לי הונג-ג'אנג: האיש שנשלח לחתום על הפסדיה של סין
במרץ 1895, בעיר היפנית שימונוסקי (Shimonoseki), ירה מתנקש בפניו של השליח הסיני בן ה-72 בעודו צועד לשיחות שלום שמהן חשש מראש. לי הונג-ג'אנג חבש את הפצע, שמר את הקליע כמזכרת לנקודה שמעולם לא הפסיק לנסות להבהיר לממשלתו שלו, וחזר לשולחן המשא ומתן ימים לאחר מכן כדי לחתום על ויתור על טאיוואן.
מאולם הבחינות לשדה הקרב
לי הונג-ג'אנג נולד ב-1823 בכפר צ'ונג'י שליד חפיי (Hefei), מחוז אנחווי, למשפחת משכילים - אביו קיבל את תואר ה-ג'ינשי (jinshi) ב-1838. לי הלך באותה הדרך, ועבר את בחינות ה-יוגונג (yougong), ה-ג'ורן (juren) ולבסוף ה-ג'ינשי עד 1847, בהיותו בן 24, אז נכנס לאקדמיית הנלין (Hanlin) כמתלמד בדרגת שוג'ישי (shujishi). הפריצה המכרעת שלו הגיעה תחת חסותו של צנג גוופן (Zeng Guofan), המדינאי-גנרל הקונפוציאני שארגן אז את מיליציית המשכילים של הונאן נגד מורדי הטאיפינג. תחת הדרכתו של צנג, למד לי לנהל צבא כפי שמשכיל מנהל טיעון — בשיטתיות, תוך הקפדה על לוגיסטיקה ונאמנות כאחד.
בניית צבא, ואז חיל ים
בשנת 1862 ייסד לי כוח משלו, צבא הואי (Huai), אותו הרחיב משישת אלפים איש לכדי שישים או שבעים אלף, מצוידים יותר ויותר בכלי נשק ובתותחים מערביים ומתואמים עם צבא שיאנג (Xiang) של צנג ועם "צבא המנצחים תמיד" (Ever Victorious Army) בפיקוד זר. המערכה נגד הטאיפינג לא הייתה נקייה מכתמים: הוצאתו להורג השנויה במחלוקת של לי את מנהיגי המורדים שנכנעו, לאחר הבטחות קודמות לחנינה, פגעה ביחסיו עם הקצין הבריטי צ'ארלס גורדון (Charles George Gordon). לי המשיך לדכא את מרד הניאן (Nian) עד 1868 ועלה בסדרת התפקידים האזוריים החזקים ביותר של האימפריה — משנה למלך של הוגואנג, לאחר מכן משנה למלך של ג'ילי למשך רבע מאה לסירוגין, ושר הסחר של בייאנג, תוך פיקוח על הגנת החוף, המכס ויחסי החוץ של צפון סין.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האדריכל של תנועת החיזוק העצמי
מבסיסו בג'ילי, הפך לי לתומך המובהק והמשמעותי ביותר של "תנועת החיזוק העצמי" (Self-Strengthening Movement), מאמץ חצר צ'ינג לאמץ טכנולוגיה צבאית ותעשייתית מערבית מבלי להפר את הסדר הפוליטי הבסיסי שלה. הוא ייסד את האקדמיה הצבאית של טיינג'ין ב-1885 עם מדריכים גרמנים שלימדו מתמטיקה, מדע ואסטרטגיה מודרנית, שילב אותה עם אקדמיה ימית, שלח נערים סינים ללמוד בארצות הברית באמצעות המשלחת החינוכית הסינית, ביצר את פורט ארתור ואת מבצרי דאגו (Dagu), והקים את ארסנל ג'יאנגנאן (Jiangnan) ומכרות הפחם של קייפינג כדי לספק את כל אלו. פרויקט הדגל שלו היה צי בייאנג, אותו הרחיב לחיל הים המודרני ביותר במזרח אסיה — על הנייר.
דיפלומטיה תחת כפייה
משלח ידו האמיתי של לי היה משא ומתן, בדרך כלל מעמדת חולשה שלא הוא בחר בה. הוא פתר את משבר רצח מרגארי (Margary) עם בריטניה באמצעות אמנת יאנטאי (Yantai) ב-1876, ניווט את מדיניות החוץ של צ'ינג כלפי קוריאה, וב-1896 יצא לסיור דיפלומטי עולמי — השתתף בהכתרת הצאר ניקולאי השני, סייר באירופה, קנדה וארצות הברית, התארח אצל ראש ממשלת בריטניה ויליאם גלאדסטון בטירת הווארדן, וקיבל מהמלכה ויקטוריה את תואר אביר הצלב הגדול של מסדר ויקטוריה המלכותי. ראיון משנת 1896 לניו יורק טיימס חשף את הבוטות האופיינית לו: עיתונים סיניים, אמר, "אינם מספרים את 'האמת, כל האמת'". אך פעולתו הדיפלומטית המכריעה הייתה קודרת יותר. כאשר צי בייאנג הממומן בחסר ושקוע בשחיתות שהקים הושמד על ידי יפן במלחמת סין-יפן הראשונה — קפטן אחד, שנותר ללא תחמושת, נאלץ לנגוח בספינת אויב — נפל בחלקו של לי לנהל משא ומתן על אמנת שימונוסקי ב-1895, שכללה ויתור על טאיוואן ותשלום פיצויים מוחצים, ומאוחר יותר על פרוטוקול הבוקסרים ב-1901, שהסדיר חשבונות עם ברית שמונה האומות לאחר מרד הבוקסרים. הוא נושל מנוצת הטווס בעלת שלוש העיניים הנדירה שהוענקה לו, אות ציבורי להשפלה שדבקה בשמו.
חיים תחומים בסתירות
לי עוטר בחו"ל — במסדר הדרקון הכפול, מסדר העיט האדום הגרמני, ומסדר ויקטוריה המלכותי הבריטי — בעוד שבבית הושמץ. היסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגביו. הביוגרף שלו, ויליאם ג'. הייל (William J. Hail), טען שלי "עשה אולי כל שביכולתו למען ארץ שבה השמרנות של האנשים, פקידות ריאקציונרית ויריבות בינלאומית בלתי מרוסנת הפכו כל צעד קדימה לעניין קשה ביותר", והרפורמטור הו שה (Hu Shih) הציע כי, בהינתן החופש של איטו הירובומי (Itō Hirobumi) מיפן, ייתכן שלי היה משיג הישגים דומים. הרפורמטור ליאנג צ'יצ'או (Liang Qichao) נקט בגישה ההפוכה, והאשים את פשרותיו של לי בהחמרת אסונותיה של סין, וספרי לימוד סיניים תייגו אותו במשך עשורים כבוגד פיאודלי. פסק הדין של לי עצמו על הקריירה שלו היה עייף באופן אופייני: "כל מפעלי חיי, אימון חיילים ובניית הצי, היו בסך הכל נמרי נייר". הוא ביקש שיישפט רק "לפי המילניום הבא".
מדוע לי מכונה גאון
לי הונג-ג'אנג מכונה לעיתים רחוקות גאון במובן של תובנה מקורית — הוא לא המציא פילוסופיה חדשה, ומעריציו מייחסים לו במקום זאת פרגמטיות צלולה באופן חריג: היכולת לראות, עשורים לפני שרוב חצר צ'ינג תודה בכך, שהישרדותה של סין דורשת קליטת טכנולוגיה צבאית ותעשייתית מערבית, והיכולת האדמיניסטרטיבית לבנות בפועל אקדמיות, ארסנלים וצי במקום רק לדגל בהם על הנייר. מיומנותו כמשא ומתן — מאופק מספיק כדי לחזור לשולחן ימים לאחר שנורה בפניו — שיקפה עצבים ומיומנות יותר מאשר מקוריות אינטלקטואלית. טענת הנגד הכנה היא משמעותית: תנועת החיזוק העצמי שהוביל נכשלה בסופו של דבר במניעת השמדתו של צי בייאנג במלחמה אחת, שחיתות ערערה את המוסדות עצמם שבנה, ונכונותו לנהל משא ומתן על תנאים משפילים עם מעצמות זרות העניקה לו, בחלק גדול מהזיכרון הסיני, מוניטין של משתף פעולה ולא של בעל חזון. כל גאונות המיוחסת לו היא הגאונות של השורד הפרגמטי הפועל בתוך מערכת קורסת, ולא הגאונות של הרפורמטור ששינה אותה.
מורשת
לי הונג-ג'אנג מת ב-7 בנובמבר 1901, בבייג'ינג, מותש ממשא ומתן על פרוטוקול הבוקסרים שזה עתה סיים. בני דורו במערב כינו אותו "ביסמרק של המזרח", והוא נותר, בזיכרון ההיסטורי של הונג קונג, מקובץ בין מנהלי המשא ומתן המייסדים של יחסי החוץ המודרניים של סין באותה תקופה. המוניטין שלו בסין היבשתית התרכך מאז שנות ה-80 מגינוי מוחלט לעבר דיוקן מורכב יותר של אדם שביצע מודרניזציה למה שיכול היה וחתם על ויתורים לגבי מה שלא יכול היה להציל — המשרת המסוגל ביותר של שושלת שכבר אזל זמנה.