מתיו הנסון: האיש שהגיע לשם ראשון

"הייתי בראש הקבוצה שעברה את נקודת היעד בכמה מיילים. חזרנו אז וראיתי שטביעות הרגל שלי היו הראשונות במקום." זהו התיאור של מתיו הנסון (Matthew Henson) עצמו, כפי שניתן בראיון לעיתון, על הצעדים האחרונים לעבר הקוטב הצפוני באפריל 1909 — טענה שאם היא נכונה, הופכת אותו ולא את רוברט פירי (Robert Peary) לבן האדם הראשון שעמד בראש העולם. במשך רוב המאה ה-20, כמעט לא סופר דבר על כך.

יתום שיצא לים

מתיו אלכסנדר הנסון נולד ב-8 באוגוסט 1866 בנאנג'מוי, מרילנד, להורים אריסים שחורים חופשיים שנמלטו מאלימות ה-קואו קלוקס קלאן (Ku Klux Klan) לג'ורג'טאון, במה שהיא כיום וושינגטון די.סי., בשנה שלאחר מכן. אמו מתה כשהיה בן שבע; אביו מת זמן קצר לאחר מכן, ומתיו נשלח לגור עם דוד שסיפק לו מספר שנות לימוד לפני שמת גם הוא. הנסון למד בבית ספר ציבורי לשחורים במשך שש שנים, תוך שהוא שוטף כלים בכל קיץ כדי לעזור לממן זאת. בגיל שתים-עשרה, לפי הדיווחים בהשראת שמיעת פרדריק דאגלס (Frederick Douglass) מדבר על ניצול הזדמנויות, הוא עשה את דרכו לבולטימור וחתם כנער סיפון על סיפון אוניית הסוחר קייטי היינס (Katie Hines), שהובילה אותו לסין, יפן, אפריקה והארקטי הרוסי. רב-החובל שלה, אדם בשם צ'ילדס (Childs), לימד אותו לקרוא ולכתוב בים.

הפגישה עם פירי

בנובמבר 1887, בעת שעבד בחנות בגדים בוושינגטון, פגש הנסון את המפקד רוברט א. פירי, שהתארגן למשלחת מדידה לניקרגואה. כשנודע לפירי על הרקע הימי של הנסון, הוא שכר אותו כעוזר — ובהתרשמותו מהימאות ותושייתו, שמר עליו כשותף לעבודה ולא כמשרת לכל משלחת ארקטית שבאה לאחר מכן. במשך יותר משני עשורים ושבעה מסעות צפונה, שבהם בילה כשמונה-עשרה שנה במסעות בפועל, הפך הנסון למה ששני הגברים כינו "האיש הראשון" של פירי.

מיומנויות שלא היו לאיש אחר בצוות

הערך של הנסון באזור הארקטי עלה בהרבה על נאמנות. הוא שלט בשפה האינואיטית מספיק טוב כדי שהאינואיטים יעניקו לו שם משלו, "מהרי-פאהלוק" (Mahri-Pahluk), והוא הפך, על פי דוחות המשלחות עצמן, לחבר הלא-אינואיטי היחיד בקבוצה שהיה מיומן בנהיגה ואילוף של כלבי מזחלות בדרך האינואיטית. הוא בנה איגלו כמחסה נייד, תיקן מזחלות ופתר אינספור בעיות מעשיות — ביגוד, כלים, עזרי ניווט — ששמרו על המשלחת בחיים בטמפרטורות שהרגו חוסר זהירות במהירות. הוא תיאר את תפקידו שלו, בזיכרונותיו מ-1912, בפשטות: "עוזר כללי, בעל מלאכה מיומן, מתורגמן ופועל." זה היה תיאור מדויק של אדם שאין לו תחליף.

משלחת 1908–09

בניסיון השמיני והאחרון של פירי להגיע לקוטב, המשלחת עזבה את האי אלסמר בפברואר 1908. ככל שצוותי התמיכה חזרו אחד אחד, הדחיפה הסופית לעבר הקוטב ב-6 באפריל 1909 נעשתה על ידי שישה גברים: פירי, הנסון וארבעה עוזרים אינואיטים — אגינגוואה (Egingwah), סיגלו (Seegloo), אוקיה (Ooqueah) ואוטה (Ootah). בשלב זה פירי, שהיה מוחלש ממחלות, בהונות קפואות ותשישות, לא יכול היה עוד ללכת את המרחק ורכב על מזחלת כלבים בעוד הנסון הלך לפניו כסייר. זה היה הנסון, לפי דבריו, שהגיע ראשון לסביבת הקוטב ושעקבותיו סימנו את המקום לפני הגעתו של פירי; הנסון הציב את הדגל האמריקאי. הטענה לקוטב עצמו נותרה שנויה במחלוקת — החברה הגאוגרפית הלאומית (National Geographic Society) ותת-ועדה של בית הנבחרים האמריקאי העניקו קרדיט למשלחת של פירי, אם כי בדיקה משנת 1988 של המחברת של פירי על ידי חוקר הקוטב הבריטי וולי הרברט (Wally Herbert) מצאה שהיא חסרה נתוני ניווט חיוניים, מה שהעלה מחדש שאלות אם המשלחת הגיעה ליעדה או החמיצה אותו בשלושים עד שישים מיילים.

שלושים שנה של התעלמות

פירי חזר לשורה של כבוד אמריקאי שווה ערך לתואר אבירות. הנסון חזר לשתיקה כמעט מוחלטת. הוא לקח עבודה בבית המכס של ארה"ב בניו יורק, לפי הדיווחים בהצעתו של תאודור רוזוולט (Theodore Roosevelt), ועבד שם במשך כשלושה עשורים בעוד שמו של פירי נכנס לספרי הלימוד ושלו לא. הכרה, כשהגיעה סוף סוף, הגיעה מאוחר ולאט: ב-1937 הוא הפך לאפרו-אמריקאי הראשון שהתקבל כחבר לכל החיים במועדון החוקרים (Explorers Club); ב-1944 העניק לו הקונגרס עותק של מדליית משלחת הקוטב של פירי; ב-1948 הוא מונה לחבר כבוד במועדון החוקרים, אחד מעשרים בלבד שזכו לכך באותה שנה; ב-1954 הוא התקבל בבית הלבן, והנשיאים טרומן ואייזנהאואר חלקו לו כבוד לפני מותו. אוניברסיטת הווארד ואוניברסיטת מורגן סטייט העניקו לו תוארי דוקטור לשם כבוד. הוא מת בברונקס ב-9 במרץ 1955, בגיל שמונים ושמונה, ונקבר בבית הקברות וודלון (Woodlawn Cemetery) — עד 1988, כאשר לאחר מסע של חוקר המוח ס. אלן קאונטר (S. Allen Counter) ועתירה לנשיא רייגן, שרידיו ושרידי אשתו לוסי נקברו מחדש בבית הקברות הלאומי ארלינגטון (Arlington National Cemetery) בטקס מלא, לצד קברו של פירי.

משפחה, צפון ודרום

הנסון התחתן עם אווה פלינט (Eva Flint) ב-1891; הנישואים הסתיימו בגירושין ב-1897 לאחר שנים של פרידה במהלך מסעותיו. ב-1907 הוא נישא ללוסי רוס (Lucy Ross); לא היו להם ילדים. במהלך שנותיו באזור הארקטי, הנסון לקח גם בת זוג אינואיטית, אקטינגוואה (Akatingwah), והוליד בן, אנאואקאק (Anauakaq), שנולד ב-1906 — מערכת יחסים, בדומה לזו של פירי עם נשים אינואיטיות, המשקפת את דינמיקת הכוח הנצלנית שהייתה נפוצה במשלחות אלו. הנסון מעולם לא ראה את אקטינגוואה או את אנאואקאק שוב לאחר 1909. קאונטר איתר את אנאואקאק, אז אדם מבוגר, בשנת 1986, וארגן ביקור ב-1987 בארצות הברית שבו פגש קרובי משפחה אמריקאים וביקר בקבר אביו זמן קצר לפני מותו שלו באותה שנה.

מדוע מתיו נקרא גאון

מה ש"גאונות" אומרת עבור הנסון, אינה גאונות של התאורטיקן אלא של בעל המלאכה והבלשן תחת לחץ שאף חזרה לא יכולה לדמות. הוא הגיע לאזור הארקטי כימאי שלמד בכוחות עצמו עם השכלה של בית ספר יסודי ועזב אותו כחבר הלא-אינואיטי היחיד בקבוצות של פירי שיכול היה לדבר את השפה בצורה שוטפת, לאלף צוות כלבים בדרך האינואיטית ולבנות מחסה שיחזיק מעמד בסערה — מיומנויות שלקחו שנים של חניכות תרבותית אמיתית לרכישה, ושלפי כל עדות, כולל זו של פירי, לא היה להן אח ורע בקרב זרים אחרים במשלחות אלו. זוהי מתנה אמיתית וספציפית: קליטה מהירה וממושמעת של תרבות הישרדות זרה לחלוטין, המופעלת בתנאים שבהם ניחוש שגוי מוביל למוות. הסיבוך הכן הוא שהסיפור של הנסון אינו נפרד מהגזענות שדיכאה אותו: במשך שלושים שנה לאחר הישג שאולי הפך אותו לראשון בקוטב, הקרדיט הלך כמעט כולו לקצין פיקודי לבן, והמיומנות של הנסון עצמו טופלה כשירות ולא כהישג. הכישרון שלו מעולם לא הוטל בספק בקרב הגברים שתלו בו תקוות בשטח; מה שלקח עשורים היה הנכונות של המדינה לומר זאת בקול רם.

מורשת

שמו של מתיו הנסון מעטר כיום מכתש ירח, קרחון בגרינלנד, ספינת סקר של הצי, לוויין GPS, פארק מדינתי במרילנד, ו—לאחר מותו, בשנת 2000 — את מדליית האברד (Hubbard Medal) של החברה הגאוגרפית הלאומית עצמה, הכבוד שפירי קיבל בחייו. ההכרה הגיעה בערך מאה שנה לאחר ההליכה שהרוויחה אותה, אך היא הכריעה מקרה שמעולם לא היה אמור להזדקק לה: שהאדם החיוני ביותר במשלחת לא היה המפקד שלה.