ג'ואל צ'נדלר האריס: מספר הסיפורים מאחורי הדוד רמוס
ג'ואל צ'נדלר האריס (Joel Chandler Harris) בנה את אחד הזיכיונות הספרותיים הנמכרים ביותר באמריקה של המאה ה-19 מסיפורים שלא הוא המציא, אלא סופרו לו על ידי אנשים משועבדים ולשעבר משועבדים, ששמותיהם בקושי תועדו בהיסטוריה. ספריו על הדוד רמוס (Uncle Remus) הפכו את האח ארנב (Br'er Rabbit) לשם דבר ברחבי העולם דובר האנגלית והשפיעו על סופרים מרודיארד קיפלינג (Rudyard Kipling) ועד זורה ניל הרסטון (Zora Neale Hurston). מאה שנה לאחר מכן, הם הפכו גם למקרה בוחן מרכזי בשאלה כיצד סופרים לבנים הפיקו רווח מהמסורת שבעל פה של השחורים תוך מחיקת יוצריהם האמיתיים, ביקורת שהושמעה בצורה חריפה ביותר על ידי אליס ווקר (Alice Walker), שאמרה כי האריס גזל את מורשת הפולקלור האפרו-אמריקאי שלה והפך אותה לסחורה מוציאה לאור של גבר לבן.
לידה מחוץ לנישואין באיטונטון
האריס נולד ב-9 בדצמבר, ככל הנראה בשנת 1848 (ישנם מקורות המציינים את 1845), באיטונטון (Eatonton), ג'ורג'יה, בנם של פועל אירי לא נשוי שעזב את המשפחה ושל אם, מרי האריס (Mary Harris), שגידלה אותו לבדה ברובה בתנאים של מצוקה כלכלית; רקע של עוני ושוליים חברתיים בתוך החברה הלבנה של הדרום, שביוגרפים קשרו להזדהות המורכבת שלו בשלב מאוחר יותר עם אנשים מחוץ למחנה, ובאופן מטריד יותר, עם מספרי הסיפורים המשועבדים שאת חומריהם עיבד.
חניכות במטע טרנוולד
בגיל שלוש-עשרה בערך, קיבל האריס עבודה כשוליית דפוס בעיתון "הקאנטרימן" (The Countryman), שבועון שיצא לאור במטע טרנוולד (Turnwold Plantation) ליד איטונטון. שם, כשהוא עובד וחי בקרב האוכלוסייה המשועבדת של המטע במהלך השנים האחרונות שלפני האמנציפציה, ספג האריס את סיפורי החיות הערמומיות ואת דפוסי הדיבור הדיאלקטיים שיגדירו את הקריירה שלו. מאוחר יותר הוא ציין מספרי סיפורים ספציפיים שעיצבו את החומר שלו, כולל גברים בשם הדוד ג'ורג' טרל (Uncle George Terrell), אולד הארברט (Old Harbert) ואישה שנקראה דודה קריסי (Aunt Crissy), אנשים שאת כתיבתם היצירתית ספריו של האריס זיכו רק בעקיפין, דרך מסגרת בדיונית של מספר מורכב יחיד.
קריירה בעיתונות של ג'ורג'יה
לאחר טרנוולד, עבד האריס במספר עיתונים בג'ורג'יה ובלואיזיאנה לפני שהצטרף לעיתון "אטלנטה קונסטיטושן" (Atlanta Constitution) בשנת 1876, שם נשאר עשרים וארבע שנים. הוא הפך לאחד הקולות הבולטים של העיתון, ובאמצעות טורי הדעה שלו, למעצב משמעותי של האופן שבו הדרום של לאחר מלחמת האזרחים הציג את עצמו בפני קוראי הצפון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ה"זפתן" והולדת הדוד רמוס
דמותו הספרותית המכוננת של האריס צמחה מתוך טור בעיתון ולא מתוך ספר מתוכנן: סיפור ה"זפתן" (Tar-Baby) הופיע ב"אטלנטה קונסטיטושן" ב-1879 ועורר סנסציה מיידית, מה שהוביל את האריס לאסוף ולהרחיב את החומר לתוך הספר הדוד רמוס: שיריו ואמירותיו (Uncle Remus: His Songs and His Sayings, 1880), שמכר כעשרת אלפים עותקים בתוך ארבעה חודשים מפרסומו, נתון יוצא דופן לתקופה. מסגרת הספר, גבר מבוגר שהיה משועבד לשעבר ומספר סיפורי חיות ערמומיות – האח ארנב, האח שועל, האח דוב – לבנו הצעיר של בעל המטע לשעבר, העניקה להאריס כלי להצגת הפולקלור האפרו-אמריקאי שבעל פה לקוראים לבנים המונים, תוך הטמעתו בתוך מסגרת נרטיבית נוסטלגית ואידיאלית של מטע, שריככה ועיצבה מחדש את מקורות החומר. האריס המשיך לפרסם כ-35 ספרים לאורך הקריירה שלו, יחד עם אלפי טורי עיתון, וערך את המגזין של הדוד רמוס (Uncle Remus's Magazine) משנת 1907 ועד מותו.
קהל קוראים בינלאומי
סיפורי הדוד רמוס מצאו מעריצים הרחק מעבר לדרום ארצות הברית; רודיארד קיפלינג היה בין הסופרים שהכירו בהשפעתו של האריס, והמבנה של סיפורי החיות הערמומיות שהאריס פרסם תרם לעניין טרנס-אטלנטי רחב יותר בפולקלור של הפזורה האפריקאית, גם כאשר הטקסטים הספציפיים שדרכם פגשו רוב הקוראים את הפולקלור הזה נשאו את שמו של האריס כמחבר ולא את שמות מספרי הסיפורים המשועבדים שבאמת הגו והעבירו אותם.
מדוע ג'ואל נקרא גאון
מעריצים מייחסים להאריס אוזן אמיתית לדיאלקטים ומקצבים שבעל פה, יכולת לתמלל את הקצב, התזמון והמבנה של סיפור סיפורים שבעל פה על דף מודפס בנאמנות מספקת כך שהסיפורים שמרו על פיקחות החיות הערמומיות שלהם ועל הכלכלה הנרטיבית שלהם גם כשהם מסוננים דרך עטו של סופר לבן; בני דורו ופולקלוריסטים מאוחרים יותר זיכו אותו בסיוע בשימור סיפורי החיות הערמומיות האפרו-אמריקאים, שהאח ארנב הוא הבולט שבהם, שאלמלא כן היו עלולים ללכת לאיבוד לחלוטין מהתיעוד ההיסטורי, שכן הוא תמלל חומרים בדיוק בתקופה שבה מספרי הסיפורים המקוריים של המסורת שבעל פה, אנשים שהיו משועבדים בעברם, הזדקנו ומתו מבלי שסיפוריהם תועדו במקום אחר. טיעון השימור הזה אמיתי ונטען ברצינות על ידי פולקלוריסטים החוקרים מסורות סיפורי עם של הפזורה האפריקאית. אך טענת הנגד אינה הערת שוליים כאן; היא מרכזית לכל דין וחשבון ישר על האריס. האשמתה של אליס ווקר כי הוא גזל את מורשתה והפך אותה לסחורה של גבר לבן משקפת ביקורת מלומדת ארוכת שנים ומבוססת: האריס הפיק רווחים עצומים ואישיים מסיפורים שלא היו שלו, נתן להם קרדיט רק דרך מסגרת בדיונית של נוסטלגיה למטעים שהחמיאה לדימוי העצמי של הדרום הלבן במקום למספרי הסיפורים האמיתיים, ומעולם לא פיצה או ציין בשמם באופן משמעותי את האנשים – הדוד ג'ורג' טרל, אולד הארברט, דודה קריסי, בין היתר – שבאמת יצרו ושימרו את החומר שמכר תחת שמו. הז'אנר עצמו, מספר שהיה משועבד בעבר ומבדר את צאצאי בעליו לשעבר עם סיפורי חיות עליזים, נקרא על ידי דורות של מבקרים ככזה שמחזק בדיוק את המיתולוגיה הסנטימנטלית של "המטע המאושר" שעזרה להסתיר את אכזריות העבדות בזיכרון הלבן שלאחר מלחמת האזרחים. תהיה האוזן או יכולת התמלול של האריס אשר תהיה, היא פעלה בתוך, ואולי בשירות, העיוות הזה, וזו הסיבה שמורשתו נותרה שנויה במחלוקת באמת ולא רק נחגגת.
מוות ומוניטין מיידי
האריס מת ב-3 ביולי 1908 באטלנטה, לאחר שהבטיח לעצמו, בתקופתו, מקום בין הסופרים האמריקאים המצליחים ביותר מבחינה מסחרית בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים ומוניטין, שלא היה שנוי במחלוקת ברובו באותה עת, כפולקלוריסט והומוריסט ולא כדמות שהקשר שלה לחומר המקור שלה הזמין בחינה מדוקדקת.
מורשת
המוניטין של האריס עבר קשת חדה: חגגו אותו במהלך חייו ולמשך עשורים לאחר מכן כמשמר תרבות עממית, אך לקראת סוף המאה העשרים הוא הפך למקרה בוחן מרכזי ולא פתור בוויכוחים על ניכוס תרבותי, מחברות ופוליטיקה גזעית של נוסטלגיה בספרות האמריקאית. הסרט של דיסני משנת 1946 שירת הדרום (Song of the South), המבוסס באופן רופף על חומרי הדוד רמוס, הוצא בעצמו מאוחר יותר מהפצה בשל הסטריאוטיפים הגזעיים שבו, מחלוקת שהרחיבה והחריפה את אותן ביקורות שהופנו נגד הטקסטים המקוריים של האריס. מלומדים כיום קוראים בדרך כלל את יצירתו של האריס כמסמך הדורש שני חשבונות בו-זמניים: האחד של פעולת שימור פולקלור אמיתית, אם כי לא מושלמת, והשני של ניכוס ומסגור גזעי שלא ניתן להפריד מהסיפורים עצמם.