מריה לאסניג: מציירת רק את מה שהיא יכולה להרגיש
"אני ניצבת מול הקנבס עירומה, כביכול," אמרה מריה לאסניג (Maria Lassnig) על שיטת עבודתה. "אין לי מטרה, תוכנית, מודל או תצלום קבועים. אני נותנת לדברים לקרות. אבל יש לי נקודת מוצא, שנבעה מההבנה שלי שהמציאות האמיתית היחידה היא התחושות שלי, המתחוללות בתוך גבולות גופי." הכלל שהיא הפיקה מכך היה מגביל באכזריות: ציירי רק את חלקי גופך שאת באמת חשה ברגע הציור. כל מה שאינך יכולה להרגיש אינו מיוצג בציור. התוצאות הן דמויות עם איברים חסרים, גוים חלולים, ופנים המתמוססות במקומות שבהם תשומת הלב נדדה – דיוקנאות עצמיים שהם מדויקים לתחושה ולא למראה. היא פעלה לפי כלל זה במשך שישים ושישה שנים.
קרינתיה
לאסניג נולדה ב-8 בספטמבר 1919 בקאפל אם קראפפלד (Kappel am Krappfeld), במדינת קרינתיה (Carinthia) שבאוסטריה, מחוץ למסגרת הנישואין. אמה נישאה מאוחר יותר, אך היחסים היו קשים ולאסניג גודלה במידה רבה על ידי סבתה. הממזרות והעקירה הם עניין מהותי: נושא חייה היה גוף שחווים אותו מבפנים, שאינו שייך לאיש ואינו חייב דין וחשבון לאישור של אף אחד.
היא למדה באקדמיה לאמנויות יפות בווינה (Academy of Fine Arts in Vienna) במהלך מלחמת העולם השנייה, במוסד שעדיין נוהל לפי האורתודוקסיות האסתטיות של המשטר, ועברה מעבר לריאליזם שאושר על ידי המדינה בהזדמנות הראשונה. ב-1948, בגיל עשרים ותשע, היא טבעה את המונח Körperbewusstsein – מודעות גוף – עבור הפרקטיקה שהחלה לפתח. היא תבלה את שארית הקריירה שלה בפיתוח רעיון יחיד שהגיעה אליו לפני גיל שלושים.
אינפורמל, פריז, ולהקת הכלבים
בשנות ה-50 הייתה לאסניג בין אלו שהביאו את זרמי האינפורמל (Informel) והטאשיזם (Tachisme) לאמנות האוסטרית, כשהיא עובדת דרך הסוריאליזם והאוטומטיזם לאורך הדרך. היא השתייכה ל-Hundsgruppe – "להקת הכלבים" – קולקטיב אקספרסיוניסטי מופשט שעשה את עצמו למטרד בסצנה הווינאית השמרנית.
בשנת 1951 היא נסעה לפריז עם ארנולף ריינר (Arnulf Rainer) ופגשה את אנדרה ברטון (André Breton), לצד המשוררים פאול צלאן (Paul Celan) ובנימין פרה (Benjamin Péret). היא עברה לפריז באופן קבוע ב-1960. מה שמצאה שם לא הסיט אותה; פרויקט מודעות הגוף נמשך מתחת לסגנונות המשתנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ניו יורק
בשנת 1968, בגיל ארבעים ותשע, עברה לאסניג לניו יורק – גיל שבו רוב האמנים מתבססים במקום להגר. היא נשארה שם שתים-עשרה שנים. בין 1970 ל-1972 למדה סרט אנימציה בבית הספר לאמנויות חזותיות (School of Visual Arts) ויצרה שישה סרטים קצרים; הידוע שבהם, Kantate (קנטטה) משנת 1992, הוא דיוקן עצמי קולנועי לצלילי שירים ומוזיקה, שבו היא מספרת את סיפור חייה בעוד גרסאות מצוירות של עצמה מציגות אותו. היא הסיקה, בצדק, שמדיום הבנוי מרישומים עוקבים עשוי לתפוס את זרם התחושות הגופניות טוב יותר מאשר קנבס סטטי יחיד.
שנות ניו יורק גם דחפו את הציור שלה החוצה. לצד הדיוקנאות העצמיים המופנמים, היא אימצה ריאליזם חיצוני, דיוקנאות וטבע דומם, ופיתחה פלטה מנוגדת – ירוקים חומציים, ורודים, כחולים – שמעניקה לעבודתה המאוחרת את המטען הפסיכולוגי שלה. אדום חוזר לאורך כל הדרך, לעיתים קרובות מרמז על כאב אך לעיתים קרובות פשוט על עוצמת רגש.
האישה הראשונה
בשנת 1980 חזרה לאסניג לווינה כדי לקבל משרת פרופסור באוניברסיטה לאמנויות שימושיות (University of Applied Arts), ובכך הפכה לאישה הראשונה המכהנת כפרופסור לציור בכל מדינה דוברת גרמנית. היא הייתה בת שישים ואחת. העובדה שמדינה מציגה אישה ראשונה בתפקיד כזה בשנת 1980, ושהאישה המדוברת עבדה במלוא המרץ מאז שנות ה-40, היא תמצית הקריירה שלה בעובדה אחת.
ההכרה הגיעה לאט ואז בבת אחת. הפרס הלאומי הגדול של אוסטריה (Grand Austrian State Prize) הגיע ב-1988, פרס מקס בקמן (Max Beckmann Prize) ב-2004, וב-2013, בגיל תשעים ושלוש, אריה הזהב על מפעל חיים בביאנלה של ונציה. עבודתה המאוחרת, מה שמכונה "תמונות דראסטיות" (Drastic Pictures), פנתה לנושאי תמותה, סכסוכים בין-דוריים ודיכוי – אישה זקנה המציירת את מה שגוף זקן מדווח, ללא כל ריכוך.
מדוע מריה מכונה גאונה
היכולת שלה היא סוג נדיר של משמעת אפיסטמית: היא זיהתה מקור ראיות שאף אחד אחר לא השתמש בו באופן שיטתי, ואז צייתה לו במשך שישה עשורים כנגד כל תמריץ להפסיק.
ציור דמויות מערבי התבסס על שני מקורות – המודל מול האמן והדימוי בזיכרונו של האמן. לאסניג הציעה שלישי: פרופריוצפציה (תחושת גוף עמוקה), הדיווח של הגוף על עצמו. לחץ, מתח, משקל, הנפח המורגש של לסת או כתף. היא הודתה שתחושות אלו היו קשות באופן יוצא דופן לייצוג חזותי, והפכה את הקושי הזה לכל התוכן של העבודה. הציורים אינם עיוותים אקספרסיביים של גוף נצפה; הם ניסיונות לשעתוק מדויק של זרם נתונים אחר, והמוזרות היא תוצאה של נאמנות ולא של סגנון. זהו אמן החושב כמו חוקר, וזו הסיבה שהקנבסים שלה לא נראים כמו של אף אחד אחר ולא כמו של אסכולה מסוימת.
יש לציין גם את טענת הנגד. לאסניג לא הפיקה תיאוריה מעבר למונח וכמה הצהרות על שיטה, והמושג אינו ניתן להפרכה – אף צופה לא יכול לוודא שקטע מסוים תואם לתחושה שהיא אכן חוותה, ולכן הסמכות של העבודה נשענת בסופו של דבר על אמון בה. היא הקדישה קריירה שלמה לרעיון אחד, דבר שניתן לקרוא לו עומק או צרות אופקים. והפיכתה למעמד קנוני הגיעה מאוחר מאוד ועלתה בקנה אחד עם תיקון מוסדי רחב כלפי אמניות שזכו להתעלמות, מה שהופך את השבחים לקשים להפרדה מהתיקון. המקורות הזמינים אינם מתעדים מישהו שקרא לה גאונה במפורש; מה שהם מתעדים הוא אריה הזהב, סדרה של רטרוספקטיבות גדולות ב-MoMA PS1, טייט ליברפול, אלברטינה והסטדלייק, והשפעה ישירה על ציירים כולל ניקול אייזנמן (Nicole Eisenman) ודנה שוץ (Dana Schutz) – עדות לתוצאה ולא למילה.
מורשת
לאסניג נפטרה ב-6 במאי 2014, בגיל תשעים וארבע. קרן מריה לאסניג (Maria Lassnig Foundation) הוקמה בשנה שלאחר מכן כדי לטפל ביצירה שהופקה במידה רבה ללא שוק. עמדתה – כפי שתיארה אותה, אמנית אישה בעולם הנשלט ברובו על ידי גברים, המשתמשת בגופה כחומר הגלם העיקרי שלה – התבררה כצופה חלק גדול ממה שהציור הפיגורטיבי יהפוך להיות. היא הגיעה לשם ב-1948 ופשוט חיכתה.