מריה ז'ואאו פירש: הפסנתרנית שהחליפה קונצ'רטו באמצע הנגינה
התזמורת כבר החלה לנגן כאשר מריה ז'ואאו פירש (Maria João Pires) הבינה, במה שהמנצח ריקארדו שאיי (Riccardo Chailly) תיאר מאוחר יותר כהלם נראה לעין של "מכת חשמל", כי היא הקדישה שבועות להכנת הקונצ'רטו הלא נכון של מוצרט. לא היו לה תווים, לא חזרות, ונותרו לה בערך שתי דקות ועשרים שניות של פתיח תזמורתי לפני כניסתה. היא ניצלה זאת כדי לשלוף בדממה מהזיכרון קונצ'רטו אחר לגמרי וביצעה אותו, לדברי שאיי, ללא טעות אחת. סרטון של הרגע הזה עדיין מופץ עשרות שנים לאחר מכן כאחד השחזורים המדהימים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית בזמן אמת — אך למעשה, זוהי רק הדוגמה הוויראלית ביותר לזיכרון ולמוזיקליות שהגדירו את הקריירה שלה במשך עשורים.
ילדת פלא בליסבון
מריה ז'ואאו פירש נולדה בליסבון, פורטוגל, בשנת 1944, וכישרונה ניכר כבר בגיל צעיר: היא ערכה את הופעת הבכורה הפומבית שלה בגיל שבע, כשהיא מנגנת קונצ'רטי לפסנתר של מוצרט בפורטו, וכבר בגיל תשע קיבלה את הפרס הלאומי הגבוה ביותר של פורטוגל למוזיקאים צעירים. היא למדה בקונסרבטוריון של ליסבון בין השנים 1953 ל-1960 אצל הפרופסור קמפוס קואלו, ושילבה את לימודי הפסנתר עם קומפוזיציה, תיאוריה ותולדות המוזיקה אצל פראנסין בנואה — בסיס במבנה המוזיקלי שלימים השפיע על דיוק הפרשנות שלה. לאחר מכן המשיכה את הכשרתה בגרמניה, למדה באקדמיה למוזיקה במינכן אצל רוזל שמיד ובהנובר אצל קרל אנגל, וספגה את המסורת הפדגוגית הגרמנית לצד הכשרתה הפורטוגלית.
בניית קריירה בינלאומית
ההכרה הבינלאומית הגדולה הראשונה של פירש הגיעה בשנת 1970, כאשר זכתה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית על שם בטהובן בבריסל, הישג שביסס אותה כפרשנית רצינית של הרפרטואר האוסטרו-גרמני ולא רק כילדת פלא לאומית — תוצאה ראויה לציון עבור פסנתרנית שהוכשרה בחלקה מחוץ למסלול הקונסרבטוריונים הגרמני המסורתי ששלט בתחום באותה עת. הפרופיל הבינלאומי שלה צמח בהתמדה לאורך שנות ה-80: הופעת בכורה בלונדון באולם המלכה אליזבת בשנת 1986, מקום בסיבוב ההופעות הראשון של תזמורת הנוער על שם גוסטב מאהלר בניצוחו של קלאודיו אבאדו ב-1987, וב-1989 חוזה הקלטות בלעדי עם דויטשה גרמופון, לצד הופעת בכורה בניו יורק ותחילתה של שותפות מוזיקלית ארוכה עם הכנר אוגוסטין דומיי. בשנת 1990 היא הופיעה לראשונה בפסטיבל הפסחא בזלצבורג עם אבאדו והתזמורת הפילהרמונית של וינה, מה שביסס את מעמדה בשורה הראשונה של הפרשנים העובדים עם ההרכבים היוקרתיים בעולם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקלטות והכרה
פירש בנתה דיסקוגרפיה רחבה המתמקדת במלחינים איתם היא מזוהה ביותר: מכלול הסונטות לפסנתר של מוצרט, הנוקטורנים והקונצ'רטי של שופן, הסונטות לכינור של בראמס עם דומיי, ויצירות מרכזיות של בטהובן — קטלוג שנבנה לאורך עשורים של הקלטה עקבית ומחושבת ולא של עבודה חפוזה. הקלטותיה והופעותיה זיכו אותה בפרס פסואה (Pessoa Prize) הפורטוגלי בשנת 1989, בפרסי "גראן פרי דו דיסק" רבים מתעשיית ההקלטות הצרפתית, ובפרס המוזיקה של אונסק"ו בשנת 2002, הכרה הקשורה במיוחד לערך ההומניטרי והתרבותי הרחב של המוזיקה ולא רק לביצוע גרידא.
מעבר לאולם הקונצרטים
שאיפותיה של פירש חרגו מעבר לקריירת הביצוע שלה אל עבר חינוך מוזיקלי וחילופי תרבות. בשנת 1999 היא הקימה את "בלגאיש" (Belgais), מרכז אמנות וחינוך בין-תרבותי בפורטוגל, שנבנה סביב הרעיון שחינוך מוזיקלי צריך להיות בלתי נפרד מהתפתחות אנושית רחבה, ולא רק הוראה טכנית. כאשר התקשתה להבטיח את התמיכה המתמשכת לה פרויקט זה נזקק, היא העבירה את בסיס פעילותה לסן סלבדור, ברזיל, בשנת 2006, והרחיבה את שליחותה החינוכית להקשר תרבותי וכלכלי אחר במקום לנטוש אותה.
הנס של אמסטרדם
הביצוע שהפך את פירש למפורסמת בקרב קהלים מחוץ לחובבי המוזיקה הקלאסית המובהקים התרחש בערך רבע מאה לפני שהפך לוויראלי ברשת: קונצרט צהריים באמסטרדם עם המנצח ריקארדו שאיי, שם התזמורת פתחה עם הקונצ'רטו לפסנתר מס' 20 ברה מינור של מוצרט, בעוד פירש הכינה קונצ'רטו אחר לגמרי. שאיי נזכר בבהלה הנראית לעין שלה כשהתיבה הראשונה החלה, ואחריה חילופי דברים לחושים בלחש ביניהם בעוד פתיח התזמורת נמשך. מה שקרה לאחר מכן הדהים את כל הנוכחים: פירש ביצעה את הקונצ'רטו הנכון מהזיכרון, ללא דופי, ללא דקה של הכנה ברגעים שלפני כניסתה. "הנס", אמר שאיי לאחר מכן, "הוא שיש לה זיכרון כזה, שהיא יכלה בתוך דקה לעבור לקונצ'רטו חדש מבלי לעשות טעות אחת".
מדוע מריה ז'ואאו נחשבת לגאונה
הטיעון לקרוא למריה ז'ואאו פירש גאונה מעוגן בביצוע ההוא מאמסטרדם, דווקא משום שהוא ניתן לאימות ופומבי: שחזור קונצ'רטו שלם של מוצרט מהזיכרון, תחת לחץ, עם דקות ספורות של היזכרות שקטה וללא אפשרות לבדוק תווים, אינו רק עניין של עצבים — הוא מדגים עומק של מבנה מוזיקלי מופנם שמעט מבצעים, מוכשרים ככל שיהיו, באמת מחזיקים בו. מנצח במעמדו של שאיי הקורא לשחזור הזה "נס" הוא שיפוט מקצועי משמעותי, לא שבח כלאחר יד. עם זאת, לטיעון הנגדי הכנה יש משקל: הכישרון של פירש, יוצא דופן ככל שיהיה, הוא מיסודו פרשני וטכני ולא המצאתי במובן שבו נשפטת הגאונות של מלחין — היא מבצעת ומפרשת מחדש את מוצרט, שופן ובטהובן במקום ליצור יצירות מקוריות, והתהילה שלה חייבת משהו לקטע ויראלי אחד המאפיל על מכלול יצירה שנבנה הרבה יותר על עשורים של לימוד ממושמע והקלטות מאשר על שחזור דרמטי אחד. מה שהתקרית כן מוכיחה ללא עוררין הוא עומק ההכנה העומד בבסיס המוניטין הפרשני שלה: מוזיקאית המסוגלת לשליפה כזו כמעט בוודאות מחזיקה רפרטואר שלם במצב של מוכנות שרוב המבצעים לעולם אינם מתקרבים אליו.
מורשת
כעת בעשור השמיני לחייה המקצועיים, פירש נותרה פעילה הן באולמות קונצרטים והן בפרויקטים חינוכיים שהקימה בפורטוגל ובברזיל, כשהיא מתייחסת להוראת מוזיקה כאל דבר שאינו נפרד מביצוע מוזיקלי. הקלטותיה למוצרט ושופן נותרו נקודות התייחסות לפסנתרנים הלומדים מלחינים אלו, אך השחזור מאמסטרדם — שצף מדי פעם ברשת בפני קהלים חדשים שמגלים אותה בפעם הראשונה — הוא שהפך להדגמה הנצפית ביותר של איך נראים חיים שלמים של משמעת כזו תחת לחץ.