מייקל ג'이터 (Michael Jeter): הגוף ככלי של צער ושמחה

כשקיבל את פרס טוני לשחקן המשנה הטוב ביותר במחזמר לשנת 1990, מייקל ג'이터 (Michael Jeter) לא רק הודה לשותפיו ליצירה. הוא דיבר, בשידור חי בטלוויזיה, על הגמילה שלו מאלכוהול וסמים, ולאחר מכן שר את השיר "We'll Take a Glass" מתוך גראנד הוטל (Grand Hotel) אל תוך האולם. זה היה מעשה מוזר וגולמי בטקס חלוקת פרסים, והוא היה תואם לחלוטין את דרכו של שחקן שאף פעם לא התייחס לבמה כמקום מחבוא.

ילדות בטנסי, סטייה הצידה אל המשחק

ג'이터 (Jeter) נולד ב-26 באוגוסט 1952 בלורנסברג שבענסי, אחד משישה ילדים לאב רופא שיניים ואם עקרת בית. הוא נרשם לאוניברסיטת ממפיס מדיקל במטרה ללמוד רפואה, תוכנית שהתפוגגה ברגע שגילה את עולם התיאטרון של האוניברסיטה. הוא שפשף את כישוריו בתיאטרון המעגל של ממפיס (Circuit Theatre) ובפלייהאוס און דה סكوير (Playhouse on the Square) בטרם עבר לבמטימור כדי לרדוף אחרי עבודה בתיאטרון ברצינות, ומשם לניו יורק, שם ערך את הופעת הבכורה שלו בברודוויי בחידוש משנת 1979 של Once in a Lifetime וזכה בפרס עולם התיאטרון (Theatre World Award) באותה השנה.

בנוי לתפקידים מוזרים

מה שהבדיל את ג'이터 (Jeter) מההתחלה היה פיזי: מבנה גוף קטן ורזה ומה שאחת ההספדים כינתה את האיכות "הרזה ומשוחררת הגפיים" שלו, גמישות שגרמה לבמאים ללהק אותו נגד הטיפוס ולעבר האקסצנטרי. טומי טון (Tommy Tune) ללהק אותו להפקת האוף-ברודוויי של Cloud 9 בשנת 1981 במיוחד בשל "הגמישות הקיצונית ואנרגיה גבוהה" שלו, ואותה איכות של גפיים מגומי הפכה לחוט השני של קריירה שסירבה להתמחות באף רגש יחיד של משחק. הוא יכול היה להיות מטורף ומערער, כפי שהיה כשגילם חסר בית מופרע מול רובין ויליאמס (Robin Williams) בסרטו של טרי גיליאם (Terry Gilliam) פישר קינג (The Fisher King, 1991), או שהוא יכול היה להיות עדין ומרוסק, כפי שהיה בסרט גרין מייל (The Green Mile, 1999), שבו גילומו של אסיר נידון למוות אדוארד דלאקרואה (Eduard Delacroix) והעכבר המאולף שלו מר זינגלס (Mr. Jingles) הפך לאחד מהרגעים שבורי הלב המצוטטים ביותר בסרט. הוא עבד עם במאי יוקרה וזיכיונות קולנועיים פופולריים כאחד, והופיע בסרטים כמו פארק היורה 3 (Jurassic Park III, 2001) ו-פאץ' אדמס (Patch Adams), וסיים את הקריירה שלו עם שני תפקידים ששניהם יצאו לאור לאחר מותו: המערבון של קווין קוסטנר (Kevin Costner) שטח פתוח (Open Range) וסרט האנימציה הממוחשבת לחגים רכבת הקוטב (The Polar Express), ששניהם הוקדשו לזכרו.

קרינגליין של ברודוויי

תפקיד הבמה המכונן של ג'이터 (Jeter) הגיע בשנת 1989, כאשר יצר את דמותו של אוטו קרינגליין (Otto Kringelein), מנהל חשבונות יהודי גוסס וכנוע הנחוש בדעתו לבזבז את חסכונותיו האחרונים בחיים ראוותניים במלון הגראנד של ברלין, בעיבוד המוזיקלי של טומי טון. התפקיד איפשר לו לעבור את כל המרחק הרגשי מדאנס קומי ועד לפתוס חשוף בתוך מספר אחד בלבד, והוא זיכה אותו בפרס טוני לשחקן המשנה הטוב ביותר במחזמר לשנת 1990. באותה השנה הוא קיבל על עצמו סוג שונה מאוד של אדם נידון, המתנקש המיועד ג'וזפה זנגארה (Giuseppe Zangara) במחזמר מתנקשים (Assassins) של סטיבן סונדהיים (Stephen Sondheim), תפקיד הבנוי על איום עצבי וקפוץ במקום על חמימות. בין השניים, בעונת ברודוויי אחת, ג'이터 הפגין את הטווח שהגדיר את שארית חיי העבודה שלו: הוא יכול לגרום לקהל לאהוב דמות והוא יכול לגרום להם לסלוד ממנה, לעיתים קרובות תוך שימוש באותו אוצר מילים פיזי מרוצד כדי לעשות את שניהם.

איש השורה של הטלוויזיה והאנרכיסט של טלוויזיית הילדים

הטלוויזיה העניקה לג'이터 (Jeter) את הקהל הרחב ביותר שלו ואת התפנית המפתיעה ביותר בקריירה שלו. כהרמן סטיילס (Herman Stiles), עוזר מאמן הכדורגל הנרגש בסיטקום אבינג שייד (Evening Shade, 1990–1994), הוא זכה בפרס אמי לשחקן משנה מצטיין בסדרה קומית לשנת 1992, כשהוא מגלם חמימות ופאניקה קומית מול התפקיד הראשי האגבי של ברט ריינולדס (Burt Reynolds). לאחר מכן, החל משנת 2000, הוא הפך למשהו אחר לחלוטין: בסדנאות "עולמו של אלמו" בתוכנית רחוב סומסום (Sesame Street), הוא גילם את מר נודל (Mr. Noodle) הסבלני עד אין קץ והמבולבל עד אין קץ, ובהמשך את אחיו של מר נודל, כשהוא מתקשר לחלוטין באמצעות פנטומימה מוגזמת עבור קהל של פעוטות. זוהי נקודת זכות מוזרה לשבת לצד פרס טוני ופרס אמי, וזה אומר משהו על כמה שג'이터 לא התעניין ביוקרה לשמה – הקומיקאי הפיזי שיכול היה להרוס אולם בברודוויי עם סצנת מוות היה שמח באותה מידה לבנות הופעה שלמה מתוך מחווה אילמת עבור ילדים בגן.

חיים ציבוריים, המוחזקים יחד על ידי סתירותיהם

ג'이터 (Jeter) היה הומוסקסואל, ומ-1995 ועד מותו, היה בן זוגו של שון בלו (Sean Blue). בשנת 1997 הוא חשף בתוכנית Entertainment Tonight כי הוא נשא HIV, בתקופה שבה הכרזה שכזו מצד שחקן פעיל עדיין נשאה סיכון מקצועי אמיתי, והוא המשיך לקבל תפקידי קולנוע בולטים במשך שנים רבות לאחר מכן. נאום הזכייה שלו בפרס טוני, שבו דיבר על ההתאוששות משימוש בחומרים ממכרים מול קהל טלוויזיה ארצי, היה חלק מאותו אינסטינקט כלפי חשיפה: ג'이터 לא הציג גרסה נקייה יותר של עצמו בפני הציבור.

מוות בגיל חמישים

ב-30 במרץ 2003, שון בלו מצא את ג'이터 ללא רוח חיים בביתם בהוליווד הילס. הוא היה בן 50. בלו אמר שג'이터 מת מסיבוכים בעקבות התקף אפילפטי. הוא נשרף ואפרו נמסר לבלו. שניים מסרטיו, שטח פתוח (Open Range) ו-רכבת הקוטב (The Polar Express), היו עדיין בשלבי פוסט-פרודקשן בזמן מותו ויצאו לאור בהמשך אותה שנה כשהם נושאים הקדשות לזכרו.

מדוע מייקל מכונה גאון

"גאון" אינה המילה שעוקבת אחרי ג'이터 לאורך ההספדים וקטעי המחווה שלו; השפה שבה משתמשים במאים ומבקרים מתרכזת במקום זאת סביב הכלי הפיזי שלו – "גמישות קיצונית", "רזה, משוחרר גפיים", התחושה שגופו ביצע עבודה עלילתית שרוב השחקנים משאירים לדיאלוג. זוהי מיומנות אמיתית ומיוחדת, לא לשון מעטה למיומנות פחותה: הכישרון של ג'이터 היה קינסתטי ותזמון קומי שדוחק לקצה בלתי רגיל, היכולת לגרום לאיבר בגוף או לעווית פנים לשאת את המידע הרגשי של סצנה, הניתן ליישום במידה שווה במחזמר של סונדהיים, בסיוט של טרי גיליאם, ובקטע בובות לפעוטות. העובדה שטומי טון לוהק אותו ל-Cloud 9 במפורש בשל הטווח הפיזי שלו, והעובדה שתפקידיו המובהקים – קרינגליין, חסר הבית של פישר קינג, מר נודל – בנויים כולם סביב תנועה ומחווה ולא סביב דיאלוג, תומכת בקריאה זו. הטיעון הנגדי ההגון הוא שג'이터 היה, לפי מקצועו ולפי הרישום, שחקן אופי וקומיקאי ולא אמן שאי פעם דובר עליו באוצר המילים של חזון אינטלקטואלי ייחודי; הגאונות שלו, אם המילה חלה, הייתה גאונות של אומן של הגוף, לא גאונות מושגית, ואף מקור כאן אינו מושיט יד אל המילה כדי לתאר אותו.

מורשת

הפילמוגרפיה של ג'이터 (Jeter) היא סוג נדיר של קורות חיים: פרס טוני, פרס אמי, דמות טלוויזיה אהובה לילדים החוזרת על עצמה, ומספר הופעות – שהצעידה של דלאקרואה לכיסא החשמלי היא הבולטת שבהן – שנשארות המרכז הרגשי של הסרטים שבהם הן מופיעות. שני עשורים לאחר מותו, השילוב הזה של יוקרה ופופوليזם, טרגדיה ועדינות, עדיין מקשה על סיווגו, וזה כנראה היה העניין.