו על פי עקרונותיו של רוסו. מיכאיל כינה מאוחר יותר את ילדותו אידילית ומנותקת ממציאות החיים ברוסיה — ביטוי שנושא בחובו כתב אישום משל עצמו.
משנדחף לבית הספר לתותחנים בסנקט פטרבורג, הפך לקצין בשנת 1833, שנא את התפקיד ונשלח לבלארוס וליטא בשנת 1834 בשל רשלנות אקדמית. ב-1835 ערק, נמלט ממעצר הודות לקשרים משפחתיים ושוחרר בסוף השנה. בניגוד לרצון אביו, נסע למוסקבה כדי ללמד מתמטיקה.
תחילה הגל, ואז האש
מוסקבה של שנות ה-30 של המאה ה-19 הייתה רוויה באידיאליזם גרמני, ובאקונין צלל לתוכו בראש מורם. במעגל של ניקולאי סטאנקביץ' קרא את הגותו של קאנט, דרך פיכטה ועד הגל, הפיק את התרגום הרוסי הראשון לכתבי הגל, ועד שנת 1837 הוכר כמומחה המוביל ברוסיה להגותו של הגל. החברים שרכש שם — בלינסקי, אוגרב, טורגנייב, הרצן — איש מהם לא היה מפורסם עדיין. הרצן מימן את לימודיו באוניברסיטת ברלין בשנת 1840, בציפייה שיחזור כפרופסור. מה שחזר במקומו היה מהפכן.
בברלין התחבר עם ההגליאנים הצעירים, ובשנת 1842, בדרזדן, פרסם ארנולד רוגה את עבודתו המקורית הראשונה, Die Reaktion in Deutschland (הריאקציה בגרמניה). העבודה, שנכתבה תחת שם בדוי ובשפה הגליאנית דחוסה, קראה להרחבת המהפכה הצרפתית ברחבי אירופה ורוסיה, והכילה את המשפט שליווה אותו מאז: שהתשוקה להרס היא גם תשוקה יוצרת.
סוכנים רוסים החלו לגלות בו עניין. הוא נמלט לציריך ב-1843, פגש את הפרוטו-קומוניסט וילהלם וייטלינג, סירב לצו שקרא לו לשוב הביתה, נשלל מזכויות האצולה שלו ונידון בהיעדרו לעבודות כפייה בסיביר. הוא הפך לנווד חסר נתינות, ובפריז פגש את שני האנשים שיגדירו את מחשבתו באמצעות משיכה ודחייה: פייר-ז'וזף פרודון וקרל מרקס. ב-1847 קרא לגולים פולנים להפיל את הצאר בברית עם דמוקרטים רוסים; השגריר הרוסי הביא לגירושו מצרפת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בריקדות, ואז התא
כאשר לואי פיליפ ויתר על כסאו בפברואר 1848 חזר באקונין לפריז, ומשם יצא לכיוון פולין כדי לעורר מרד. הוא מעולם לא הגיע לשם. במקום זאת הופיע בקונגרס הסלאבי בפראג, כשהוא מגן על אינטרסים סלאביים מפני הלאומיות הגרמנית וההונגרית, והצטרף להתקוממות נגד ההבסבורגים. הוא נמלט וכתב את Aufruf an die Slaven (קריאה לסלאבים) — קריאה לפדרציה סלאבית במרד נגד ארבע אימפריות בו-זמנית.
ואז הגיעה דרזדן, מאי 1849, שם נגמר מזלו. הוא נידון למוות על ידי הסקסונים, הוסגר לאוסטרים, נידון למוות בשנית והוסגר לרוסיה, ששלחה אותו לבידוד במבצר פטרופבלובסקיה בשנת 1851 והעבירה אותו לשליסלבורג שלוש שנים לאחר מכן. בכלא כתב וידוי (Confession) הממוען לניקולאי הראשון — מסמך שפל, שהתגלה מחדש כ-70 שנה לאחר מכן, אשר הביך את מעריציו מאז. הוא לא זכה לשום הקלה בעונשו.
בשנת 1857 הומר גזר הדין לגלות קבע בסיביר. הוא נשא לאישה את אנטוניה קוויאטקובסקה, אישה פולנייה צעירה ממנו ב-18 שנים ללא כל עניין בפוליטיקה, וב-1861 נמלט ויצא למסע מסביב לעולם.
המלחמה עם מרקס
בלונדון חזר לחבור להרצן ואוגרב וכתב עבור ה-קולוקול (Kolokol), אף שתיאבונו למהפכה עלה בהרבה על הרפורמיזם שלהם. הוא הצטרף למשלחת הפולנית הכושלת ב-1863, ואז השתקע באיטליה, שם התגבש לבסוף האנרכיזם שבו הוא זכור.
בשנת 1868 הצטרף לאיגוד העובדים הבינלאומי (האינטרנציונל הראשון), והפלג האנרכיסטי צמח במהירות תחת הנהגתו. הוא כיבד את השכלתו של מרקס אך שנא את התנהלותו; מרקס חשב שהוא בלתי צפוי וריאקציונר רוסי. הסכסוך לא היה אישי ביסודו. מרקס רצה דיקטטורה של הפרולטריון, שבה עובדים מאורגנים יחזיקו במנגנון המדינה עד שהמדינה תתפוגג; באקונין סבר שהמנגנון יבלע את האנשים שמחזיקים בו. מרקס תזמר את גירושו בוועידת האג ב-1872, שבה באקונין לא יכול היה להשתתף. הפיצול בין המרקסיזם לאנרכיזם מתוארך מאותו החדר.
הדוקטרינה
עמדתו הבוגרת הייתה פדרציה של יצרנים המאוגדים באופן חופשי, שנבנית מלמטה — קומונות, נציגים ועיריות עצמאיות, ללא מדינה שנותרה על כנה. חופש דרש שוויון, כולל זכויות שוות ותפקידים חברתיים לנשים; האנושות תוכל להיות חופשית רק אם כולם יהיו חופשיים. הוא היה אנטי-קלריקלי בתוקף: "אילו אלוהים היה קיים באמת, היה צורך לבטל אותו". הוא היה נחרץ בנוגע למדינה, וכתב ב-1873 כי היכן שיש מדינה חייבת להיות דומיננטיות של מעמד אחד על פני משנהו, ולכן עבדות. הוא לא התנגד באופן גורף למומחים — הוא קיבל את סמכותו של הסנדלר בנוגע לסנדלים, בתנאי שהמומחה לא יוכל להמיר ידע לפיקוד.
מדוע מיכאיל נחשב לגאון
כישרונו של באקונין היה אבחנתי, לא שיטתי — ומעריציו מודים בכך. הוא לא בנה בניין תיאורטי; כתיבתו מקוטעת, נוטה לסטייה מהנושא, לעתים קרובות לא גמורה, ורוב עבודתו האנרכיסטית לא פורסמה בחייו. אלוהים והמדינה (God and the State), ספרו המפורסם ביותר, הוא קטע שפורסם שש שנים לאחר מותו. מה שהיה לו במקום זאת הוא חוש יוצא דופן למקומות שבהם הכוח יתמקם מחדש. ב-מדינה ואנרכיה (1873) הוא הביט במדינת הפועלים שהציע מרקס וניבא שהיא תנוהל על ידי אוטוקרטים שיפעלו לרווחתם האישית תוך שהם טוענים שהם מדברים בשם הפועלים. הוא תיאר את ברית המועצות 44 שנים לפני שהייתה קיימת. ה-בריטניקה מכנה אותו המפיץ הראשי של האנרכיזם במאה ה-19; הסכסוך שהפסיד בו ב-1872 ארגן את כל השמאל למשך מאה שנים.
טיעון הנגד הוא חמור ורובו פנימי. הסיכום של פול אווריץ' (Paul Avrich) הוא זה שנשאר: "אציל שנכסף למרד איכרים, ליברטריאן עם דחף לשלוט באחרים, אינטלקטואל עם נטייה אנטי-אינטלקטואלית חזקה". הוא הטיף לחירות בלתי מוגבלת ודרש ציות בלתי מותנה מתלמידיו. הוא הקים אגודות סתרים והציע "דיקטטורה בלתי נראית" שפיטר מרשל חשב שעלולה לאפשר עריצות גרועה מזו של הבלנקיסטים, אם כי איאן מקיי קורא לזה רשת תעמולה ותו לא. האגודה של נצ'אייב וה-קטכיזם של המהפכן מ-1869 היו חרפה שאותה דחה מאוחר יותר. פסקאות אנטישמיות מופיעות בכתיבתו, וחוקרים ממרק ליר (Mark Leier) ועד מרסל סטצלר (Marcel Stoetzler) חלוקים בחדות בשאלה עד כמה הן מרכזיות. הוא היה מזהה מבריק של הסמכותנות של אנשים אחרים ומזהה גרוע של זו שלו.
מורשת
הוא מת בברן ב-1 ביולי 1876, בגיל 62, לאחר שההתקוממות הכושלת בבולוניה ב-1874 חיסלה את התנועה האיטלקית ואת בריאותו עמה. כמעט כל מה שהפך אותו לדמות נצחית פורסם לאחר מותו. מדינה ואנרכיה הזין את הנרודניקים הרוסים; רעיונותיו עברו דרך המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים הספרדית, והשמאל החדש של שנות ה-60 גילה אותו מחדש עבור התאגדות וולונטרית נגד סוציאליזם סמכותני. כתביו מפוזרים בין הארכיונים הממלכתיים של רוסיה לבין המכון הבינלאומי להיסטוריה חברתית באמסטרדם — חיים שלאחר המוות ללא מדינה, כפי שהיה מתאים לו.