מריה קוטרבה: האישה שכינו אותה "מאטצ'קה"
מחוך תפור עם כיסים נסתרים, חופן בצל גנוב, בטנה תפורה שנועדה להעביר ירקות על פני שומרים חמושים — זו הייתה מערכת המרד של מריה קוטרבה (Maria Kotarba). בתוך אושוויץ, שם שלט האס-אס בכל גרם מזון שנגע בו אסיר, היא הפכה עבודת גינון למבצע הברחה שהשאיר אישה אחרת בחיים. עשורים לאחר מכן, אותה אישה תבלה שנים בניסיונות למצוא אותה שוב.
שליחה לפני שהייתה לאסירה
מריה קוטרבה נולדה ב-4 בספטמבר 1907, ליד נובי סונץ' (Nowy Sącz), באזור הגבעות של מה שהיה אז גליציה. מעט מאוד מתועד על חייה המוקדמים, אך עד לזמן שבו גרמניה כבשה את פולין, היא הצטרפה למחתרת סביב גורליצה (Gorlice), ועבדה כשליחה — נושאת הודעות ואספקה בין תאי מחתרת, סוג העבודה שהוביל למותם של אנשים אם מכתב בודד יורט במחסום הלא נכון. היא גם ראתה את שכניה היהודים נרדפים בשנות הכיבוש הראשונות, ולפי עדותה שלה, היא החליטה אז שתעזור לכל אדם יהודי שתוכל, ללא קשר למחיר.
המחיר הגיע בדמות הגסטפו, שעצר, חקר ועינה אותה כאסירה פוליטית. היא הוחזקה בטרנוב (Tarnów) לפני שגורשה, ב-6 בינואר 1943, לאושוויץ, שם קועקע על זרועה המספר 27995 והיא נבלעה במערכת העצומה של עבודות הכפייה במחנה.
הגן בראיסקו
זמן מה היא מילאה תפקידים שונים במחנה, אך באמצע שנת 1943 היא שובצה לקומנדו גרטנריי (Kommando Gartnerei) — פלוגת הגינון — ועבדה בשדות בראיסקו (Rajsko), במרחק מספר קילומטרים מהמחנה הראשי, מגדלת ירקות ופירות שנועדו לשולחנות האס-אס. זו הייתה עבודה בזויה ומתישה, אך היא העמידה תוצרת טרייה בהישג ידה, ומריה החלה להסיט אותה בשקט.
מתישהו באביב 1943 היא התיידדה עם לנה בנקייר (Lena Bankier, לימים לנה מנקובסקה), אסירה יהודייה שמראה ה"ארי" שלה החזיק אותה בחיים עד כה, אך לא הזין אותה. מריה החלה להבריח תפוחי אדמה, גזרים ובצלים לצריף של לנה, כשהיא תופרת מחוך עם כיסים נסתרים במיוחד כדי להעביר אוכל על פני השומרים שחיפשו בכליהם של צוותי העבודה השבים. היא ניצלה את מעט ההשפעה שהייתה לה כדי לכוון את לנה למשימות קלות יותר, והיא חלקה את מה שהבריחה לא רק עם לנה אלא עם נשים אחרות בבלוק שלה. דבר מזה לא היה בטוח. אסירים שנתפסו מבריחים אוכל עמדו בפני מכות, בידוד או גרוע מכך, ומריה הוכתה יותר מפעם אחת — על ידי שומרי אס-אס, ולעתים על ידי אסירים אחרים ששמרו על המנות שלהם — בגלל מה שנשאה במחוך ההוא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העקביות השקטה והמסוכנת הזו היא שהקנתה לה את הכינוי שבו היא זכורה: "מאטצ'קה" (Mateczka), שפירושו "אמא", שהעניקו לה הנשים בהן טיפלה. במחנה שנועד לשלול מכל אסיר זהות ודאגה, הפכה מריה קוטרבה, עבור מעגל קטן של נשים, למקור לדבר שבונה המערכת התכוון לשלול מהן.
פינוי ושחרור
ייסוריה של קוטרבה לא הסתיימו עם שנתיים בתוך אושוויץ. בינואר 1945, כשהצבא האדום התקרב מהמזרח, היא הועלתה בכוח לאחד מטרנספורטי הפינוי שהפעיל האס-אס מערבה — קרון פחם פתוח שהוביל אותה לכיוון ראוונסבריק (Ravensbrück), ומשם לתת-המחנה נוישטאדט-גלבה (Neustadt-Glewe). היא שוחררה שם על ידי כוחות סובייטיים מתקדמים במאי 1945, ולפי עדותם של אלו שהכירו אותה לאחר מכן, היא פשוט עזבה את המחנה ללא טקסים, ללא פרידות, ועשתה את דרכה חזרה לפולין.
היא מעולם לא נישאה. היא מעולם לא החלימה לחלוטין מהבריאות שהמחנות גזלו ממנה. היא מתה מסרטן ב-30 בדצמבר 1956, בגיל ארבעים ותשע, ונקברה באובצ'ארי (Owczary), כפר קטן לא רחוק מהמקום שבו נולדה — חיים שחבקו שתי מלחמות עולם, שני מחנות ריכוז וחזרה אחת ארוכה ולא מושרת לכפר פולני רגיל.
הכרה שהתעכבה בעשורים
במשך כמעט חמישים שנה, האומץ של מריה קוטרבה בזמן המלחמה לא זכה להכרה רשמית מחוץ למעגל הקטן של נשים שזכרו אותה. זה השתנה בגלל שלנה מנקובסקה, האישה שסיכנה את גופה כדי להאכיל, בילתה שנים בחיפוש אחר מצילתה לאחר המלחמה, נחושה בדעתה שהחוב יוכר במקום כלשהו מעבר לזיכרונה שלה. עדותה של מנקובסקה — כולל דבריה שלה, שנשתמרו בתיעוד: "היא הבריחה פנימה בצל וירקות אחרים עבורי ועבור הפרחים בבלוק" — הפכה לליבה הראייתית של התיק שביד ושם בחנו לבסוף.
ב-18 בספטמבר 2005, כמעט חצי מאה לאחר מותה, הכיר יד ושם במריה קוטרבה כחסידת אומות העולם, תואר המכבד לא-יהודים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים במהלך השואה. הכבוד הגיע לאישה שכבר לא הייתה בחיים כדי לקבלו, והוענק בזכות התעקשותו של ניצול אחד לא לתת לחוב להישאר ללא פירעון.
מדוע מריה נקראת גאונה
היא רשומה כאן כ"גאונה" במובן החופשי ביותר של המילה, וכדאי לומר זאת בבירור: שום דבר בסיפורה של מריה קוטרבה לא נשען על גאונות אינטלקטואלית, המצאה או הישג בכל תחום שזוכה בדרך כלל לתווית כזו. היא לא הותירה אחריה תיאוריות, לא רשומות, ולא מכלול עבודות. מה שהיא הותירה היה דפוס התנהגות בתנאים שתוכננו להפוך התנהגות כזו לכמעט בלתי אפשרית — וזו יכולת אנושית מסוג אחר לגמרי, הקרובה יותר לאומץ לב מוסרי ולסובלנות לסיכון מתמשך מאשר לגאונות כפי שהמילה מובנת בדרך כלל.
אם יש כאן "גאונות", היא מעשית: התושייה הספציפית והמאולתרת של הפיכת משימת גינון לקו אספקה, של זיהוי שמחוך יכול לעבור הנדסה מחדש להתקן הברחה, של חישוב — יום אחר יום, במשך כשנתיים — בדיוק כמה מזון ניתן להעביר וכיצד ניתן להסתיר אותו מבלי לעורר את החיפושים שיסיימו את חייה ואת חייה של לנה גם יחד. זו תושייה תחת איום מוות, שחזרה על עצמה לעתים קרובות מספיק כדי להפוך להרגל ולא לפעולת גבורה בודדת. זה לא סוג הגאונות שמייצר תגלית; זה הסוג שמייצר ניצול.
אף בן זמנה לא קרא לה גאונה, והתיעוד אינו תומך בניפוח דמותה לכזו. מה שהתיעוד כן תומך בו הוא נדיר יותר ובדרכו שלו, קשה יותר לייצור: עקביות בסיכון, לאורך חודשים, עבור מישהי שלא הייתה לה שום חובה להגן עליה.
מורשת
סיפורה של מריה קוטרבה שורד בעיקר משום שאישה אחת סירבה לתת לו להיעלם. כיום היא עומדת בין יותר מ-7,000 פולנים המוכרים כחסידי אומות העולם — שם שקשור, סוף סוף, לפעולה שבמשך עשורים התקיימה רק כהכרת תודה בזיכרון של אישה אחרת, ולכינוי, "מאטצ'קה", שאומר יותר על מי שהייתה בתוך אושוויץ מכל תעודה רשמית.