ג'ו פרי: הריף מאחורי התאומים הרעילים
הוא למד לנגן בגיטרה כיד ימין למרות שהוא ימני, מעולם לא לקח שיעורים פורמליים, ופעם מכר את גיטרת ה-Gibson Les Paul משנת 1959 שלו במהלך גירושין, רק כדי שסלאש יאתר בשקט את הגיטרה ויחזיר אותה לו במסיבת היום ההולדת החמישים שלו. קריירתו של ג'ו פרי מלאה בפרטים אלה לא מאוזנים ואד-הוק — גיטריסט בנה אחד מצלילי הרוק המוכרים ביותר מעולם מבלי לעשות את זה בדרך המסורתית.
האקדמיה של ורמונט וה-Yardbirds
ג'וזף אנתוני פריירה נולד ב-10 בספטמבר 1950, בלורנס, מסצ'וסטס, וגדל בהופדייל, בנו של רואה חשבון ממוצא פורטוגזי ומורה לחינון גופני ממוצא איטלו-אמריקאי. כילד, הוא רצה להיות ביולוג ימי, בהשראת ז'אק קוסטו, אך ציונים נמוכים שלחו אותו במקום זאת לאקדמיה של ורמונט, בית ספר פנימייה שבו תלמידים מערים גדולות חשפו אותו לתקליטי רוק ולמדיה תת-קרקעית שלא פגש בבית. הוא כבר לקח גיטרה בגיל 10, לאחר שראה את הביטלס בתוכנית המופע של אד סאליבן, אך גילוי ה-Yardbirds באקדמיה של ורמונט — "צליל כמו מעולם לא שמעתי קודם," אמר מאוחר יותר — לצד ג'ימי הנדריקס, ה-Who וה-Kinks, קבע את כיוונו. ג'ימי פייג', פיטר גרין מ-Fleetwood Mac וג'ף בק הפכו לנקודות הייחוס שלו; על בק במיוחד אמר, "אף אחד אחר לא יכול לנגן כמו ג'ף. בשום אופן."
הקמת אירוסמית'
פרי הקים קבוצה בשם ה-Jam Band עם בסיסט טום המילטון בסוף שנות ה-60; כשזמר סטיבן טיילר, גיטריסט בראד ויטפורד ומתופף ג'ואי קריימר הצטרפו, הלהקה הפכה לאירוסמית'. מבקרים מוקדמים דחו אותם כחקייני רולינג סטונז, אך עד אמצע שנות ה-70, תוך ניצול רדיו FM ואלבומים כמו Toys in the Attic (1975) ו-Rocks (1976), אירוסמית' הפכה לאחת מלהקות ההארד רוק המגדירות באמריקה, עם שירים כמו "Dream On", "Walk This Way" ו-"Sweet Emotion" שנבנו באופן משמעותי על חלקי הגיטרה של פרי. פרי וטיילר קיבלו את הכינוי "התאומים הרעילים" על שותפות שהייתה כה דליקה מחוץ לבמה כמו פורייטית עליה.
משבר, עזיבה ופרויקט ג'ו פרי
שימוש הולך וגובר בסמים פגע ביצירתיות של הלהקה עד סוף שנות ה-70, ולאחר אירוע בסדרת העולם של רוק בקליבלנד ב-1979, פרי עזב את אירוסמית' באמצע הקלטת אלבום. הוא בילה את השנים 1979 עד 1983 בהובלת ה-Joe Perry Project, והוציא שלושה אלבומים — Let the Music Do the Talking (1980), I've Got the Rock'n'Rolls Again (1981), ו-Once a Rocker, Always a Rocker (1983) — ששמרו על עבודת הגיטרה שלו במחזור הציבורי בזמן שאירוסמית' נאבקה בלעדיו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →החזרה
פרי חזר לאירוסמית' ב-1984, ותחת מנהל טים קולינס הלהקה פעלה לפיכוח ולשינוי מלא. התוצאות היו יוצאות דופן לפי כל מדד של יציבות: האלבומים הרב-פלטינה Permanent Vacation (1987), Pump (1989), ו-Get a Grip (1993) הפכו להקה שרבים כתבו עליה את החוברת לכוכבים גדולים יותר מאשר היו בפעם הראשונה, והרוויחו לבסוף ארבעה פרסי גראמי ועשרה פרסי וידאו קליפים של MTV. בדרך, שיתוף הפעולה של הלהקה עם Run-D.M.C. ב-1986 על גרסה מחודשת של "Walk This Way" הפך אחד מרגעי המעבר המכריעים שעזרו להביא את הראפ למצעדים המרכזיים באמריקה — תוצאה שריף הגיטרה של פרי אפשר באותה מידה כמו הראפ של כל אחד אחר.
גיטריסט בלי ספר כללים
ההערכה של Guitar World על פרי מדגישה שבנה "ריפים וסולואים עמידים ללא אימונים פורמליים," ועבר בין גיטרות Fender, Gretsch, B.C. Rich ו-Gibson בזרימותיות במקום להתחייב למערכת אחת או טכניקה אחת. הוא תיאר את החינוך המוזיקלי שלו כאינסטינקטיבי ולא תיאורטי — צירוף, לדבריו, של "כישרון טבעי, אינסטינקט והשפעות אקלקטיות" שספג מנגנים כמו רוברט ג'ונסון, ניל יאנג, ומאוחר יותר אדי ואן היילן וסטיב ואי, אותם הוא מכיר כגיטריסטים שהפכו את הכלי באמת. לפרי יש כ-600 גיטרות, עדות ליחס אובססיבי ואספני עם כליו, למרות שנגינתו נשארה רפויה ושורשית בבלוז.
שנים מאוחרות ופרויקטים צדדיים
מעבר לאירוסמית', פרי המשיך לעבוד בקביעות: גרסה מחודשת של ה-Joe Perry Project החל מ-2009, מספר אלבומי סולו כולל Joe Perry (2005) ו-Sweetzerland Manifesto (2018), ומ-2015 ואילך, הסופרגרופ Hollywood Vampires לצד אליס קופר וג'וני דפ. האוטוביוגרפיה שלו מ-2014, Rocks: My Life in and out of Aerosmith, חשפה מקרה של ADHD שלא אובחן קודם, שאמר שהואעיצב גם את קשייו בבית הספר ובעקיפין את הדרך האינטואיטיבית שבה גיש למוזיקה. הוא סבל משני אירועי בריאות על הבמה, דום לב במהלך הופעת Hollywood Vampires ב-2016 והתמוטטות מאחורי הקלעים בקונסרט של בילי ג'ואל ב-2018, שניהם יוחסו באותה עת להתייבשות ולתשישות. סיבוב הפרידה המתוכנן של אירוסמית' ב-2023 הסתיים מוקדם אחרי שסטיבן טיילר שבר את קרומי הקול שלו, והלהקה פרשה מהופעות.
למה ג'ו נקרא גאון
התירוץ של פרי לגאוניות הוא תירוץ של אינסטינקט ולא של מיומנות פורמלית: ההגדרה של Guitar World בעצמו שלו — נגן בנה צליל ייחודי "ללא אימונים פורמליים," מונחף על תחושה ולא על תיאוריה — היא עצם הטיעון, והיא כנה לגבי מה שזה אומר. זו גאוניות של אומנות, לא גאוניות אינטלקטואלית: ההישג הוא אוזן לריפים פשוטים מספיק כדי להפוך לחלק קבוע מאוצר המילים של הרוק, והפיקוד הפיזי והאלתורי על הכלי שאפשר לו לבצע אותם בהופעה במשך חמישים שנה. רולינג סטון דירג אותו בין 100 גיטריסטים הגדולים ביותר, והכניסה שלו להיכל התהילה של הרוק אנד רול עם אירוסמית' ב-2001 והכניסה שלו להיכל התהילה של כותבי השירים ב-2013 הם הרישום המוסדי של ההכרה הזו. הטיעון הנגדי הכנה גם הוא ברור: פרי מעולם לא טען לווירטואוזיות טכנית ברמת נגנים שהוא עצמו מעריץ, כמו ג'ף בק או סטיב ואי, והמתנתו ניתנת לתיאור טוב יותר כאינסטינקט חריג לכתיבת שירים וטון מאשר כשליטה כלית במובן הקונסרבטורי.
מורשת
הריפים של ג'ו פרי — פתיחת "Walk This Way", הקראנץ' של "Sweet Emotion" — נותרים טמועים באוצר המילים הסטנדרטי של גיטרת הרוק האמריקאית, מורים ומחקים על ידי דורות של נגנים שמעולם לא לקחו שיעורים פורמליים. שותפותו הארוכה, הכאוטית ולבסוף עמידה עם סטיבן טיילר עומדת כאחד מסיפורי החזרה השלמים ביותר של הרוק, להקה כמעט הרסה את עצמה ובמקום זה הפכה גדולה יותר בפעם השנייה.