לי באי: בן האלמוות שטבע במרדף אחרי הירח

האגדה מספרת שלי באי מת כפי שחי: שיכור, לבדו על סירה, מושיט יד לנהר כדי לחבק את השתקפות הירח וטובע בניסיון. אף היסטוריון לא מאמין שזה קרה כך, והסיפור הוא כמעט בוודאות פולקלור שצורף בדיעבד לאדם ששושלת טאנג כבר כינתה "בן אלמוות". אבל העובדה שסיפור כזה נדבק אליו בכלל — ולא לאף אחד ממאות בני דורו המשוררים — אומרת משהו על קנה המידה של המוניטין שבנה בעודו בחיים.

לידה על דרך המשי

לי באי נולד ב-701, ואפילו עובדה בסיסית זו נושאת כוכבית גיאוגרפית שביוגרפיות של רוב יריביו אינן נושאות. התיאור הסביר ביותר, ששוחזר על ידי היסטוריונים מאוחרים יותר והוגן במחקרים עדכניים יותר, מציב את לידתו לא בסין עצמה אלא בסויאב, עיר חיל מצב על דרך המשי במה שהיא כיום קירגיזסטן, שם עבד אביו כסוחר. לי ככל הנראה לא דרך בסין עצמה עד שהיה בן חמש בערך, כשאביו העביר את המשפחה חזרה למחוז סצ'ואן. אם תיאור זה נכון, לי באי גדל דו-לשוני או רב-לשוני בתרבות מסחר גבולית לפני שגדל כסיני — רקע שביוגרפים מאוחרים יותר השתמשו בו כדי להסביר הן את הקלות שלו עם השפה והן את חוסר המנוחה שלו לאורך כל חייו. הפרטים אינם מוסדרים לחלוטין בקרב חוקרים, וחלק מהתיאורים מציבים את מקורותיו אחרת, אך הלידה במרכז אסיה היא כיום הגרסה המקובלת ביותר.

עזיבת הבית, כישלון בכניסה למערכת

בגיל עשרים וארבע, לי באי עזב את סצ'ואן לתקופה ממושכת של נסיעות שתגדיר את שארית חייו — תחילה במורד עמק נהר היאנגצה, כשהוא מחבר שירה תוך כדי תנועה, ולבסוף השתקע לזמן מה באנלו, במחוז הוביי, לאחר שנישא למשפחת אשתו. בניגוד לרוב הגברים השאפתנים של תקופתו, הוא מעולם לא ניגש לבחינות השירות הציבורי הקיסרי שהיו המסלול הסטנדרטי למשרות ממשלתיות, ובמקום זאת בילה שנים בעתירה לפקידים שונים למען חסות, בהצלחה מעורבת. דפוס חייו הפך לנסיעות, אחר כך הצעה למשרה, ואז שוב נסיעות — מחזור שחזר על עצמו במשך שני עשורים לפני שנפתר בקצרה.

עונה בחצר

בשנת 742, לי באי הגיע לצ'אנג-אן, בירת טאנג, והבטיח מקום במעגל של הקיסר שואנזונג, כשהוא מצטרף לאקדמיית הנלין כמשורר חצר לא רשמי ולא כפקיד ממונה רשמית. זה היה, לפי התיאור המאוחר שלו ועל פי המסורת, התאמה לא נוחה: סיפור שנכנס לאגדה מאוחרת יותר מציג אותו מזומן כשהוא סובל מהנגאובר כדי לתרגם מסמך דיפלומטי זר בלתי ניתן לפענוח, מרפא את ההנגאובר שלו עם מנה שהוכנה בהוראת הקיסר לפני שניסח את תגובת האימפריה — סוג האנקדוטה שהופצה כי התאימה למוניטין, בין אם כל פרט אמין מילולית ובין אם לא. תהיה הסיבה המדויקת אשר תהיה, לי באי איבד את חסדו ועזב את החצר עד 744, וחזר לנדודיו. בתקופה זו פגש את המשורר דו פו, הצעיר ממנו באחת עשרה שנים; השניים נסעו יחד וכתבו זה על זה, וחברותם — אחת המפורסמות בהיסטוריה הספרותית הסינית — שרדה מתועדת הרבה יותר מרוב הפרטים האחרים בחייו של לי באי, מכיוון ששני הגברים כתבו על כך ישירות.

מרד, מאסר וגלות

מרד אן לושאן, שפרץ ב-755 וכמעט השמיד את שושלת טאנג, גרר את לי באי לסכנה פוליטית אמיתית בפעם היחידה המתועדת בבירור בחייו. הוא הצטרף לצוות של הנסיך לין, כשהוא משרת כמשהו כמו משורר חצר לא רשמי למאמץ הצבאי של הנסיך; כאשר הנסיך הואשם בבגידה נגד אחיו, הקיסר החדש, והוצא להורג, לי באי נעצר ונכלא בג'יוג'יאנג באשמת חוסר נאמנות. הוא נידון לגירוש לאזור הדרום-מערבי המרוחק של ילנג, ויצא אליו — אך לפני שהגיע, חנינה כללית התערבה והוא שוחרר, כנראה ב-758 או 759. הוא בילה את שנותיו האחרונות שוב בתנועה לאורך עמק היאנגצה, ומת ב-762 בביתו של קרוב משפחה בדאנגטו, במה שהיא כיום מחוז אנהוי, בגיל שישים ואחת בערך. סיפור הטביעה הרומנטי נדבק למוות זה רק לאחר מכן; הסיבה המתועדת, ככל שהיא קיימת, היא פשוט שהוא מת ממחלה בבית של קרוב משפחה.

השירה עצמה

מה ששרד — בערך אלף שירים, לפי הספירות המודרניות השמרניות יותר — בנוי על ישירות ולא על עמימות: דימויים ברורים, מיידיות שיחתית, וקבוצה מתמדת של עיסוקים שהפכו אותו, לפי הערכת תקופתו שלו, לסמל של הרומנטיקה של טאנג — יין, חברות, בדידות, חלוף הזמן, והעולם הטבעי, מטופלים במה שמבקרים כינו זמן רב גאונות דמיונית ולא מורכבות פורמלית. הוא כתב שירה מזדמנת ללא הרף, מציין רגעים ספציפיים וחברים ספציפיים בשמם, וזה חלק מהסיבה לכך שכל כך הרבה מחייו מחוץ לפוליטיקה אינו מתועד: השירים מתעדים רגש וסצנה, לא כרונולוגיה.

מדוע לי באי מכונה גאון

הטענה מובנת בצורה הטובה ביותר כטענה על רגיסטר פואטי ספציפי: ליריות מיידית ולא מאולצת שנקראת כספונטנית גם כשהיא מדויקת מבחינה משקלית, בשילוב עם פרסונה — הרוח החופשית הנודדת, שותה היין, האדישה למשרה ולמוסכמות — שסין של טאנג עצמה מיתולוגיזה בחייו, מה שהעניק לו את הכינוי "בן אלמוות של השירה". זוהי במידה רבה טענה על קול ומיומנות ולא על חדשנות אינטלקטואלית במובן טענתי כלשהו; לי באי לא פיתח פילוסופיה חדשה או פריצת דרך טכנית אלא שכלל מצב של רגש שנלכד בצורה שנראית ללא מאמץ. מתרגמים ומשוררים מודרניים, כולל עזרא פאונד, שתרגומיו החופשיים הציגו את לי באי למודרניזם בשפה האנגלית, וג'יימס רייט אחריו, התייחסו לעבודתו כאל מעיין אמיתי ולא כאל סקרנות, שזה כשלעצמו צורה של כבוד. הטיעון הכנה נגד תווית ה"גאון" הוא שמעמדו של לי באי תמיד נטען כיריבות ולא כפסגה בודדת — המסורת הסינית התווכחה במשך שתים-עשרה מאות האם הוא או בן דורו דו פו, שעבודתו ממושמעת יותר מבחינה טכנית ומעורבת היסטורית, ראויים לתואר המשורר הגדול ביותר של סין, וההשוואה נמשכת בדיוק בגלל שאף צד לא הכריע אותה. חלק גדול מחייו, כולל מקום הולדתו ממש, נשען גם הוא על שחזור ולא על תיעוד, מה שאומר שחלק מ"מיתוס הגאון" — ילד הפלא שנולד בגבול, הזר בחצר ששותה בכבדות — עשוי להיות קישוט שנוסף על משורר ששיריו ששרדו הם, בתנאים שלו, יוצאי דופן ללא קשר לביוגרפיה שנבנתה סביבו.

מורשת

שיריו של לי באי הפכו למרכזיים בקאנון הספרותי הסיני כמעט מיד ונשארו שם; חברותו עם דו פו נלמדת כאגדה זוגית בזכות עצמה, ודמותו כבן האלמוות הנודד ואוהב היין עיצבה את האופן שבו התרבות הסינית המאוחרת מדמיינת את המשורר כטיפוס חברתי, בלתי תלוי בחסות החצר, אחראי לכלום מלבד הרגע והשורה. במאה העשרים דמות זו חצתה שפות שוב: הגרסאות של פאונד נשאו את הקצב של לי באי לתוך המודרניזם האנגלי, ומשוררים מאוחרים יותר, כולל ג'יימס רייט, שאבו ממנו ישירות. שתים-עשרה מאות לאחר מכן, הוויכוח על האם הוא או דו פו היה המשורר הגדול יותר נותר, במכוון, לא פתור — כשלעצמו סוג של מחווה, שכן לא היה צורך במנצח ברור כדי להשאיר את שני השמות בראש המסורת.