ג'ון סטיינבק: הסופר שהעניק לשפל הגדול לב

בשנת 1939, רומן נחת באמריקה כמו האשמה. ענבי זעם עקב אחר משפחת ג'ואד, חקלאים אריסים שגורשו מאדמת אוקלהומה שלהם על ידי אבק וחובות, כשהם העמיסו את כל מה שהיה להם על משאית חבוטה ונסעו מערבה לקליפורניה בחיפוש אחר עבודה שכמעט לא הייתה קיימת. הוא היה כל כך גולמי בכעסו על היחס לעניים עד שנאסר ונשרף במקומות מסוימים וגונה כתעמולה באחרים — והוא זכה בפרס פוליצר, נמכר במאות אלפים, והפך לספר שדרכו דורות יבינו את השפל הגדול. ג'ון סטיינבק עשה את מה שיצא לעשות: הוא גרם לאמריקה הנוחה להסתכל ישירות על הסבל שהעדיפה להתעלם ממנו.

סופר של ארצו

סטיינבק נולד ב-1902 בסלינאס, קליפורניה, והעמקים הפוריים והחוף המחוספס של מדינת הולדתו הפכו לטריטוריה של כמעט כל הסיפורת שלו. הוא הכיר את פועלי החקלאות הנודדים, עובדי החווה ואנשי העיירות הקטנות שעליהם כתב כי עבד לצידם, ולקח עבודות כפועל חקלאי בזמן שנאבק לבסס את עצמו כסופר. הוא למד בסטנפורד לסירוגין אך מעולם לא קיבל תואר, והעדיף את החינוך של עבודה ותצפית. ביסוס זה העניק לסיפורת שלו את הסמכות הייחודית שלה: הוא כתב על אנשים עובדים רגילים לא כזר שחוקר דגימות, אלא עם הידע האינטימי והסימפתיה העמוקה של מי שחלק את עבודתם.

אמנות החמלה

הנושא הגדול של סטיינבק היה כבוד האדם תחת לחץ כלכלי — הדרך שבה העוני בוחן וחושף אופי, והדרך שבה סולידריות בין חסרי הכוח הופכת לצורת התנגדות. על עכברים ואנשים (1937) סיפר את הסיפור קורע הלב של שני עובדי חווה נודדים, ג'ורג' ולני הענק, העדין ומוגבל שכלית, הקשורים בחלום שברירי על חווה קטנה משלהם. רחוב קנרי מצא חום והומור בין האנשים בשוליים של קו המים של מונטריי. קדמת עדן (1952), שנחשב ליצירת המופת שלו, סיפר מחדש את סיפור קין והבל לאורך דורות של משפחה מקליפורניה, תוך התמודדות עם טבע הטוב והרע והיכולת האנושית לבחירה.

מה שמאחד את העבודה הזו הוא חמלה ללא סנטימנטליות. סטיינבק סירב להסיט את מבטו מאכזריות וייאוש, אך הוא התעקש, בניגוד לראיות, על התמדת ההגינות האנושית — הזר שחולק את ארוחתו האחרונה, האם שמחזיקה משפחה יחד, החלום ששורד כל תבוסה. הדימוי הסופי המפורסם של ענבי זעם, שבו אישה צעירה שאיבדה את תינוקה מניקה זר גווע ברעב, הוא הזיקוק של כל החזון שלו: שבעומק הסבל, אנשים עדיין יכולים לבחור להשאיר זה את זה בחיים.

מחלוקת ושכנוע

הסימפתיה החברתית של סטיינבק הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת. ענבי זעם הרגיז מגדלים ואנשי עסקים מקליפורניה, שהאשימו אותו בהגזמה ובקומוניזם; הוא הותקף, נחקר וגונה באותו אזור שעליו כתב. הוא נגע בעצב החשוף ביותר בחיים האמריקאיים — הפער בין האידיאלים המוצהרים של האומה לבין היחס שלה לעניים — והוא שילם על כך באויבים חזקים. אך הוא מעולם לא ריכך את שכנועו הבסיסי שספרות צריכה לשרת את המנושלים ולומר אמיתות לא נוחות.

כאשר הוענק לו פרס נובל לספרות ב-1962, כמה מבקרים רטנו שעבודתו הטובה ביותר מאחוריו ושהוא פופולרי מדי, סנטימנטלי מדי, אמריקאי מדי מכדי להגיע לו. בנאום הקבלה שלו, סטיינבק ענה להם בהצהרת אמונה בחובתו של הסופר: הסופר, אמר, "מואשם בחשיפת הפגמים והכישלונות הרבים והחמורים שלנו" ובחגיגת "היכולת המוכחת של האדם לגדלות לב ורוח". זו נותרה אחת ההגנות הגדולות על ספרות מעורבת חברתית.

מדוע זה משנה

ג'ון סטיינבק משנה כי הוא הוכיח שסיפורת על אנשים רגילים וחסרי כוח יכולה להיות אמנות גדולה וכוח מוסרי בו-זמנית. הוא העניק למהגר, לפועל ולמנודה מקום קבוע בספרות האמריקאית, והוא התעקש שחייהם ראויים לטיפול אפי. ספריו נותרו בין הנקראים והנלמדים ביותר בעולם בדיוק משום שהם מדברים על המציאות הבלתי משתנה של קושי כלכלי וחוסן אנושי.

מורשתו העמוקה יותר היא הנישואין של אמנות ומצפון. סטיינבק האמין שלסופר שראה עוול יש חובה לתת לו שם, ושהמטרה הגבוהה ביותר של סיפור סיפורים היא להרחיב את החמלה האנושית. בעידן של אי-שוויון ועקירה חוזרים ונשנים, הנושא הגדול שלו — כבודם של העניים וחובתם של הנוחים לראות אותם — מעולם לא הפסיק להיות דחוף. הוא כתב, בסופו של דבר, כדי לגרום לאנשים לדאוג, ומיליוני קוראים, עשור אחר עשור, עשו בדיוק את זה.