לודוביקו אריוסטו
לודוביקו אריוסטו (באיטלקית: Ludovico Ariosto; 8 בספטמבר 1474 – 6 ביולי 1533) היה משורר איטלקי. הוא ידוע בעיקר כמחבר הפואמה האפית הרומנסית "אורלנדו המטורף" (1516–1532). הפואמה, המהווה המשך ליצירתו של מתאו מריה בויארדו "אורלנדו מאוהב", מתארת את הרפתקאותיהם של קרל הגדול, אורלנדו והפרנקים במלחמתם נגד הסרצנים, תוך סטייה לעלילות משנה רבות. הפואמה משמשת כסאטירה על המסורת האבירית. אריוסטו חיבר את הפואמה במבנה החריזה "אוטבה רימה" (ottava rima) והוסיף הערות נרטיביות לאורך היצירה כולה.
אריוסטו אף טבע את המונח "הומניזם" (באיטלקית: umanesimo) עבור הבחירה להתמקד בחוזקות וביכולות של האנושות, ולא רק בתפקידה ככפופה לאלוהים. דבר זה הוביל להומניזם של הרנסאנס.
לידה וחיים מוקדמים
אריוסטו נולד ברג'ו אמיליה, שם שימש אביו ניקולו אריוסטו כמפקד המצודה. הוא היה הבכור מבין 10 ילדים ונחשב ליורש המיועד של המעמד המשפחתי. מילדותו המוקדמת גילה לודוביקו עניין רב בשירה, אך אולץ על ידי אביו ללמוד משפטים.
לאחר חמש שנות לימודי משפטים, הותר לאריוסטו ללמוד קלאסיקות בהדרכת גרגוריו דה ספולטו. לימודי הספרות היוונית והלטינית שלו נקטעו בשל מעברו של ספולטו לצרפת כדי לשמש כמורה של פרנצ'סקו ספורצה. זמן קצר לאחר מכן מת אביו של אריוסטו.
השכלה ופטרונות
לאחר מות אביו, נאלץ לודוביקו אריוסטו לזנוח את עיסוקיו הספרותיים ולטפל במשפחתו, שענייניה היו במצב של כאוס. למרות התחייבויותיו המשפחתיות, הצליח אריוסטו לכתוב כמה מחזות בפרוזה ויצירות ליריות. חלקן משכו את תשומת לבו של הקרדינל איפוליטו ד'אסטה, שפרש את חסותו על המשורר הצעיר ומינה אותו לאחד מבני הלוויה בביתו. ד'אסטה פיצה את אריוסטו בצורה דלה על מאמציו; הפרס היחיד שהעניק למשורר עבור "אורלנדו המטורף", שהוקדשה לו, היה השאלה: "היכן מצאת כל כך הרבה סיפורים, מאסטר לודוביקו?". מאוחר יותר אמר אריוסטו כי הקרדינל היה כפוי טובה, שהוא התאבל על הזמן שבילה תחת עולו, ושאם קיבל קצבה קטנה, זה לא היה כדי לתגמל אותו על שירתו – שאותה הכומר תיעב – אלא על תפקידו כשליח.
לודוביקו אריוסטו ולאונרדו דה וינצ'י חלקו פטרונית בדמות אחותו הבכורה של הקרדינל איפוליטו ד'אסטה, המרקיזה איזבלה ד'אסטה, "הגברת הראשונה של הרנסאנס". איזבלה ד'אסטה מופיעה ביצירת המופת של לודוביקו, "אורלנדו המטורף". היא מופיעה גם ברישום של לאונרדו "סקיצה לדיוקן של איזבלה ד'אסטה" הנמצא בלובר.
> פסל עליז לא פחות, מזהיר לא פחות, בא אחריו, ועל הכתב מוטבע; הנה! בת הרקולס, איזבלה שמה, שבה רואה פרארה את העיר מבורכת, יותר מכל השאר אשר המזל הטוב והמיטיב, בזרם השנים החולפות, יעניק לעיר ההיא.
— אורלנדו המטורף, קאנטו XLII.
הקרדינל נסע להונגריה בשנת 1518 ורצה שאריוסטו יתלווה אליו. המשורר התנצל בטענה לבריאות לקויה, אהבתו ללימודים והצורך לטפל באמו הקשישה. תירוציו לא התקבלו בעין יפה, ונמנעה ממנו אפילו פגישה. אריוסטו וד'אסטה נקלעו לוויכוח סוער, ואריוסטו פוטר מיד מתפקידו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פטרונות חדשה וקריירה דיפלומטית
אחיו של הקרדינל, אלפונסו, דוכס פרארה, לקח את אריוסטו תחת חסותו. עד אז, אריוסטו כבר ביסס את מעמדו כדיפלומט, בעיקר בביקוריו ברומא כשגריר אצל האפיפיור יוליוס השני. העייפות מאחת הנסיעות הללו גרמה למחלה שממנה לא החלים מעולם, ובשליחותו השנייה הוא כמעט נהרג בהוראת האפיפיור, שהיה באותה עת בסכסוך עם אלפונסו.
בשל המלחמה, משכורתו שעמדה על 84 כתרים בשנה הושעתה, והיא בוטלה כליל לאחר השלום. בשל כך, ביקש אריוסטו מהדוכס לספק לו אמצעים או לאפשר לו לחפש עבודה במקום אחר. הוא מונה למושל מחוז גרפניאנה, שהיה ללא מושל באותה עת, השוכן בהרי האפנינים; מינוי שבו החזיק במשך שלוש שנים. המחוז היה מוטרד על ידי פלגים ושודדים, למושל חסרו האמצעים הנדרשים לאכיפת סמכותו והדוכס לא עשה הרבה כדי לתמוך בשר שלו. ממשלו של אריוסטו השביע את רצונם של הריבון ושל האנשים שהופקדו תחת טיפולו; למעשה, קיימת אגדה על תקופה שבה הלך לבדו ונתקל בקבוצת שודדים, שמנהיגם, לאחר שגילה כי בן ערובה שלו הוא מחבר "אורלנדו המטורף", התנצל על כך שלא הפגין מיד את הכבוד המגיע לדרגתו.
בשנת 1508 הופיע המחזה של אריוסטו "קאסאריה" (Cassaria), ובשנה שלאחר מכן הוצג המחזה "המשוערים" (I suppositi) לראשונה בפרארה ועשר שנים מאוחר יותר בוותיקן. מהדורת פרוזה פורסמה ברומא בשנת 1524, והמהדורה השירית הראשונה פורסמה בוונציה בשנת 1551. המחזה, שתורגם על ידי ג'ורג' גאסקויין והוצג בגרייז אין שבלונדון ב-1566 ופורסם ב-1573, שימש מאוחר יותר את שייקספיר כמקור למחזה "אילוף הסוררת".
בשנת 1516 פורסמה הגרסה הראשונה של "אורלנדו המטורף" ב-40 קאנטו בפררה. הגרסה השלישית והאחרונה של "אורלנדו המטורף", ב-46 קאנטו, הופיעה ב-8 בספטמבר 1532. היצירה היא לפי גתה "יצירה פנטסטית חיננית ומחייכת". המהדורה השלישית של הספר שונה מאוד מבחינת סגנון ומבנה. עם זאת, נראה כי כיום, הקורא נוטה לראות בגרסה זו את הטקסט העיקרי. לכן, עשוי להיות מועיל לקרוא את שלושת הטקסטים בהשוואה כדי להשיג הבנה מקיפה יותר. בנוסף, חיקוי היה עניין של חן באותה תקופה, וזו הסיבה שאריוסטו לקח על עצמו את המשימה להשלים את יצירתו הבלתי גמורה של בויארדו, "אורלנדו מאוהב".
סגנון שירי
לאורך כתיבתו של אריוסטו נמצאות הערות נרטיביות שזכו לכינוי "קאנטוס אינטראפטוס" (Cantus Interruptus) על ידי דניאל ג'אביץ'. המונח של ג'אביץ' מתייחס לטכניקה הנרטיבית של אריוסטו להפסיק קו עלילה אחד באמצע קאנטו, רק כדי לשוב אליו מאוחר יותר בקאנטו אחר. ג'אביץ' טוען שבעוד מבקרים רבים הניחו שאריוסטו עושה זאת כדי לבנות מתח נרטיבי ולגרום לקורא להמשיך לקרוא, המשורר במציאות מפיג את המתח הנרטיבי מכיוון שזמן רב מפריד בין ההפסקה לחידוש. עד שהקורא מגיע להמשך הסיפור, הוא לעיתים קרובות שכח או חדל להתעניין בעלילה והוא בדרך כלל שקוע בעלילה אחרת. אריוסטו עושה זאת, טוען ג'אביץ', כדי לערער את "הרצון הטיפשי אך העקבי של האדם לרציפות ולהשלמה". אריוסטו משתמש בטכניקה זו לאורך כל יצירותיו.
לדוגמה, בקאנטו II, בית 30 של "אורלנדו המטורף", המספר אומר:
> אך אני, הממשיך לעקוב אחר סיפור משתנה, חייב להשאיר לרגע את הפלאדין, המנהל מלחמה מעייפת עם הרוח והשיטפון; כדי לעקוב אחר בתולה יפה מדמו.
יש שייחסו את פיסת המטא-בדיון הזו כמרכיב אחד של ה-"Sorriso ariostesco" או ה"חיוך של אריוסטו", חוש ההומור האירוני שאריוסטו מוסיף לטקסט.
בהסבירו את ההומור הזה, תומאס גרין, ב"ירידה מהשמיים" (Descent from Heaven), אומר:
> שתי התכונות העקביות של שפתו של אריוסטו הן ראשית, שלווה – האחידות והביטחון העצמי שבהם היא זורמת ברוגע, ושנית, מבריקות – הנצנוץ הים-תיכוני שאינו מסנוור או מטשטש אלא מעניק לכל אובייקט את קווי המתאר המדויקים שלו ואת פני השטח הנוצצים. רק לעיתים רחוקות ניתן לומר ששפתו של אריוסטו שנונה באמת, אך הקלילות והזריזות שלה יוצרות משטח המעביר אפקט שנון. יותר מדי שנינות עלולה להרוס אפילו את השיר המשובח ביותר, אך השנינות החיננית של אריוסטו היא לפחות קשה באותה מידה ולמטרות נרטיביות מספקת יותר.
— תומאס גרין, "הירידה מהשמיים", מחקר על רציפות אפית
בספרות ובתרבות הפופולרית
השיר של לטישה אליזבת לנדון "אריוסטו לאהובתו" (1836) אמור להיות פנייתו של המשורר לאיזו יפהפייה לא ידועה בעת הגשת ה"אורלנדו המטורף" שהשלים.
בשירו "מסע הצליין של צ'יילד הרולד", הקאנטו הרביעי (1818), לורד ביירון תיאר את המשורר והסופר וולטר סקוט כ"אריוסטו של הצפון", ואת אריוסטו כ"סקוט הדרומי". בכך, חיבר ביירון בין אריוסטו והרנסאנס האיטלקי לבין הכתיבה הרומנטית הסקוטית והבריטית של ראשית המאה ה-19, תוך שימת דגש על מסורת ספרותית אירופית מתמשכת. סקוט, בתורו, הושפע מאריוסטו והביע את הערצתו ל"אורלנדו המטורף".
ניתן להבחין לזמן קצר במהדורה בכריכה רכה של "אורלנדו המטורף" על שולחן בסצנת הארוחה של הפרק "רוח רפאים" בסרטו של ג'ים ג'ארמוש "מונית לילה" (1989).
לודוביקו אריוסטו מוזכר בעיבוד הספרותי של משחק הווידאו "Assasin's Creed: Revelations" (2011) כחבר באחוות המתנקשים האיטלקית הבדיונית. כאשר הגיבור אציו אודיטורה פורש מהאחווה בעקבות אירועי המשחק בשנת 1512, הוא ממנה את לודוביקו ליורשו כמנטור.