ג'ו סטרמר: בנו של הדיפלומט ששר לרחובות
באפריל 1976, להקת פאב-רוק בשם ה-101 (101ers) אירחה את הסקס פיסטולס (Sex Pistols) בהופעה בלונדון. ה-101 היו מוזיקאים טובים יותר. הסולן שלהם צפה בלהקת החימום והסיק, בצדק, שהלהקה שלו כבר הפכה למיושנת. בתוך שבועות ספורים שכנע אותו ברני רודס לעזוב כדי להוביל להקה חדשה עם מיק ג'ונס ופול סימונון, וג'ון גרהאם מלור – תלמיד פנימייה, קברן, מנגן רחוב ופולש לבתים נטושים – הפך לקול המשכנע ביותר במוזיקה הפופולרית הבריטית.
בנו של דיפלומט בפנימייה
הוא נולד באנקרה ב-21 באוגוסט 1952, בנם של רונלד ראלף מלור, בעל תואר MBE, דיפלומט במשרד החוץ, ואנה מקנזי, אחות סקוטית. בעקבות תפקידיו של האב עברה המשפחה לקהיר, מקסיקו סיטי ובון לפני שחזרה לאנגליה. בגיל תשע נשלח לפנימיית City of London Freemen's School בסארי, שם ראה את הוריו בערך פעם בשנה. ביולי 1970 אחיו דייוויד, שהיה מעורב בחזית הלאומית, שם קץ לחייו. סטרמר כמעט ולא דן בכך בהרחבה, וזה העיב על הכל לאחר מכן. הוא המשיך ללימודים בבית הספר המרכזי לאמנות ועיצוב בלונדון, שקל להיות קריקטוריסט, אך במקום זאת קנה יוקולילי והחל לנגן ברחוב.
פלישות לבתים, קברנים ולהקת ה-101
בשנת 1973 הקים להקה בשם הוולצ'רס (Vultures) בוויילס בזמן שעבד כקברן, וכינה את עצמו וודי כמחווה לוודי גאת'רי. באמצע שנות ה-70 חי בפלישה לבית ברחוב וולטרטון 101 במיידה וייל, מה שהעניק את שמו להרכב ה-101, להקת רית'ם אנד בלוז שהוביל משנת 1974. הוא כתב עבורם את "Keys to Your Heart", וב-1975 אימץ את השם ג'ו סטרמר – תיאור עצמי מבטל לנגינת גיטרת הקצב שלו, שלדעתו הייתה מספקת ולא יותר מכך.
הקלאש
להקת הקלאש (The Clash) קיימה את הופעתה הראשונה ב-4 ביולי 1976 וחתמה בחברת התקליטים CBS Records בינואר 1977. סינגל הבכורה "White Riot" יצא באותה שנה עם הזעם הגולמי והדחוס שהתקופה דרשה, ואחריו הגיעו האלבומים The Clash ב-1977 ו-Give 'Em Enough Rope ב-1978. סטרמר כתב או השתתף בכתיבת חומרים על התפוררות חברתית, גזענות ואלימות משטרתית, והרצינות הזו לא הייתה העמדת פנים; האנציקלופדיה בריטניקה מציינת שהמחויבות שלו לאידיאולוגיה פופוליסטית היא שהעניקה ללהקה את הצליל המושפע מפוליטיקה ומלא התשוקה שלה. בעוד שהסקס פיסטולס הציעו ניהיליזם, הקלאש הציעו טיעונים.
לונדון קולינג
אלבום הכפול שיצא ב-1979 נותר הטיעון המרכזי להגנתם. האלבום לונדון קולינג (London Calling) נטש את אורתודוקסיית הפאנק לטובת רגאיי, רוקאבילי, סקא, ג'אז וסול, ובריטניקה מציינת שהוא הקנה לקלאש מוניטין של אמנים בעלי צליל מגוון סגנונית; המגזין רולינג סטון בחר בו מאוחר יותר לאלבום הטוב ביותר של שנות ה-80. האלבום המשולש Sandinista! דחף את האקלקטיות אל קצה היכולת. האלבום Combat Rock ב-1982 החזיר את הלהקה למסלול והפיק את שני השירים שהפכו אותם ללהקת אצטדיונים באמריקה, "Rock the Casbah" ו-"Should I Stay or Should I Go".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההצלחה לא היטיבה עמו. לפני יציאת Combat Rock נעלם סטרמר לצרפת, תעלול שפגע בלהקה ושעליו אמר מאוחר יותר שהוא מתחרט. בספטמבר 1983 פיטר את מיק ג'ונס, ובכך הסיר את האינטליגנציה המלודית שאיזנה את זו שלו. האלבום Cut the Crap, שיצא ב-1985, זכה לביקורות גרועות, והקלאש התפרקו זמן קצר לאחר מכן.
המדבר הארוך
במשך רוב העשור עבד סטרמר בשולי פרויקטים של אחרים. הוא הלחין את הפסקול לסרט "ווקר" (Walker) של אלכס קוקס ב-1987 ושיחק ב"Straight to Hell" של קוקס באותה שנה, ולאחר מכן הופיע ב"Mystery Train" של ג'ים ג'רמוש ב-1989. הוא הוציא אלבום סולו אחד, Earthquake Weather, ב-1989, תרם לפסקולים שכללו את "סיד וננסי" (Sid and Nancy) ו-"גרוס פוינט בלנק" (Grosse Pointe Blank), הפיק את אלבום הלהקה הפוגס (The Pogues) בשם Hell's Ditch ושימש כזמר אורח שלהם ב-1991. לא היה נראה שהוא מתקדם ליעד כלשהו.
המסקלרוס ושנתיים אחרונות
ההתאוששות, כשהגיעה, הייתה משמעותית. ג'ו סטרמר והמסקלרוס (The Mescaleros) הוציאו את Rock Art and the X-Ray Style ב-1999 ואת Global a Go-Go ב-2001, תקליטים ששילבו מוזיקה אפריקאית וקריבית בכתיבה שלו ללא החרדה שאפיינה את Sandinista!. הוא הגיש תוכנית ב-BBC World Service בשם London Calling, שבה השמיע מוזיקה מכל העולם; חומרים שנדגמו מהתוכנית הופיעו ב-Streetcore, שיצא ב-2003 לאחר מותו. הוא היה ממייסדי Future Forests, שמאוחר יותר הפכה לחברת Carbon Neutral Company, נטעה עצים כדי לקזז פליטות, והפך לאמן הראשון שהפך את הקלטותיו לנייטרליות פחמנית.
הופעתו הסדירה האחרונה הייתה בליברפול אקדמי ב-22 בנובמבר 2002. הוא מת חודש לאחר מכן, ב-22 בדצמבר 2002, בגיל חמישים, מהתקף לב שנגרם ממום לב מולד שלא אובחן. הקלאש נכנסו להיכל התהילה של הרוק אנד רול בינואר 2003, חודש לאחר מכן. אלמנתו, לוסינדה טייט, ייסדה את הארגון הידוע כיום כקרן ג'ו סטרמר (Joe Strummer Foundation) כדי לתמוך במוזיקאים ובפרויקטים מבוססי מוזיקה ברחבי העולם.
מדוע ג'ו מכונה גאון
הטענה אינה נשענת על וירטואוזיות מוזיקלית, וסטרמר היה הראשון לומר זאת – שם הבמה עצמו הוא בדיחה על מגבלות נגינת הגיטרה שלו. מה שהיה לו היה שילוב נדיר של שני דברים שלעיתים רחוקות מתקיימים יחד: אוזן סקרנית ומוסר שהתקיים גם לאחר המגע עם הכסף. האוזן היא הברורה מבין השניים. האלבום לונדון קולינג נע בין רגאיי, רוקאבילי, סקא, ג'אז וסול במהלך האזנה אחת ומצליח להתלכד, הישג קומפוזיציוני ועריכתי יותר מאשר טכני; הביטוי של בריטניקה, "אמנים בעלי צליל מגוון סגנונית", הוא מדויק. תוכנית ה-BBC World Service בסוף חייו הייתה אותה יכולת ללא להקה נלווית.
יש להודות גם בטיעון הנגדי. הוא לא היה וירטואוז באף כלי, והשירים הטובים ביותר של הקלאש היו שיתופי פעולה שבהם מיק ג'ונס סיפק מלודיה ומבנה; ההוכחה לכך היא האלבום Cut the Crap, שנוצר לאחר שסטרמר פיטר אותו, אשר נחשב בדרך כלל לתקליט הגרוע ביותר של הלהקה. עמדותיו הפוליטיות יכלו להישמע כסיסמאות, והמתח בין ילדות במשרד החוץ לבין מילים של לוחם רחוב הורגש על ידי מבקרים מההתחלה. הוא נטש את להקתו שלו ב-1982 ובאופן אפקטיבי בזבז את העשור שבא אחריו. מה ששורד את כל זה הוא גוף של שירים שבהם הטיעונים אמיתיים, המקורות רחבים באופן לא אופנתי, והשכנוע לעולם לא נשמע קנוי – והשילוב הזה נדיר מספיק כדי שאנשים יגיעו להשתמש במילה זו.
מורשת
השפעתו של סטרמר עוברת פחות דרך סאונד הגיטרה ויותר דרך מתן אישור. הוא ביסס את הרעיון שלהקת רוק יכולה להיות משכילה פוליטית מבלי להיות נטולת הומור, ושהגבלות הפאנק היו נקודת מוצא ולא אמונה דתית. כל להקה שבאה אחריו וערבבה בס רגאיי, מקצב היפ-הופ ומילות מחאה פועלת במרחב שהוא פתח. האלבומים של המסקלרוס הזדקנו טוב יותר מכמעט כל דבר אחר שנעשה על ידי ניצול מתקופת הפאנק בשנות הארבעים לחייו. הוא מת עם תוכנית רדיו, פרויקט ייעור וקריירה מחודשת בתהליך, שזהו סיום טוב בהרבה ממה שהתנועה שממנה הגיע נהגה להציע בדרך כלל.