ג'ואל מוקיר (Joel Mokyr): מדוע המכונות מעולם לא הפסיקו להגיע
בבוקר הכרזת פרס נובל של שנת 2025, פתח היסטוריון כלכלי בן 79 מאוונסטון שבאילינוי את המחשב הנייד שלו כדי לגלות מי זכה. "למעשה ניגשתי למחשב כדי לראות מי זכה בפרס נובל השנה, מתוך סקרנות", אמר ג'ואל מוקיר לאחר מכן. "וקיבלתי אימייל עם ברכות". הוא זכה במחצית מהפרס על עבודה שסיפקה תשובה לשאלה שהביסה את התחום במשך מאה שנה: לא מדוע התרחשה המהפכה התעשייתית, אלא מדוע – באופן ייחודי בהיסטוריה האנושית – היא לא נעצרה.
ליידן, חיפה, ניו הייבן
מוקיר נולד ב-26 ביולי 1946 בליידן שבהולנד, למשפחה של יהודים הולנדים ששרדו את השואה. אביו, שלמה מוק, נפטר כשג'ואל היה בן שנה. בשנת 1955 עברה המשפחה לישראל, והוא גדל בחיפה. שבעה עשורים לאחר מכן הוא עדיין דובר הולנדית שוטפת, התמדה קטנה שמתבררת כחשובה: עבודתו הרצינית הראשונה הייתה על התיעוש של ארצות השפלה.
הוא השלים תואר ראשון בכלכלה ובהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ב-1968, ולאחר מכן המשיך לאוניברסיטת ייל (Yale) לתואר שני ב-1972 ולדוקטורט בכלכלה ב-1974. עבודת הדוקטורט הפכה לספרו הראשון, תיעוש בארצות השפלה, 1795–1850 (Industrialization in the Low Countries, 1795–1850), שפורסם ב-1976.
הוא הגיע לאוניברסיטת נורת'ווסטרן (Northwestern University) ב-1974 ומעולם לא עזב. חמישים שנה לאחר מכן הוא מחזיק שם בקתדרה על שם רוברט ה' סטרוץ, כפרופסור לכלכלה ולהיסטוריה כאחד – אזרחות כפולה שהיא מהות עבודתו.
השאלה שסירבה להיסגר
התחום שמוקיר התמחה בו הוא ההיסטוריה הכלכלית האירופית בין השנים 1750 ל-1914 לערך, והוא מכיל את האירוע המוזר ביותר בתיעוד הכלכלי. במשך רוב קיומה של האנושות, השיפור הטכנולוגי היה אפיזודי: התפרצות של פיקחות, תקופה ארוכה של קיפאון, ולעיתים נסיגה. לאחר מכן, בפינה של צפון-מערב אירופה, השיפור הפסיק להיות אפיזודי והפך לרציף – חידוש אחד הזין את התנאים לבא אחריו, עשור אחר עשור, במשך מאתיים שנה ויותר.
הסבר תחילתה של תופעה זו היה תחום עמוס במחקרים. הסבר התמדתה היה הבעיה הקשה יותר, והיא הבעיה של מוקיר.
ידע מועיל
תשובתו, שפותחה לאורך הספרים מנוף העושר: יצירתיות טכנולוגית וקדמה כלכלית (The Lever of Riches: Technological Creativity and Economic Progress), מתנותיה של אתנה (The Gifts of Athena, 2002) והכלכלה הנאורה (The Enlightened Economy, 2009), מבוססת על הבחנה שרוב הכלכלנים לא טרחו לעשות: בין הידיעה שמשהו עובד לבין הידיעה מדוע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בעלי מלאכה ידעו זאת תמיד. נפח יודע כמה חם הברזל צריך להיות; מבשלת שיכר יודעת כמה זמן להשאיר את התסיסה. ידע כזה מצטבר לאט, מועבר על ידי חניכות ומוגבל על ידי גבולות הניסוי והטעייה. מה שהשתנה במאה ה-18 היה הגעתו של גוף גדל והולך של הסברים מדעיים לסיבות שדברים מתנהגים כפי שהם מתנהגים, והידוק הקשר בין השניים – הסידור שעבודתו של מוקיר מוכרת בכינויו "הנאורות התעשייתית".
ברגע שאתה יודע מדוע תהליך עובד, אתה יכול לשפר אותו במכוון ולא במקרה, וכל שיפור מייצר שאלות חדשות שמאגר הידע יכול לספוג. זה מה שהופך התפרצות לתהליך של קיימא. ועדת פרס נובל ניסחה את עמדתו כמעט במילותיו שלו: כדי שחידושים יצליחו זה את זה בתהליך של ייצור עצמי, "אנחנו לא רק צריכים לדעת שמשהו עובד, אלא אנחנו גם צריכים הסברים מדעיים לסיבה לכך."
לפי דעתו, שלושה דברים היו חייבים להתקיים יחד: ידע מועיל, כשירות מכנית לבניית דברים ברמת דיוק מסוימת, ומוסדות שמתגמלים במקום להעניש את האנשים שמבצעים את השיפורים.
תרבות של צמיחה
התנאי האחרון הפך לנושא של תרבות של צמיחה: מקורות הכלכלה המודרנית (A Culture of Growth: Origins of the Modern Economy, 2016), ספרו השאפתני ביותר והספר שהרחיק אותו ביותר מהכלכלה הקונבנציונלית. הטענה שלו היא שהמהפכה התעשייתית דרשה שינוי מוקדם באמונות – שוק רעיונות אירופי תחרותי וטרנס-לאומי שבו אינטלקטואלים יכלו לחלוק זה על זה בפומבי, חדשנות הייתה יוקרתית במקום חשודה, וסמכותם של העתיקים כבר לא הייתה מכרעת.
הכנסת תרבות למודל צמיחה היא סיכון מקצועי; התחום הקדיש עשורים להתייחסות אליה כאל המשתנה השיורי שאתה מעלה כאשר המשתנים שלך נכשלים. מוקיר הפך אותה למנגנון במקום זאת. דירדרה מקלוסקי (Deirdre McCloskey) כינתה את הספר מבריק; בראד דלונג (Brad DeLong) אמר שזה גרם לו לשקול מחדש את התיאור שלו למקורות התיעוש. ספרו העתיד לבוא שתי דרכים לשגשוג: תרבות ומוסדות בסין ובאירופה, 1000–2000 מרחיב את ההשוואה למקרה הבוחן המובן מאליו.
סטוקהולם
פרס נובל לכלכלה לשנת 2025 הוענק במחציתו למוקיר, "על כך שזיהה את התנאים המוקדמים לצמיחה מתמשכת באמצעות קידמה טכנולוגית", ובמחציתו במשותף לפיליפ אגיון (Philippe Aghion) ופיטר האוויט (Peter Howitt) עבור המודל המתמטי שלהם לצמיחה באמצעות הרס יוצר. זה היה זיווג תואם היטב: המכניקה הפורמלית והתיאור ההיסטורי של הדבר שהמכניקה מתארת.
ההוקרה הגיעה במשך שנים – פרס הייניקן להיסטוריה ב-2006, פרס בלטזן הבינלאומי ב-2015, עמית מכובד של האגודה הכלכלית האמריקאית ופרס אלינור אוסטרום ב-2018, תואר Clarivate Citation Laureate ב-2021, עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, האקדמיה הבריטית, האקדמיה דיי לינצ'יי (Accademia dei Lincei) והאגודה האקונומטרית. הוא כיהן כנשיא האגודה להיסטוריה כלכלית וערך את אוקספורד אנציקלופדיה להיסטוריה כלכלית. עמיתו מנורת'ווסטרן, קווין בויל (Kevin Boyle), כינה אותו "דמות מובילה בהיסטוריה כלכלית, שמחקרו יוצא הדופן שינה את הבנתנו על העידן המודרני."
הוא נשוי למרגלית בירנבאום, פרופסור לביוכימיה באוניברסיטת אילינוי בשיקגו; לזוג שתי בנות.
מדוע ג'ואל מכונה גאון
האיכות האינטלקטואלית כאן היא סינתזה בהיקף שכמעט איש אינו מנסה. מוקיר קורא את ההיסטוריה של המדע, ההיסטוריה של הטכנולוגיה, התיעוד הארכיוני של הייצור הבריטי, והספרות התיאורטית על צמיחה, והוא מחזיק את כל הארבעה בראייה אחת. רוב החוקרים בוחרים נתיב, כי מחיר הקריאה של אי-בחירה הוא גבוה מדי. ציטוט פרס נובל הוא, בקריאה זהירה, פרס על הגדרת בעיה נכון – על ההבנה ש"מדוע החלה הצמיחה" ו"מדוע נמשכה הצמיחה" הן שאלות שונות עם תשובות שונות, ושהשנייה היא זו שמסבירה את העולם המודרני.
האיכות הבלתי רגילה האחרת היא נכונות לטעון למשהו לא אופנתי ולהיות סבלני. תרבות כמשתנה סיבתי הייתה קרובה לבלתי מכובדת בכלכלה כשהוא החל לקדם אותה. הוא לא ניצח באמצעות פולמוס; הוא ניצח על ידי הצגת ארבעים שנה של ראיות.
טיעון הנגד הכן: מוקיר הוא היסטוריון של רעיונות העובד בתחום שמעריך זיהוי והסקה סיבתית, וטענותיו המרכזיות אינן ניתנות לבחינה בדרך שכלכלן מתכוון אליה בדרך כלל. מבקרים יכולים לומר בצדק שתזת הנאורות התעשייתית היא נרטיב משכנע ולא גורם מוכח, ש"תרבות הצמיחה" של אירופה מוגדרת בחלקה על ידי התוצאה שהיא נועדה להסביר, ושתיאורו מפחית בערכם של פחם, מושבות, עבדות ומזל גיאוגרפי פשוט. הוא גם, לפי הגדרתו שלו, מפרש ולא מגלה: הוא לא מצא עובדה חדשה אלא סידור טוב יותר של עובדות ידועות. האם זה גאונות או למדנות יוצאת דופן זה דבר הוגן להתווכח עליו – אם כי הסידור, במקרה שלו, שינה את מה שכל השאר יכלו לראות.
מורשת
התעקשותו של מוקיר שרעיונות ומוסדות, לא רק הון ועבודה, מניעים צמיחה, היגרה מכפירה למרכז הדיון על פיתוח. הוא היה גם האופטימיסט המשכנע ביותר בתחום. "150 השנים האחרונות היו נסיות לחלוטין בהיסטוריה של המין האנושי", הוא אמר, כשהוא מצביע על תוחלת החיים: בסביבות 73 לנשים ו-68 לגברים כיום, לעומת סוף שנות השלושים במאה ה-19. "הכפלנו אותה". עבודתו היא, בסופו של דבר, טיעון לכך שזה לא היה מקרי, ולכן לא מובטח שיימשך.