מייקל ג'ונסון: האיש שרץ "לא נכון" וניצח
כל מאמן ריצות קצרות בעולם לימד את אותו העיקרון הבסיסי: הרם את הברכיים גבוה, והמהירות כבר תגיע. מייקל ג'ונסון (Michael Johnson) רץ ביציבה זקופה וקשיחה ובצעדים קצרים ומהירים, מה ששבר את הכלל הזה בשידור חי בטלוויזיה הלאומית במשך עשור, ובכל זאת הוא סיים את הקריירה עם שיא עולם בריצת 200 מטר שאטו בולדון (Ato Boldon), זוכה מדליית ארד אולימפית, חזה שיאריך ימים יותר ממנו: "כשאמות, זה עדיין יהיה השיא."
מדאלאס לביילור
מייקל דוויין ג'ונסון נולד ב-13 בספטמבר 1967 בדאלאס, טקסס, והחל לרוץ עבור אוניברסיטת ביילור (Baylor University), שם פיתח את תחום התמחותו בריצות 200 ו-400 מטרים – התמקדות כפולה ובלתי שגרתית, שכן שני המרחקים דורשים יכולות פיזיולוגיות שונות ומעט מאוד אצנים הצליחו לשלוט בשניהם בו-זמנית ברמה עלית.
מנוע לא שגרתי
מה שהבדיל את ג'ונסון כמעט מכל יריב היה גלוי לעין לכל מי שצפה בו רץ: במקום הרמת הברכיים המוגזמת שדרשה טכניקת הריצה האורתודוקסית, הוא רץ כשהוא זקוף כמעט לחלוטין עם צעדים קצרים ומהירים באופן יוצא דופן, גישה מכנית מוזרה שערערה על הקונצנזוס בקרב מאמני הענף. אנליסטים ייחסו מאוחר יותר חלק מהצלחתו לצעד ארוך מטבעו, שהוא, במילותיהם, "פיצח כיצד להפוך אותו ליעיל טכנית" למרות המבנה הלא שגרתי שנבנה סביבו – בפועל, הוא מצא פתרון אישי למכניקת הריצה שעבד ספציפית עבור גופו במקום לאמץ את המודל הכללי.
בונים לקראת אטלנטה
ג'ונסון זכה בתואר העולמי הראשון שלו בריצת 200 מטר באליפות העולם בטוקיו בשנת 1991, והפך להרגל מוקדם להתחרות תוך התגברות על קשיים: באולימפיאדת ברצלונה 1992 הוא רץ מקטע שליחים של 44.73 שניות בדרך לזהב ולשיא עולם ב-4x400 מטר, על אף שחלה בהרעלת מזון שבועיים קודם לכן. באליפות העולם בגטבורג ב-1995 הוא השיג הישג שאף אצן עלית גבר לא הצליח להשיג באליפות גדולה במאה העשרים – זכייה בריצת 200 מטר, 400 מטר, והובלת נבחרת השליחים ל-4x400 מטר לזכייה בזהב באותה תחרות, "שלושער" ששימש כחזרה גנרלית לקראת מה שהגיע לאחר מכן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אטלנטה, 1996
באולימפיאדת אטלנטה הפך ג'ונסון לספורטאי הגבר היחיד בהיסטוריה שזכה גם בריצת 200 מטר וגם ב-400 מטר באותם משחקים אולימפיים. כשהוא נועל נעלי נייקי (Nike) מוזהבות בהתאמה אישית שהעניקו לו את הכינוי "האיש עם נעלי הזהב", הוא ניצח בריצת 400 מטר בשיא אולימפי של 43.49 שניות ב-29 ביולי, ולאחר מכן חזר ב-1 באוגוסט כדי לרוץ את ה-200 מטר ב-19.32 שניות – כשהוא מוחק את שיא העולם בן שבע-עשרה השנים של פייטרו מנאה (Pietro Mennea) שעמד על 19.72, בפער שצופים מסוימים השוו לקפיצה לרוחק המפורסמת של בוב בימון (Bob Beamon) מ-1968, זינוק שהיה כה רחוק מהשיא הקיים עד שנראה היה כי הוא שייך לרמה אחרת לגמרי של תחרות. הוא עבר את מאה המטרים הראשונים של אותה ריצה, סביב החלק ההדוק ביותר של הסיבוב, ב-10.12 שניות ואז רץ את מאה המטרים השניים ב-9.20 שניות – מהירות סיום שהמתחרה פרנקי פרדריקס (Frankie Fredericks) טען שאיש מעולם לא הפיק נגדו קודם לכן. התוצאה 19.32 עמדה כשיא עולם במשך שתים-עשרה שנים, עד שיוסיין בולט (Usain Bolt) שבר אותו ב-2008, ואף אצן אחר לא התקרב לטווח של שלוש עשיריות השנייה ממנו בתקופה זו.
שיאים שהמשיכו ליפול לרגליו
שלוש שנים לאחר מכן, באליפות העולם בסביליה ב-1999, ג'ונסון – כמעט בגיל שלושים ושתיים, גיל שנחשב מעבר לשיאו של אצן – קבע שיא עולם ב-400 מטר של 43.18 שניות שעמד במשך כמעט שבע-עשרה שנים עד שווייד ואן ניקרק (Wayde van Niekerk) שבר אותו באולימפיאדת ריו 2016. באולימפיאדת סידני 2000 הוא זכה במדליית הזהב האישית האחרונה שלו בריצת 400 מטר בגיל שלושים ושלוש, והפך לאלוף האולימפי המבוגר ביותר בכל אירוע מסלול קצר מ-5,000 מטרים. עד אמצע שנות ה-2020 הוא עדיין החזיק בתשע מתוך עשרים וחמש תוצאות ה-400 מטר הטובות ביותר בכל הזמנים ושיא של עשרים ושתיים הופעות של פחות מ-44 שניות באותו מרחק, יותר מפי שניים מכל אצן אחר בהיסטוריה.
מדליה שהוחזרה
מדליית הזהב של ג'ונסון בשליחים בסידני סובכה שנים מאוחר יותר: בשנת 2008, לאחר שחברו לקבוצה אנטוניו פטיגרו (Antonio Pettigrew) הודה בשימוש בחומרים אסורים, ג'ונסון החזיר מרצונו את המדליה, ואמר כי הוא מרגיש "מרומה, נבגד ומאוכזב" מהבחירה של חבר לקבוצה שזיהמה רטרואקטיבית הישג שהוא הרוויח ביושר.
חיים אחרי המסלול
ג'ונסון פרש מתחרויות ב-2001 ובנה קריירה שנייה כשדרן ב-BBC, תוך סיקור אתלטיקה אולימפית מאתונה 2004 ועד פריז 2024 וכתיבת טורים לדיילי טלגרף (Daily Telegraph) ולטיימס (The Times); סרט תיעודי של ערוץ 4 משנת 2012, "הישרדות המהירים ביותר" (Survival of the Fastest), בחן את ההצלחה חסרת הפרופורציה בריצות של ספורטאים ממוצא מערב-אפריקאי. בשנת 2007 פתח את "מייקל ג'ונסון פרפורמנס" (Michael Johnson Performance), מתקן אימונים בטקסס שעבד עם ספורטאים אולימפיים ואקדמיות ספורט מקצועיות, כולל זו של ארסנל (Arsenal). בספטמבר 2018 עבר ג'ונסון אירוע מוחי שהשפיע על צדו השמאלי; הוא זקף לזכות מה שכינה "הלך המחשבה האולימפי" שלו את ההחלמה שתיאר כמושלמת עד ליום הולדתו החמישים וארבעה ב-2021.
מדוע מייקל מכונה גאון
הטיעון לגאונות כאן הוא טיעון על ביומכניקה ולא על אינטלקט: ג'ונסון הצליח לא על ידי עמידה בסטנדרטים הטכניים המקובלים של הספורט אלא על ידי השלכתם, ריצה זקופה עם צעדים קצרים כשכל מאמן התעקש על הרמת ברכיים גבוהה, ועשה זאת מהר יותר מכל אדם חי. זוהי גאונות של מודעות עצמית פיזית – הבנה מדויקת באופן יוצא דופן של המכניקה של גופו וכיצד להפיק יעילות מרבית מצורה לא שגרתית, מאומתת לא על ידי תיאוריה אלא על ידי שעון עצר ושיא עולם שיריב חזה שיאריך ימים יותר ממנו. זוהי טענה מצומצמת יותר מגאונות אינטלקטואלית, קרובה יותר לגרסה של ספורטאי לאומן המגלה טכניקה אישית שמקרה מצליחה להתעלות על ספרי הלימוד. הסיבוך הכן הוא שמתנות פיזיות גולמיות – יכולת מתפרצת של סיבים מהירים, גוף שנבנה גם לכוח וגם לסיבולת על פני שני מרחקי ריצה שונים – עשו את רוב העבודה הבסיסית, ו"גאונות" בהקשר זה מתארת את השכלול של כישרון טבעי חריג ולא פעולה של המצאה טהורה מכלום.
מורשת
ג'ונסון מתואר באופן נרחב בענף האתלטיקה כאחד האצנים הגדולים והעקביים ביותר שהספורט הפיק, ספורטאי נדיר ששלט בשני אירועים שרוב המומחים לעולם אינם משלבים ברמת עלית. הדאבל שלו מ-1996, ושיא העולם בריצת 200 מטר שהגיע עמו, נבחרו מאוחר יותר לרגע האתלטיקה הגדול ביותר של עשרים וחמש השנים שקדמו לו על ידי היכל התהילה של הספורט, שהכניס אותו לשורותיו בשנת 2004 – תיעוד קבוע של טכניקה שספרי הלימוד אמרו שלא הייתה אמורה לעבוד.