ג'ואל שומאכר: המעצב שניהל את גות'אם
בשנת 1965, השנה שבה נפטרה אמו, ג'ואל שומאכר (Joel Schumacher) היה שרוי בחובות של חמישים אלף דולרים, סבל מחסור בשיניים ושקל 130 פאונד. הוא שתה אלכוהול מאז שהיה בן תשע והשתמש ב-LSD ובמתאמפטמין. שלושים שנה לאחר מכן הוא ביים את באטמן. בין לבין הוא הפך לאחד הבמאים המצליחים מסחרית והמושמצים ביקורתית בהוליווד – אדם שעינו החדה לזיהוי פנים הזניקה חצי תריסר קריירות וטעמו הפך אותו לבדיחה.
לונג איילנד סיטי
ג'ואל טי. שומאכר נולד בניו יורק ב-29 באוגוסט 1939. אביו, פרנסיס, בפטיסטי מנוקסוויל, טנסי, מת מדלקת ריאות כשג'ואל היה בן ארבע. אמו מריאן, יהודייה שוודית, גידלה אותו לבדה בלונג איילנד סיטי. ההתמכרות החלה מוקדם והייתה עמוקה, ולקח לו עד שנת 1970 להיגמל – תהליך החלמה שייחס לעבודה. לדבריו, העבודה אצל הנרי בנדל (Henri Bendel) השיבה לו את הערכתו העצמית.
הוא למד במכון הטכנולוגי לאופנה (Fashion Institute of Technology) וסיים את לימודיו בבית הספר לעיצוב פרסונס (Parsons School of Design) בשנת 1965, ועסק בעיצוב עבור רבלון (Revlon) משנת 1966 לפני שעבר לבנדל. לעובדה זו חשיבות רבה מכפי שהיא נראית: שומאכר הגיע לקולנוע לא דרך בית ספר לקולנוע או תיאטרון אלא דרך אופנה ורצפות חנויות, והוא מעולם לא הפסיק להיות מעצב. פני השטח של סרט של שומאכר – הניאון, העור, הפנים היפות והאומללות – הם עבודתו של מי שהוכשר לגרום לאנשים להביט בחלון ראווה ולרצות את מה שנמצא בתוכו.
תלבושות, ואז תסריטים
דרכו לתעשייה עברה דרך מחלקת המלבושים. הוא עיצב תלבושות לסרטים Play It as It Lays ו-The Last of Sheila בשנת 1972, ישנוני (Sleeper) של וודי אלן ב-1973, Blume in Love של פול מזורסקי, ו-Interiors של אלן; הוא היה מעצב הפקה ב-Killer Bees ב-1974. לאחר מכן החל לכתוב, ופלס את דרכו למעלה: Sparkle ב-1976 עם הווארד רוזנמן, שטיפת מכוניות (Car Wash), ו-הקוסם (The Wiz). הוא ביים תחילה לטלוויזיה – Virginia Hill ב-1974, Amateur Night at the Dixie Bar and Grill ב-1979 – ותוך כדי כך השלים תואר MFA ב-UCLA.
סרט הבכורה שלו, האישה המצטמקת המופלאה (The Incredible Shrinking Woman) (1981), היה כישלון ביקורתי ומסחרי שתקציבו עלה על עשרים מיליון דולרים. זה כמעט הביא לסיום הקריירה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מכונת הכוכבים
מה שהציל אותו היה אינסטינקט לליהוק שהתברר ככישרונו האמיתי. חברים - סט. אלמו (St. Elmo's Fire) (1985) לקח קבוצה של צעירים לא ידועים ומוכרים למחצה וחיבר אותם לכדי ה-Brat Pack; אנשים אבודים (The Lost Boys) (1987) עשה את אותו הטריק עם ערפדים והפך לאובייקט פולחן קבוע. קומה קטלנית (Flatliners) (1990) הכניס 61 מיליון דולרים בארצות הברית. לאורך שנות ה-90 הוא היה בין הבמאים המכניסים ביותר בתעשייה: אהבה צעירה (Dying Young) (1991), התמוטטות (Falling Down) (1993), עיבודי ג'ון גרישם הלקוח (The Client) (1994) ו-עת להרוג (A Time to Kill) (1996), ומותחן הפשע 8 מ"מ (8mm) (1999).
התמוטטות נחשב בדרך כלל לסרטו הטוב ביותר, ותיאורו ב-ניו יורק טיימס – "נוצץ, אכזרי כבדרך אגב, אופנתי וקודר" – הוא סיכום ראוי לסגנונו של שומאכר כפי שהצליח מישהו לנסח. עת להרוג הציב את מתיו מקונוהיי (Matthew McConaughey), שהיה אז לא ידוע, בתפקיד ראשי בסרט של אולפן גדול, הימור שהזניק קריירה; מקונוהיי אמר זאת כששומאכר מת.
גות'אם
בשנת 1995 האולפנים וורנר ברוס (Warner Bros.) מסרו לו את זיכיון באטמן לאחר טים ברטון, ו-באטמן לנצח (Batman Forever) – ואל קילמר, ג'ים קארי, והרבה אורות סגולים – הכניס יותר מ-336 מיליון דולרים, ועקף את באטמן חוזר. שנתיים לאחר מכן באטמן ורובין (Batman & Robin) הכניס 238 מיליון דולרים וזכה למוניטין כאחד הסרטים הגרועים ביותר שהוציא אי פעם אולפן גדול.
הניתוח התמקד, אז ומאז, בתלבושות: פטמות הגומי, מגיני המפשעה, והצילומים הקרובים הממושכים של גופי השחקנים הראשיים. מבקרים האשימו את שומאכר, הומו גלוי, בהברחת תוכן הומו-אירוטי לתוך זיכיון לילדים; הוא השיב שהחליפות עוצבו בהשראת פסלים יווניים מדויקים מבחינה אנטומית ואיורים רפואיים. ג'ורג' קלוני אמר ששומאכר אמר לו שבאטמן הוא הומו. תהיה הכוונה אשר תהיה, וורנר ברוס דחו את הצעות ההמשך של שומאכר, ששאבו השראה מהספרים באטמן: שנה ראשונה ו-באטמן: האביר האפל חוזר של פרנק מילר והיו לוקחים את הסדרה למקום אפל בהרבה. בשנת 2017 הוא התנצל במפורש על איכות הסרט.
אחרי הנפילה
הוא המשיך לעבוד עוד חמש עשרה שנים ועשה כמה מעבודותיו המעניינות ביותר בתוך ההריסות: ללא רבב (Flawless) (1999) עם רוברט דה נירו ופיליפ סימור הופמן, טייגרלנד (Tigerland) (2000), שהציג את קולין פארל, תא טלפון (Phone Booth) (2002), שהשתמש שוב בפארל והרוויח כסף במיקום אחד בלבד, ורוניקה גרין (Veronica Guerin) (2003), פנטום האופרה (The Phantom of the Opera) (2004), שגרף שלוש מועמדויות לאוסקר למרות ביקורות פושרות, ו-המספר 23 (The Number 23) (2007). הסגת גבול (Trespass) (2011) היה סרטו האחרון. בשנת 2013 הוא ביים שני פרקים בסדרה בית הקלפים של נטפליקס. סרטיו הכניסו מעל מיליארד דולרים לאורך ארבעה עשורים.
מדוע ג'ואל נקרא גאון
הטענה לגבי שומאכר אינה שהוא היה אמן דגול, והמקורות לא מתעדים שום מבקר רציני שכינה אותו כך. זו טענה על יכולת ספציפית, לא זוהרת ונדירה: הוא יכול היה להסתכל על בן עשרים ושלוש לא ידוע ולראות את הכוכב. קיפר סאת'רלנד, ג'וליה רוברטס, מתיו מקונוהיי וקולין פארל קיבלו כולם תפקידים שהזניקו את הקריירה שלהם מידיו של שומאכר, ומקונוהיי הודה בפומבי שהוא זה שהזניק אותו. זה לא מזל ארבע פעמים ברציפות. זו תפיסה – קריאת פנים עבור מה שמצלמה תעשה איתן – וזה נובע ישירות מהאדם שעיצב עבור רבלון ובנדל. הוא חשב במונחים של פני שטח והיה טוב בהם יותר מרוב האנשים: האור, המלתחה, הליהוק, האווירה שגורמת ל-אנשים אבודים לעבוד גם כשהתסריט לא.
טענת הנגד רועשת וצודקת ברובה. לשומאכר לא הייתה חתימה סגנונית עקבית, לא פרויקט תמטי, ולא עניין בסוג השליטה הצורנית שמייצר מוניטין. הפילמוגרפיה שלו מתנדנדת בין התמוטטות ל-באטמן ורובין ללא הגיון פנימי ברור, והוא עשה מספיק סרטים גרועים עד ש"סרט של ג'ואל שומאכר" הפך לביטוי גנאי. הוא התנצל על הגרועים שבהם, שזו כנות רבה יותר ממה שרוב הבמאים מפגינים וגם הודאה. פסק הדין ההוגן הוא שהוא היה מפיק מעולה של פני שטח ומספר סיפורים לא עקבי – צייד כישרונות בעל אינסטינקט כמעט חסין טעויות בעבודה שדרשה גם דברים שלא היו לו.
מורשת
שומאכר היה הומו גלוי בתקופה שבה במאי אולפנים לרוב לא היו כאלה, והיה גלוי לב להפליא לגבי זה; הוא אמר למראיין ב-2019 שהוא היה פעיל מינית מגיל אחת עשרה והעריך את מספר שותפיו בעשרות אלפים. הוא ראה חברים מתים בשנים הראשונות של האיידס, היה בטוח שהוא הבא בתור – "הייתי בטוח שיש לי את זה, תכננתי את מותי" – ומעולם לא נדבק ב-HIV. הוא קיבל פרס מיוחד מ-Camerimage בשנת 2010 ופרס המשתף הפעולה המצטיין מאיגוד מעצבי התלבושות (Costume Designers Guild) בשנת 2011, שהאחרון שבהם הוא הכבוד שמתאים לו ביותר. הוא מת מסרטן בניו יורק ב-22 ביוני 2020, בגיל שמונים. ההספדים הגיעו בקול רם בעיקר מהשחקנים שהוא גילה.