מיי וסט: האישה שמינפה את השערורייה של עצמה
ב-19 באפריל 1927 גזר עליה בית משפט בניו יורק עשרה ימי מאסר בגין השחתת המוסר של הנוער. היא יכלה לשלם קנס, אך בחרה בתא המאסר, מתוך חישוב מדויק של התועלת שתצמח למכירות הכרטיסים משמונה ימים ב-Welfare Island. עם שחרורה אמרה לכתבים כי המחזה המדובר הוא "יצירת אמנות". היא כתבה, הפיקה, ביימה וכיכבה בו. היא הייתה בת שלושים ושלוש.
מיי הקטנה
מרי ג'יין וסט נולדה בביתה בברוקלין – בגרינפוינט או בבושוויק, הרישומים אינם חד-משמעיים – ב-17 באוגוסט 1893, ויילדה אותה דודה שעבדה כמיילדת. אמה, מתילדה דלקר, הייתה מהגרת בווארית ודוגמנית אופנה ומחוכים; אביה, ג'ון פטריק "באטלין ג'ק" וסט, היה מתאגרף לשעבר שהפך לשוטר מיוחד והקים סוכנות חקירות פרטית. היא הופיעה בפני קהל באירוע כנסייתי בגיל חמש, זכתה בתחרויות כישרונות בגיל שבע, ובגיל ארבע-עשרה כבר הייתה מקצוענית בוודוויל עם להקת Hal Clarendon Stock Company, תחת שם הבמה "מיי הקטנה". את ההליכה המפורסמת שלה היא אימצה מהחקיינים ברט סבוי וג'וליאן אלטינג. ברודוויי הגיעה ב-1911 עם A La Broadway, שירד מהבמה לאחר שמונה הופעות אך זיכה אותה בביקורת ב-The New York Times.
מין והשלכותיו
תחת שם העט "ג'יין מאסט" החלה לכתוב מחזות נועזים. Sex (1926) היה תסריט שלה, הפקה שלה והתפקיד הראשי הראשון שלה בברודוויי. מבקרים שמרנים קטלו אותו; הקהל קנה כל כרטיס; המשטרה פשטה על התיאטרון ועצרה את השחקנים. ההרשעה הגיעה בעקבות זאת, וכך גם The Drag (1927), מחזה על הומוסקסואליות שהוצג בקונטיקט ובניו ג'רזי אך נמנע ממנו לעלות בברודוויי על ידי האגודה הניו-יורקית לדיכוי הסגן. Diamond Lil (1928), סיפורה של אישה נועזת ופיקחית משנות ה-90 של המאה ה-19, רץ 323 הופעות והפך לדמות שתחיה לאורך כל חייה. The Constant Sinner (1931) נדחה כמגושם וירד מהבמה לאחר 64 הופעות.
האישה שהצילה את פרמאונט
ביוני 1932 חתמה פרמאונט על חוזה לחודשיים עם וסט תמורת 5,000 דולר לשבוע. ב-Night After Night היא לקחה תפקיד משנה ושכתבה את הדיאלוגים שלה; כשנערת מלתחה התפעלה מהתכשיטים שלה, וסט ענתה בגרסתה: "לטוב לא היה שום קשר לזה, יקירתי". שותפה ג'ורג' ראפט אמר כי היא גנבה את ההצגה מכולם. She Done Him Wrong (1933) הביא את דמותה של דיימונד ליל למסך מול קרי גרנט, היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, הכניס מעל 2 מיליון דולר והציל את פרמאונט מפשיטת רגל; האולפן קרא לבניין על שמה. I'm No Angel (1933) היה הסרט המצליח ביותר בקריירה שלה. עד 1933 היא הייתה בין המושכים הגדולים ביותר לקופות באמריקה; עד 1935 היא הייתה האישה בעלת השכר הגבוה ביותר בארצות הברית והאדם השני בעל השכר הגבוה ביותר מכל מין, אחרי ויליאם רנדולף הרסט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הצנזור כשותף
אכיפה קפדנית של קוד ההפקה החלה ב-1 ביולי 1934 וכוונה ישירות אליה. היא הסתגלה על ידי כתיבת שורות כה קיצוניות, שהצנזורים יבזבזו את התנגדויותיהם עליהן ויאפשרו למה שרק מרמז לשרוד. "אני מאמינה בצנזורה", אמרה. "עשיתי ממנה הון". Belle of the Nineties (1934) איבד את שמו המקורי, It Ain't No Sin, בגלל הצנזורים; וסט התעקשה שהאולפן ישכור את התזמורת של דיוק אלינגטון, ושיתוף הפעולה שלהם הניב את "My Old Flame". Goin' to Town (1935) ו-Go West, Young Man (1936) נחלשו באופן ניכר עקב קיצוצים. Klondike Annie (1936), שתקף צביעות דתית, גרר מזכר פרטי מהרסט – שאת פילגשו וסט לעגה לה – שהורה לעורכיו כי זהו "סרט מלוכלך" ו"אין לקבל שום פרסומת לסרט זה". Every Day's a Holiday (1937) סיים את שנותיה בפרמאונט.
מוחרמת מהשידור
ב-12 בדצמבר 1937 הופיעה בתוכנית Chase and Sanborn Hour של אדגר ברגן, כשהיא מפלרטטת עם בובת הפיתום צ'ארלי מקארתי – "כולו עץ ואורך יארד" – ומוסיפה: "צ'ארלס, אני זוכרת את הדייט האחרון שלנו, ויש לי את השבבים להוכיח זאת!" מערכון שני הציג אותה כחווה בגן עדן. ה-FCC הכריז על השידור כ"וולגרי ומגונה"; NBC החרימה את וסט מהתחנות שלה יחד עם כל אזכור של שמה. היא לא חזרה לרדיו עד ינואר 1950.
המערכה השלישית הארוכה
My Little Chickadee (1940) הציב אותה בעימות עם וו. סי. פילדס והצליח בכל זאת. The Heat's On (1943), הסרט היחיד שבו לא הורשתה לכתוב את הדיאלוגים שלה, נכשל, והיא עזבה את הקולנוע בטענה לצנזורה. היא כתבה וכיכבה ב-Catherine Was Great (1944); החייתה את Diamond Lil ב-1949, מה שגרם למבקר ה-New York Times לכנות אותה "מוסד אמריקאי – אהוב ובלתי ניתן להריסה כמו דונלד דאק"; ובשנות ה-50 הובילה מופע משלה בלאס וגאס מוקפת מפתחי גוף, כשהיא מסבירה ש"גברים באים לראות אותי, אבל אני גם נותנת לנשים משהו לראות: גברים מקיר לקיר". הפוליטיקה שלה הייתה בלתי ניתנת לסיווג: היא הגנה על גברים הומואים מפני אלימות משטרתית משנות ה-20, אך תיארה הומוסקסואליות באוטוביוגרפיה שלה מ-1959 כסכנה לציוויליזציה המערבית, לפני שכתבה ב-1975 כי "העולם חייב להומוסקסואלים גברים ונשים יותר הבנה ממה שנתנו להם". היא חזרה לקולנוע בגיל שבעים ושבע עבור Myra Breckinridge (1970), ועשתה את Sextette (1978) כששורותיה מוזנות לה דרך רמקול חבוי בפאתה.
מדוע מיי מכונה גאונה
הכישרון הוא כתיבה, שלעיתים קרובות נחשבת בטעות לזוהר. וסט הייתה סופרת שקרה לה להופיע: היא כתבה את Sex, The Drag, Diamond Lil, Catherine Was Great ורוב הדיאלוגים שלה, ומכתיבה זו בנתה דמות אחת שיכלה להחזיק בה ולהשכיר לאולפנים במשך חמישים שנה. המיומנות הספציפית היא דחיסה קומית – כפל הלשון כיצירה הנדסית, משפט שנבנה כך שהקריאה התמימה והקריאה הגסה בלתי ניתנות להפרדה מבנית ולכן בלתי ניתנות לחיתוך. הטיפול שלה בקוד ההפקה היה אסטרטגיה ברמה גבוהה: היא שתלה לכלוך דמה כדי שהצנזורים יסירו אותו. "הייתי האישה המשוחררת הראשונה, אתם יודעים", אמרה. "אף בחור לא הולך לנצח אותי. על זה כתבתי את כל התסריטים שלי".
טיעון הנגד הכנה הוא שהיא כתבה דמות אחת ושיחקה אותה עד גיל שמונים וחמש. הטווח שלה היה אפסי במכוון; The Constant Sinner נסגר לאחר 64 הופעות, והסרטים המאוחרים היו מבוכות שנתמכו על ידי חיבה למותג. סטודנטים ב-UCLA בחרו בה לאשת המאה ב-1970 וה-AFI דירג אותה כאגדת המסך ה-15 בגדולתה ב-1999, אך התיעוד לא מראה מבקרים שמשתמשים במילה גאונה; הוא מגיע ל"מוסד". זהו הגאונות של כותבת בדיחות ואסטרטגית מותג, לא של מחזאית.
מורשת
היא מתה בלוס אנג'לס ב-22 בנובמבר 1980, שלושה חודשים לאחר שבץ מוחי, בגיל שמונים ושבע. צוותי אוויר של בעלות הברית כבר קראו לחליפות ההצלה המתנפחות שלה על שמה; דאלי בנה ספה משפתיה; פסל בגובה 52 מטר במינכן נושא כעת את שמה. מה שהיא באמת השאירה היה תבנית: המבצעת הנשית שכותבת את החומר של עצמה, מחזיקה באישיות של עצמה, ומתייחסת לניסיון להשתיק אותה כפרסומת בחינם.