גאורג כריסטוף ליכטנברג

גאורג כריסטוף ליכטנברג

גאורג כריסטוף ליכטנברג (בגרמנית: [ˈlɪçtn̩bɛʁk]; 1 ביולי 1742 – 24 בפברואר 1799) היה פיזיקאי, סאטיריקן ואנגלופיל גרמני. הוא היה האדם הראשון בגרמניה שהחזיק במשרת פרופסור שהוקדשה במפורש לפיזיקה ניסויית. הוא זכור בזכות מחברותיו שפורסמו לאחר מותו, אותן כינה בעצמו Sudelbücher [de] (ספרי פסולת), תיאור שעוצב על פי המונח האנגלי לניהול חשבונות "waste books" או "scrapbooks", ובזכות גילוי דפוסי פריקה חשמליים דמויי עץ המכונים כיום דמויות ליכטנברג.

חיים

גאורג כריסטוף ליכטנברג נולד באובר-רמשטאדט שליד דרמשטאדט, ברוזנות הסן-דרמשטאדט, הצעיר מבין 17 ילדים. אביו, יוהאן קונראד ליכטנברג [de], היה כומר שעלה בדרגות בהיררכיה הכנסייתית, ולימים הפך למפקח בדרמשטאדט. אמו של גאורג כריסטוף ליכטנברג הייתה קתרינה הנרייטה ליכטנברג, לבית אקארד, בתו של הכומר יוהאן פטר אקארד. דודתו מצד אמו, סופי אליזבת אקארד, הייתה נשואה למלחין והצ'מבליסט כריסטוף גראופנר. באופן יוצא דופן עבור איש דת באותם ימים, נראה כי הוא החזיק בכמות נכבדה של ידע מדעי. ליכטנברג התחנך בבית הוריו עד גיל 10, אז הצטרף לבית הספר הלטיני (Lateinschule) בדרמשטאדט. האינטליגנציה שלו הפכה לניכרת כבר בגיל צעיר מאוד. הוא רצה ללמוד מתמטיקה, אך משפחתו לא יכלה להרשות לעצמה לשלם עבור שיעורים. בשנת 1762, פנתה אמו ללודוויג השמיני, רוזן הסן-דרמשטאדט, אשר העניק את הכספים הדרושים. בשנת 1763, החל ליכטנברג את לימודיו באוניברסיטת גטינגן.

בשנת 1769 הפך לפרופסור מן החוץ לפיזיקה, ושש שנים לאחר מכן לפרופסור מן המניין. הוא החזיק במשרה זו עד מותו. בהזמנת תלמידיו, ביקר באנגליה פעמיים, מחג הפסחא ועד תחילת קיץ 1770 ומאוגוסט 1774 עד חג המולד 1775, שם התקבל בלבביות על ידי ג'ורג' השלישי והמלכה שרלוט. הוא הוביל את המלך דרך המצפה המלכותי בריצ'מונד, שלאחריה הציע המלך שיהפוך לפרופסור לפילוסופיה. הוא גם נפגש עם משתתפי מסעותיו של קוק. בריטניה הגדולה הרשימה אותו, ובעקבות זאת הפך לאנגלופיל ידוע.

אחד המדענים הראשונים שהכניסו ניסויים עם מכשור להרצאותיהם, ליכטנברג היה דמות פופולרית ומכובדת בחוגים האינטלקטואליים האירופיים בני זמנו. הוא היה בין הראשונים שהציגו את כליא הברק של בנג'מין פרנקלין בגרמניה על ידי התקנת מכשירים כאלה בביתו ובמחסני הגינה שלו. הוא קיים קשרים עם רוב הדמויות הגדולות של אותה תקופה, כולל גתה וקאנט. בשנת 1784 ביקר אלסנדרו וולטה בגטינגן במיוחד כדי לראות אותו ואת ניסוייו. המתמטיקאי קרל פרידריך גאוס נכח בהרצאותיו.

אלכסנדר פון הומבולדט היה תלמידו של ליכטנברג בגטינגן.

בשנת 1793 נבחר לחבר בחברה המלכותית.

ליכטנברג נטה לדחיינות. הוא נכשל בהשקת כדור הפורחה הראשון. הוא תמיד חלם לכתוב רומן בסגנון "טום ג'ונס" של פילדינג, אך מעולם לא סיים יותר מדפים ספורים.

פילוסופית, ליכטנברג הושפע ביותר על ידי ברוך שפינוזה ועמנואל קאנט, שאיתו החליף מכתבים.

ליכטנברג הפך לגיבן בילדותו עקב עיוות בעמוד השדרה שנגרם כתוצאה מנפילה. הדבר הותיר אותו נמוך בצורה יוצאת דופן, אפילו לפי הסטנדרטים של המאה ה-18. עם הזמן, עיוות זה החמיר והשפיע בסופו של דבר על נשימתו.

### חיים אישיים

בשנת 1777 פגש את מריה שטכארד, שהייתה אז בת 13, אשר חיה עם הפרופסור באופן קבוע לאחר 1780. היא מתה בשנת 1782. מערכת היחסים שלהם עובדה לרומן על ידי גרט הופמן, שתורגם על ידי בנו מייקל הופמן לאנגלית תחת הכותרת "ליכטנברג ומוכרת הפרחים הקטנה".

בשנת 1783, השנה שלאחר מותה של שטכארד, פגש ליכטנברג את מרגרטה קלנר (1768–1848). הוא נשא אותה לאישה בשנת 1789, כדי להעניק לה פנסיה, שכן חשב שהוא עומד למות בקרוב. נולדו להם שישה ילדים: גאורג כריסטוף ליכטנברג (1786–1845), לואיזה וילהלמינה ליכטנברג (1789–1802), אגנס ליכטנברג (1793–1820), אוגוסטה פרידריקה ליכטנברג (1795–1837), היינריך אוגוסט ליכטנברג (1797–1836) וכריסטיאן וילהלם ליכטנברג (1799–1860). מרגרטה האריכה ימים אחרי ליכטנברג ב-49 שנים.

בשנת 1799 מת ליכטנברג בגטינגן לאחר מחלה קצרה בגיל 56.

### אחים ואחיות

לליכטנברג היו 17 אחים ואחיות, רובם מתו בינקותם; בין אלו ששרדו מעבר לינקות הם:

- גוטליב כריסטוף ליכטנברג (1724–1756) – מזכיר משרד בגרינשטאדט ושופט בזהיים, היה נשוי לסופי דורותיאה ויסמן (1722–1792), אלמנתו של השופט גאורג אלכסנדר קמפן (1704–1752), בנו היה ראש הממשלה בדוכסות הגדולה של הסן פרידריך אוגוסט פון ליכטנברג [de] (1755–1819), בין נכדיו היה הפקיד האדמיניסטרטיבי בדוכסות הגדולה של הסן לודוויג פון ליכטנברג [de] (1784–1845).

- כריסטיאן פרידריך ליכטנברג (1734–1790) – יועץ ערעורים בכיר וחבר בבית הדין החשאי, רווק.

- לודוויג כריסטיאן ליכטנברג [de] (1737–1812) – ארכיונאי חשאי בגותה ויועץ סיוע חשאי, רווק.

ספרי פסולת

"ספרי הפסולת" (Sudelbücher בגרמנית) הם מחברות, במסורת של ספרי ליקוט או ספרי פסולת, שליכטנברג ניהל מימי לימודיו ועד סוף חייו. כל כרך זכה לאות מהאלפבית מ-A, שהחלה בשנת 1765, ועד L, שהופסקה במותו של ליכטנברג בשנת 1799.

מחברות אלו נודעו לעולם לראשונה לאחר מותו של האיש, כאשר המהדורות הראשונה והשנייה של "כתבים מעורבים" (Lichtenbergs Vermischte Schriften, 1800–06 ו-1844–53) פורסמו על ידי בניו ואחיו. לאחר הפרסומים הראשוניים, עם זאת, מחברות G ו-H, ורוב מחברת K, הושמדו או נעלמו. ההערכה היא שחלקים חסרים אלו הכילו חומרים רגישים. כתבי היד של המחברות הנותרות נשמרים באוניברסיטת גטינגן.

המחברות מכילות ציטוטים של קטעים שהרשימו את ליכטנברג (כמו הסקירה שלו על חייו של המאריך ימים פרנצ'סקו הופאצולי), כותרות ספרים לקריאה, רישומים אוטוביוגרפיים, והרהורים קצרים או ארוכים, כולל תצפיות חריפות על טבע האדם, בסגנון המורליסטים הצרפתים של המאה ה-17. הרהורים אלו עזרו לו להשתכר את תהילתו לאחר המוות כאחד האפוריזמטיקנים הטובים ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית המערבית. כמה חוקרים ניסו לזקק שיטת מחשבה מהגיגיו המפוזרים של ליכטנברג, אך הוא לא היה פילוסוף מקצועי, ולא היה לו צורך להציג, או להגות, פילוסופיה עקבית.

ספרי הפסולת חושפים דרך חשיבה ביקורתית ואנליטית ודגש על ראיות ניסיוניות בפיזיקה, שדרכם הפך לאחד המייסדים והתומכים המוקדמים של המתודולוגיה המדעית המודרנית.

> ככל שנצברים יותר ניסיון וניסויים במהלך חקר הטבע, כך התיאוריות שלו הופכות להססניות יותר. עם זאת, תמיד טוב לא לנטוש אותן באופן מיידי. כי כל השערה שהייתה טובה לפחות משרתת את המטרה של סיכום ושמירה ראויה של כל התופעות עד זמנה. יש להניח את הניסיון הסותר בנפרד, עד שיצטבר מספיק כדי להצדיק את המאמצים הדרושים לבניית תיאוריה חדשה. (ליכטנברג: ספר פסולת JII/1602)

ליכטנברג, אתאיסט, עשה סאטירה על הדת באומרו "אני מודה לאל אלף פעמים על כך שגרם לי להפוך לאתאיסט."

עבודות אחרות

כסאטיריקן, ליכטנברג תופס דרגה גבוהה בקרב הכותבים הגרמנים של המאה ה-18. שנינותו העוקצנית סיבכה אותו במחלוקות רבות עם בני זמנו הידועים, כגון הפיזיונומיסט השווייצרי יוהאן קספר לואטר שתורת הפיזיונומיה שלו זכה ללעג, ויוהאן היינריך ווס, שדעותיו על הגיית יוונית עוררו סאטירה עוצמתית, Über die Pronunciation der Schöpse des alten Griechenlandes. על שנינותו של לורנס סטרן בנוגע לקנאות הכמורה, ברומן שלו "טריסטרם שנדי", גינה אותו ליכטנברג כ-scandalum ecclesiae (שערורייה עבור הכנסייה).

בשנת 1777, התנגד ליכטנברג למה שנראה כסילוף המדע על ידי ג'ייקוב פילדלפיה. ליכטנברג החשיב אותו כקוסם, לא כפיזיקאי, ויצר כרזה סאטירית שנועדה למנוע מפילדלפיה להציג את תערוכתו בגטינגן. הכרזה, שנקראה "האזהרה של ליכטנברג", תיארה טריקים מוגזמים וניסיים שעמדו להתבצע. כתוצאה מכך, פילדלפיה עזב את העיר ללא הופעה.

בהתבסס על ביקוריו באנגליה, ה-Briefe aus England שלו, הכוללים תיאורים חיים של משחקו של דייוויד גאריק, נחשבים למרתקים ביותר מבין עבודותיו שפורסמו במהלך חייו.

משנת 1778 ואילך, פרסם ליכטנברג את ה-Göttinger Taschen Calender ותרום ל-Göttingisches Magazin der Wissenschaften und Literatur, אותו ערך במשך שלוש שנים (1780–1782) עם ג'. ג. א. פורסטר. ה-Göttinger Taschen Calender, מלבד היותו לוח שנה רגיל לשימוש יומיומי, הכיל לא רק כתבים קצרים על תופעות טבע ותגליות מדעיות חדשות (מה שהיה מכונה כיום מדע פופולרי), אלא גם מאמרים שבהם התנגד לרפואת אליל ואמונות טפלות. הוא הכיל גם התקפות על כותבי ה-"Sturm und Drang". ברוח עידן הנאורות, הוא שאף לחנך את האנשים הפשוטים להשתמש בהיגיון, שנינות ובכוח חושיהם שלהם.

בשנת 1784 השתלט על פרסום ספר הלימוד Anfangsgründe der Naturlehre ("יסודות מדעי הטבע") מחברו ועמיתו יוהאן כריסטיאן ארקסלבן לאחר מותו בטרם עת בשנת 1777. עד 1794 עקבו אחריו שלוש מהדורות נוספות, אשר במשך שנים רבות נותרו ספר הלימוד הסטנדרטי לפיזיקה בגרמנית.

מ-1794 עד 1799, פרסם את Ausführliche Erklärung der Hogarthischen Kupferstiche, שבו תיאר את הפרטים הסאטיריים בתחריטיו של ויליאם הוגארת'.

מורשת

מחברותיו של ליכטנברג הקנו לו מאוחר יותר מוניטין בקרב הוגים דוברי גרמנית בולטים רבים, ובעבורן הוא זכור כיום בעיקר. ארתור שופנהאואר העריץ את ליכטנברג מאוד על מה שכתב במחברותיו. הוא כינה אותו כאחד מאלו ש-"חושבים... לצורך הוראתם העצמית", שהם "'הוגים עבור עצמם' אמיתיים בשתי המשמעויות של המילים". לודוויג ויטגנשטיין כתב כי "שנינותו של ליכטנברג היא הלהבה שיכולה לבעור רק על נר טהור" ויוהאן וולפגנג פון גתה ציין לחיוב כי "אנו יכולים להשתמש בכתביו של ליכטנברג כמקל קסמים נפלא ביותר; היכן שהוא מתבדח, טמונה בעיה".

מעריצים אחרים של מחברותיו של ליכטנברג כוללים את פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד וז'אק ברזן.

זיגמונד פרויד (במכתבו "למה מלחמה?" לאלברט איינשטיין) הזכיר את המצאתו של ליכטנברג ל"מצפן של מניעים" בדיון על השילוב של מניעים אנושיים מורכבים וציטט אותו באומרו, "המניעים שמובילים אותנו לעשות כל דבר עשויים להיות מסודרים כמו שלושים ושתיים הרוחות וייתכן שיינתנו להם שמות באותה תבנית: למשל, 'אוכל-אוכל-תהילה' או 'תהילה-תהילה-אוכל'." פרויד גם מצטט את ליכטנברג בהזדמנויות שונות בספרו "הבדיחה והיחס שלה ללא-מודע".

ליכטנברג אינו נקרא על ידי רבים מחוץ לגרמניה. לב טולסטוי החזיק את כתביו של ליכטנברג בהערכה רבה, והביע את מבוכתו "מדוע הגרמנים של ימינו מזניחים סופר זה כל כך". המלומד והשנון הסיני צ'יאן ג'ונגשו מצטט את "ספרי הפסולת" ביצירותיו מספר פעמים.

כפיזיקאי, ליכטנברג זכור בזכות מחקריו בחשמל, על גילוי דפוסי פריקה מסתעפים על דיאלקטריים, המכונים כיום דמויות ליכטנברג. בשנת 1777, הוא בנה אלקטרופורוס גדול ליצירת חשמל סטטי באמצעות השראה. אחד הגדולים שנוצרו, הוא היה בקוטר של 2 מטרים (6 רגל 7 אינץ') ויכול היה לייצר ניצוצות של 38 סנטימטרים (15 אינץ'). איתו, הוא גילה את העיקרון הבסיסי של טכנולוגיית מכונות הצילום המודרנית של זירוקס. על ידי פריקת נקודת מתח גבוה ליד מבודד, הוא הצליח לתעד דפוסים מוזרים דמויי עץ באבק מקובע. דמויות ליכטנברג אלו נחשבות כיום לדוגמאות לפרקטלים.

מכתש על הירח נקרא ליכטנברג לכבודו. 7970 ליכטנברג, אסטרואיד בחגורה הראשית שהתגלה בשנת 1960, נקרא על שמו.

הוא הציע מערכת גודל נייר המבוססת על יחס גובה-רוחב השווה ל-√2:1, המהווה את הבסיס לגדלי הנייר הסטנדרטיים הבינלאומיים המשמשים כיום, מתוכם A4 הוא הנפוץ ביותר.

רוברט ויצ'ארד פול, יורשו של ליכטנברג מהמאה ה-20 בגטינגן ואחד ממייסדי פיזיקת המצב המוצק, השתמש בתוכנית מחקר דומה, שבה הניסוי היה חלק חיוני מתיאור הידע המדעי.

ביבליוגרפיה נבחרת

עבודות שפורסמו במהלך חייו

- Über Physiognomik, wider die Physiognomen, 1778

- Göttingisches Magazin der Wissenschaften und Litteratur, 1780–85 (בעריכת גאורג כריסטוף ליכטנברג וגאורג פורסטר)

- Über die Pronunciation der Schöpse des alten Griechenlandes, 1782

- Ausführliche Erklärung der Hogarthischen Kupferstiche, 1794–1799

כתבים מלאים בגרמנית

- Schriften und Briefe, 1968–72 (4 כרכים, בעריכת וולפגנג פרומיס)

תרגומים לאנגלית

- The Reflections of Lichtenberg, סוון סוננשיין, 1908 (נבחר ותורגם על ידי נורמן אליסטון).

- Lichtenberg's Visits to England, as Described in his Letters and Diaries, אוקספורד, הוצאת קלרנדון, 1938 (תורגם ונערך על ידי מרגרט ל. מר וו. ה. קווארל).

- The Lichtenberg Reader, ביקון פרס, 1959 (תורגם ונערך על ידי פרנץ ה. מאוטנר והנרי הטפילד).

- The World of Hogarth. Lichtenberg's Commentaries on Hogarth's Engravings, הוצאת הוטון מיפלין, 1966 (תורגם על ידי אינס וגוסטב הרדן).

- Hogarth on High Life. The Marriage à la Mode Series, from Georg Christoph Lichtenberg's Commentaries, 1970 (תורגם ונערך על ידי ארתור ס. וונסינגר וו. ב. קולי).

- Aphorisms, פינגווין, 1990 (תורגם עם מבוא והערות מאת ר. ג'. הולינגדייל), ISBN 0-14-044519-6, הודפס מחדש כ-The Waste Books, 2000, ISBN 978-0-940322-50-9

- Lichtenberg: Aphorisms & Letters, ג'ונתן קייפ, 1969 (תורגם ונערך על ידי פרנץ ה. מאוטנר והנרי הטפילד), SBN 224-61286-7

- G.C. Lichtenberg: Philosophical Writings, (תורגם ונערך על ידי סטיבן טסטר), אולבני: הוצאת אוניברסיטת המדינה של ניו יורק, 2012.