יוהאן יואכים וינקלמן

יוהאן יואכים וינקלמן

יוהאן יואכים וינקלמן (בגרמנית: Johann Joachim Winckelmann; 9 בדצמבר 1717 – 8 ביוני 1768) היה היסטוריון אמנות וארכאולוג גרמני. הוא היה הלניסט חלוצי אשר ניסח לראשונה את ההבדלים בין האמנות היוונית, היוונית-רומית והרומית. וינקלמן, שזכה לכינוי "הנביא והגיבור המייסד של הארכאולוגיה המודרנית", היה אחד ממייסדי הארכאולוגיה המדעית והראשון שהחיל קטגוריות סגנוניות על בסיס שיטתי נרחב בתולדות האמנות. רבים רואים בו את אבי הדיסציפלינה של תולדות האמנות. הוא היה מהראשונים שחילקו את האמנות היוונית לתקופות וסיווגים כרונולוגיים.

הייתה לו השפעה מכרעת על עליית התנועה הנאו-קלאסית בסוף המאה ה-18. כתביו השפיעו לא רק על מדע חדש של ארכאולוגיה ותולדות האמנות, אלא גם על הציור, הפיסול, הספרות ואף הפילוסופיה במערב. ספרו של וינקלמן "תולדות האמנות העתיקה" (1764) היה אחד הספרים הראשונים שנכתבו בגרמנית והפכו לקלאסיקה של הספרות האירופית. השפעתו המאוחרת על גוטהולד אפרים לסינג, יוהאן גוטפריד הרדר, יוהאן וולפגנג פון גתה, פרידריך הלדרלין, היינריך היינה, פרידריך ניטשה, שטפן גאורגה ואוסוואלד שפנגל כונתה באופן פרובוקטיבי "עריצות יוון על גרמניה".

וינקלמן היה הומוסקסואל, והומו-ארוטיות גלויה השפיעה על כתביו בנושאי אסתטיקה. בשנת 1752, הוא הזכיר את ה"תשוקה" שניתן לחוות עם ה"מונרך האלוהי" (כלומר, פרידריך הגדול) בפוטסדאם בדומה לזו שב"אתונה וספרטה", ושבה הוא יכול היה ליהנות במידה כה רבה שלא יורשה לעולם לחוות שוב. הומוסקסואליות שלו הוכרה על ידי בני זמנו, כגון גתה. בשנת 1768, בגיל 50, הוא נרצח על ידי אורח אחר במלונו מסיבות שנותרו לא ברורות.

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים

וינקלמן נולד למשפחה ענייה בשטנדל שבמרקיזות ברנדנבורג. אביו, מרטין וינקלמן, עבד כסנדלר, ואילו אמו, אנה מריה מאייר, הייתה בת של אורג. שנותיו הראשונות של וינקלמן היו מלאות קושי, אך תחומי העניין האקדמיים שלו דחפו אותו קדימה. מאוחר יותר ברומא, כאשר הפך לחוקר מפורסם, כתב: "אדם מתקלקל כאן; אבל אלוהים היה חייב לי זאת; בצעירותי סבלתי יותר מדי".

וינקלמן למד בגימנסיה קלנישס (Köllnisches Gymnasium) בברלין ובגימנסיה אלטשטדטישס (Altstädtisches Gymnasium) בזלצוודל, ובשנת 1738, בגיל 21, פנה ללימודי תאולוגיה באוניברסיטת האלה. עם זאת, וינקלמן לא היה תאולוג; הוא התעניין בקלאסיקה יוונית עוד בצעירותו, אך עד מהרה הבין שהמורים בהאלה אינם יכולים לספק את תחומי העניין האינטלקטואליים שלו בתחום זה. אף על פי כן, הוא הקדיש את עצמו באופן פרטי ליוונית ועקב אחר הרצאותיו של אלכסנדר גוטליב באומגרטן, שטבע את המונח "אסתטיקה". בתקופה זו הוא הפך למתרגם נלהב של הרודוטוס.

מתוך כוונה להיות רופא, למד וינקלמן בשנת 1740 רפואה ביינה. הוא גם לימד שפות. בין השנים 1743–1748 כיהן כסגן מנהל הגימנסיה בזהאוזן שבאלטמרק, אך וינקלמן הרגיש שעבודה עם ילדים אינה ייעודו האמיתי. יתרה מכך, אמצעיו היו דלים: משכורתו הייתה כה נמוכה עד שנאלץ להסתמך על הוריהם של תלמידיו לארוחות חינם. לפיכך, נאלץ לקבל משרת חונכות ליד מגדבורג. בזמן שעבד כמורה עבור משפחת למפרכט (Lamprecht) העשירה, הוא התאהב באהבה נכזבת בבנם הנאה של למפרכט. זו הייתה אחת מסדרה של אהבות כאלו לאורך כל חייו. התלהבותו מהדמות הגברית עוררה אצל וינקלמן הערצה מתהווה לפיסול יווני ורומי עתיק.

### הספרן של הרוזן פון בינאו

בשנת 1748 כתב וינקלמן לרוזן היינריך פון בינאו (Heinrich von Bünau): "ערך מועט ניתן לספרות היוונית, שאליה הקדשתי את עצמי ככל יכולתי לחדור, כאשר ספרים טובים כה נדירים ויקרים". באותה שנה מונה וינקלמן למזכיר ספרייתו של פון בינאו בנתניץ (Nöthnitz), ליד דרזדן. הספרייה הכילה כ-40,000 כרכים. וינקלמן קרא את הומרוס, הרודוטוס, סופוקלס, קסנופון ואפלטון, אך בנתניץ מצא גם את יצירותיהם של סופרי נאורות מפורסמים כגון וולטר ומונטסקייה. עזיבת האווירה הספרטנית של פרוסיה הייתה עבור וינקלמן הקלה גדולה. תפקידו העיקרי כלל סיוע לפון בינאו בכתיבת ספר על האימפריה הרומית הקדושה ועזרה באיסוף חומר עבורו; בתקופה זו ערך מספר ביקורים באוסף העתיקות בדרזדן, אך תיאור הציורים הטובים ביותר שבו נותר לא גמור. האוצרות שם, עם זאת, עוררו אצל וינקלמן עניין עז באמנות, שהעמיק באמצעות קשריו עם אמנים שונים, במיוחד הצייר אדם פרידריך אזאר (Adam Friedrich Oeser; 1717–1799) – ידידו לעתיד ומשפיע על יוהאן וולפגנג פון גתה – שעודד את וינקלמן בלימודיו האסתטיים. (וינקלמן הפעיל לאחר מכן השפעה חזקה על גתה.)

בשנת 1755 פרסם וינקלמן את חיבורו "מחשבות על חיקוי יצירות יווניות בציור ובפיסול" (Gedanken über die Nachahmung der griechischen Werke in der Malerei und Bildhauerkunst), ואחריו התקפה מדומה על היצירה והגנה על עקרונותיה, לכאורה על ידי מבקר אובייקטיבי. ה"מחשבות" מכילות את הניסוח הראשון של הדוקטרינות שפיתח לאחר מכן, האידיאל של "פשטות אצילית וגדולה שקטה" (edle Einfalt und stille Größe) והקביעה הנחרצת: "הדרך היחידה עבורנו להפוך לגדולים, ואולי בלתי ניתנים לחיקוי, היא על ידי חיקוי הקדמונים". היצירה זכתה להערצה חמה לא רק בשל הרעיונות שהכילה, אלא בשל סגנונה הספרותי. היא הפכה את וינקלמן למפורסם, הודפסה פעמים רבות ותורגמה עד מהרה לצרפתית. באנגליה עוררו דעותיו של וינקלמן דיון בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-18, אם כי הוא הוגבל לחוגים אמנותיים: תרגומו של הנרי פוסלי לאנגלית, שנקרא "הרהורים על הציור והפיסול של היוונים", פורסם ב-1765 והודפס מחדש עם תיקונים ב-1767.

### רומא

בשנת 1751 ביקר הנונציו האפיפיורי בסקסוניה, אלבריקו ארקינטו (Alberico Archinto), בנתניץ והתרשם מאוד מווינקלמן. בשנת 1754 התנצר וינקלמן והצטרף לכנסייה הקתולית. גתה הגיע למסקנה שוינקלמן היה עובד אלילים, בעוד גרהרד גיטמן טען שוינקלמן "מת כקתולי אדוק וכנה"; כך או כך, התנצרותו פתחה בסופו של דבר את דלתות הספרייה האפיפיורית בפניו. על סמך חיבורו "מחשבות על חיקוי יצירות יווניות", העניק לו אוגוסטוס השלישי, מלך פולין והנסיך הבוחר מסקסוניה, פנסיה של 200 טאלרים, כדי שיוכל להמשיך את לימודיו ברומא.

וינקלמן הגיע לרומא בנובמבר 1755. משימתו הראשונה שם הייתה לתאר את הפסלים בחצר בלוודרה (Cortile del Belvedere) – אפולו בלוודרה, לאוקואון, מה שמכונה "אנטינווס", וטורסו בלוודרה – שייצגו עבורו את "השלמות העליונה של הפיסול העתיק".

בתחילה תכנן וינקלמן להישאר באיטליה שנתיים בלבד בעזרת המענק מדרזדן, אך פרוץ מלחמת שבע השנים (1756–1763) שינה את תוכניותיו. הוא מונה לספרן של הקרדינל פאסיוני (Passionei), שהתרשם מכתב היד היווני היפה של וינקלמן והראה לו חסד רב. וינקלמן הפך גם לספרן של אלבריקו ארקינטו, שחזר לרומא והפך לקרדינל ארקינטו. לאחר מותם של שני הקרדינלים, נשכר וינקלמן כספרן בביתו של הקרדינל אלסנדרו אלבאני (Alessandro Albani), שהקים את אוסף העתיקות המפואר שלו בוילה בפורטה סלריה.

בעזרת ידידו החדש, הצייר אנטון רפאל מנגס (Anton Raphael Mengs; 1728–1779), שאיתו התגורר בתחילה ברומא, הקדיש וינקלמן את עצמו לחקר העתיקות הרומיות ורכש בהדרגה ידע שאין שני לו על אמנות עתיקה. שיטת ההתבוננות המדוקדקת של וינקלמן אפשרה לו לזהות העתקים רומיים של אמנות יוונית, דבר שהיה יוצא דופן באותה תקופה – שכן התרבות הרומית נחשבה להישג העליון של העת העתיקה. ידידו מנגס הפך לערוץ שדרכו התממשו הרעיונות של וינקלמן באמנות והופצו ברחבי אירופה. ("הדרך היחידה עבורנו להפוך לגדולים, כן, בלתי ניתנים לחיקוי, אם הדבר אפשרי, היא חיקוי היוונים", הכריז וינקלמן ב"מחשבות". בחיקוי הוא לא התכוון להעתקה עבדנית: "...מה שמחוקים, אם מטופל בתבונה, עשוי לקבל טבע אחר, כביכול, ולהפוך לשלו"). אמנים נאו-קלאסיים ניסו להחיות את הרוח כמו גם את הצורות של יוון ורומא העתיקות. תרומתו של מנגס בכך הייתה ניכרת – הוא נחשב באופן נרחב לצייר החי הגדול ביותר של תקופתו. הצייר הצרפתי ז'אק-לואי דויד פגש את מנגס ברומא (1775–1780) והתוודע דרכו לתיאוריות האמנותיות של וינקלמן. קודם לכן, בעת שהיה ברומא, פגש וינקלמן את האדריכל הסקוטי רוברט אדם (Robert Adam), שעליו השפיע להפוך לתומך מוביל של הנאו-קלאסיציזם באדריכלות. האידיאלים של וינקלמן פופולריו מאוחר יותר באנגליה באמצעות הרפרודוקציות של מפעל "אטרוריה" של ג'וזאיה ודג'ווד (1782).

בשנת 1760 הופיע ספרו של וינקלמן "תיאור אבני החן החרוטות של הברון המנוח פון סטוש" (Description des pierres gravées du feu Baron de Stosch), ולאחריו ב-1762 "הערות על אדריכלות הקדמונים" (Anmerkungen über die Baukunst der Alten), שכללו דין וחשבון על המקדשים בפסטום. בשנים 1758 ו-1762 ביקר בנאפולי כדי לצפות בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בפומפיי ובהרקולנאום. "למרות קשריו עם אלבאני, וינקלמן התרחק מעולם סחר האמנות המפוקפק שפגע בכבודו המלומד של עתיקנים מבריקים, אם כי פחות שיטתיים, כגון פרנצ'סקו פיקורוני (Francesco Ficoroni) והברון סטוש". ייתכן שעוניו של וינקלמן שיחק תפקיד בכך: הסחר בעתיקות היה משחק יקר וספקולטיבי. בשנת 1763, בתמיכתו של אלבאני, מונה לפרפקט העתיקות של האפיפיור קלמנס השלושה-עשר.

החל משנת 1763, בעודו שומר על משרתו אצל אלבאני, עבד וינקלמן כפרפקט של עתיקות (Prefetto delle Antichità) וסופר (Scriptor linguae teutonicae) של הוותיקן. וינקלמן ביקר שוב בנאפולי בשנים 1765 ו-1767, וכתב עבור הנסיך והנסיכה הבוחרים מסקסוניה את "מכתבים לביאנكونי" (Briefe an Bianconi), שפורסמו, אחת-עשרה שנים לאחר מותו, ב-Antologia romana.

וינקלמן תרם מאמרים שונים ל-Bibliothek der schönen Wissenschaften; ובשנת 1766 פרסם את "ניסיון לאלגוריה" (Versuch einer Allegorie). בעלת חשיבות רבה בהרבה הייתה היצירה שכותרתה "מונומנטים עתיקים שלא פורסמו" (Monumenti antichi inediti, 1767–1768), שהוקדמה ב-Trattato preliminare, אשר הציג סקיצה כללית של תולדות האמנות. הלוחות ביצירה זו הם ייצוגים של אובייקטים שפורשו באופן שגוי או שלא פורשו כלל. הסבריו של וינקלמן היו בעלי תועלת עצומה למדע הארכאולוגיה העתידי, בכך שהראו באמצעות שיטה תצפיתית שמקורות ההשראה האולטימטיביים של יצירות אמנות רבות שאמורות היו להיות קשורות להיסטוריה הרומית נמצאו בהומרוס.

### יצירת מופת

יצירת המופת של וינקלמן, "תולדות האמנות בעת העתיקה" (Geschichte der Kunst des Alterthums), שפורסמה ב-1764, הוכרה עד מהרה כתרומה קבועה לספרות האירופית. ביצירה זו, "הישגו המשמעותי והמתמשך ביותר של וינקלמן היה הפקת תיאור כרונולוגי יסודי, מקיף וצלול של כל האמנות העתיקה – כולל זו של המצרים והאטרוסקים". זו הייתה היצירה הראשונה שהגדירה באמנות של ציוויליזציה צמיחה אורגנית, בגרות ודעיכה. כאן, היא כללה את הסיפור המגלה שמספרות האמנות והחפצים של ציוויליזציה – אלה, אם נביט מקרוב, מספרים את סיפורם שלהם על גורמים תרבותיים, כגון אקלים, חופש ומלאכת יד. וינקלמן מציג הן את תולדות האמנות היוונית והן את תולדות יוון. הוא מציג תמונה זוהרת של התנאים הפוליטיים, החברתיים והאינטלקטואליים שלדעתו נטו לטפח פעילות יצירתית ביוון העתיקה.

הרעיון הבסיסי של התיאוריות האמנותיות של וינקלמן הוא שמטרת האמנות היא יופי, ושמטרה זו ניתן להשיג רק כאשר מאפיינים אינדיבידואליים ואופייניים כפופים אך ורק לתוכנית הכללית של האמן. האמן האמיתי, הבוחר מהטבע את התופעות המתאימות למטרתו ומשלב אותן באמצעות הפעלת דמיונו, יוצר טיפוס אידיאלי שבו נשמרות פרופורציות נורמליות, וחלקים מסוימים, כגון שרירים וורידים, אינם מורשים לשבור את ההרמוניה של קווי המתאר הכלליים.

### מוות

בשנת 1768 נסע וינקלמן צפונה מעבר להרי האלפים, אך טירול דיכאה אותו והוא החליט לחזור לאיטליה. עם זאת, ידידו, הפסל והמשמר ברתולומאו קוואצ'פי (Bartolomeo Cavaceppi), הצליח לשכנעו לנסוע למינכן ולווינה, שם התקבל בכבוד על ידי מריה תרזה. בדרכו חזרה, הוא נרצח בטריאסטה ב-8 ביוני 1768 במיטת מלון על ידי מטייל אחר, אדם בשם פרנצ'סקו ארקנג'לי (Francesco Arcangeli). הסיבה האמיתית לרצח אינה ידועה. השערה אחת טוענת שהמדליות שניתנו לווינקלמן על ידי הקיסרית מריה תרזה היו המניע, אך הן לא נגנבו לאחר הפשע. אפשרות אחרת היא שארקנג'לי הרג את וינקלמן בגלל התקדמות הומוסקסואלית, אף על פי שוינקלמן חשב שארקנג'לי הוא רק "un uomo di poco conto" ("אדם בעל ערך מועט"). ארקנג'לי הוצא להורג חודש לאחר מכן באמצעות שבירה על הגלגל מחוץ למלון שבו שהו שניהם.

וינקלמן נקבר בבית הקברות של קתדרלת טריאסטה. דומניקו רוזטי דה סקאנדר (Domenico Rossetti De Scander) וצ'זארה פאניני (Cesare Pagnini) תיעדו את השבוע האחרון לחייו של וינקלמן; היינריך אלכסנדר שטול תרגם את המסמך האיטלקי, מה שנקרא "Mordakte Winckelmann" ("תיק הרצח של וינקלמן"), לגרמנית.

תגובה ביקורתית והשפעה

כתביו של וינקלמן הם המפתח להבנת הגילוי האירופי המודרני של יוון העתיקה (לעיתים אידיאלית), הנאו-קלאסיציזם והדוקטרינה של האמנות כחיקוי (Nachahmung). האופי המימטי של אמנות שמחקה אך לא סתם מעתיקה, כפי שווינקלמן ניסח זאת מחדש, הוא מרכזי לכל פרשנות של האידיאליזם הקלאסי של הנאורות. וינקלמן ניצב בשלב מוקדם של השינוי בטעם בסוף המאה ה-18.

מחקרו של וינקלמן "מכתב על התגליות בהרקולנאום" (Sendschreiben von den Herculanischen Entdeckungen) פורסם בשנת 1762, ושנתיים לאחר מכן "דיווח על התגליות האחרונות בהרקולנאום" (Nachrichten von den neuesten Herculanischen Entdeckungen). מתוכם קיבלו חוקרים את המידע האמיתי הראשון שלהם על החפירות בפומפיי.

יצירתו המרכזית, "תולדות האמנות בעת העתיקה" (1764), השפיעה עמוקות על תפיסות בנות זמננו לגבי עליונות האמנות היוונית. היא תורגמה לצרפתית ב-1766 ומאוחר יותר לאנגלית ולאיטלקית. בין היתר, ביסס גוטהולד אפרים לסינג רבות מהרעיונות ב"לאוקואון" (1766) שלו על דעותיו של וינקלמן בנושא הרמוניה והבעה באמנויות החזותיות.

בחלקים ההיסטוריים של כתביו, וינקלמן השתמש לא רק ביצירות האמנות שהוא עצמו חקר אלא גם בהערות המפוזרות בנושא שניתן למצוא אצל סופרים עתיקים; והידע הרחב והדמיון הפעיל שלו אפשרו לו להציע הצעות פוריות רבות לגבי תקופות שבהן היה לו מעט מידע ישיר. ליצירות האמנות הקיימות הוא החיל בדיקה אמפירית מדוקדקת. רבות ממסקנותיו, שהתבססו על ראיות לא מספקות של העתקים רומיים, ישונו או יתהפכו על ידי חוקרים מאוחרים יותר. אף על פי כן, ההתלהבות התיאורית הלוהטת של קטעים בעבודתו, סגנונו החזק אך החינני, ותיאוריו החיים של יצירות אמנות העניקו לה משיכה מיידית ביותר. זה סימן תקופה בכך שהצביע על הרוח שבה יש לגשת לחקר האמנות היוונית והציוויליזציה העתיקה, והשיטות שבאמצעותן חוקרים עשויים לקוות להשיג תוצאות מוצקות. עבור בני זמנו של וינקלמן, זה הגיע כהתגלות, והפעיל השפעה עמוקה על המוחות הטובים ביותר של התקופה. הוא נקרא בעניין רב על ידי לסינג, שמצא ביצירותיו המוקדמות ביותר של וינקלמן את נקודת המוצא ל"לאוקואון" שלו, ועל ידי הרדר, גתה וקאנט.

מעמדו ההיסטורי של וינקלמן מומחש בצורה הטובה ביותר על ידי אינספור הכיבודים שקיבל לאחר מותו. אחד מהם הוא מדליה שפורסמה בסדרת מדליות צרפתית לאנשים דגולים שנטבעה בשנת 1819.

כיום, מכון וינקלמן של אוניברסיטת הומבולדט בברלין מוקדש לחקר הארכאולוגיה הקלאסית.

יצירות

המהדורות הנגישות ביותר של יצירות נבחרות, בצורות מתומצתות, הן David Irwin, Winckelmann: Selected Writings on Art (לונדון: Phaidon) 1972, ו-David Carter, Johann Joachim Winckelmann on Art, Architecture, and Archaeology (Camden House) 2013, והמהדורה הביקורתית היא Walther Rehm and Hellmut Sichtermann, eds., Kleine Schriften, Vorreden, Entwürfe (ברלין), 1968.

Gedanken über die Nachahmung der griechischen Werke in der Malerei und Bildhauerkunst ("מחשבות על חיקוי יצירות יווניות בציור ובפיסול"), ואחריו התקפה מדומה על היצירה והגנה על עקרונותיה, באופן נומינלי על ידי מבקר אובייקטיבי. (מהדורה ראשונה של 50 עותקים בלבד 1755, מהדורה שנייה 1756)

- Description des pierres gravées du feu Baron de Stosch ("תיאור אבני החן החרוטות של הברון המנוח פון סטוש") (1760).

- Anmerkungen über die Baukunst der Alten ("הערות על אדריכלות הקדמונים"), כולל דין וחשבון על המקדשים בפסטום (1762)

- Sendschreiben von den Herculanischen Entdeckungen ("מכתב על התגליות בהרקולנאום") (1762).

- ("חיבור על היפה באמנות") (1763), חיבור אפיסטולרי המופנה לפרידריך רודולף פון ברג.

- "Nachrichten von den neuesten Herculanischen Entdeckungen" ("דיווח על התגליות האחרונות בהרקולנאום") (1764).

- Geschichte der Kunst des Alterthums ("תולדות האמנות בעת העתיקה") (1764).

- Versuch einer Allegorie ("ניסיון לאלגוריה") (1766), אשר על אף שהיא מכילה את התוצאות של מחשבה וקריאה מרובה, אינה נתפסת ברוח ביקורתית לחלוטין.

- Monumenti antichi inediti (1767–1768), שהוקדמה ב-Trattato preliminare, המציג סקיצה כללית של תולדות האמנות. הלוחות ביצירה זו הם ייצוגים של אובייקטים שפורשו באופן שגוי או שלא פורשו כלל.

- Briefe an Bianconi ("מכתבים לביאנكونי"), שפורסמו אחת-עשרה שנים לאחר מותו, ב-Antologia Romana.