ז'ואקים מירא
ז'ואקים מירא (בצרפתית: Joachim Murat; 25 במרץ 1767 – 13 באוקטובר 1815) היה מרשל האימפריה, הנחשב למפקד הפרשים הבולט ביותר במלחמות הנפוליאוניות, אשר מלך בנאפולי כז'ואקים-נפוליאון (באיטלקית: Gioacchino Napoleone) בין השנים 1808 ל-1815. הוא היה גיסו של נפוליאון, והחזיק גם בתארים אדמירל צרפת, נסיך מירא הראשון ודוכס הגדול של ברג מ-1806 עד 1808. הוא נודע בכינויים "המלך הדנדי" ו"הפרש הראשון של אירופה".
מירא נולד בלבאסטיד-פורטונייר שבדרום-מערב צרפת, ופנה בתחילה לייעוד דתי לפני שהתגייס לרגימנט פרשים עם פרוץ המהפכה הצרפתית. מירא הצטיין תחת פיקודו של הגנרל נפוליאון בונפרטה ב-13 בונדמייר (1795), כאשר השתלט על קבוצת תותחים כבדים והיה גורם מכריע בדיכוי המרד המלוכני בפריז. הוא הפך לשלישו של נפוליאון ופיקד על הפרשים במהלך המערכות הצרפתיות באיטליה ובמצרים. מירא מילא תפקיד מרכזי בהפיכת 18 ברומר (1799), שהעלתה את נפוליאון לשלטון פוליטי. בשנת 1800 הוא נישא לקרוליין בונפרטה, ובכך הפך לגיסו של נפוליאון.
מירא מונה למרשל האימפריה עם הכרזת האימפריה הצרפתית. הוא השתתף בקרבות שונים, כולל אולם, אוסטרליץ, ינה ואיילאו, שם הוביל הסתערות פרשים רבת-משתתפים מפורסמת נגד הרוסים. בשנת 1806 מונה מירא לדוכס הגדול של ברג, תואר שבו החזיק עד 1808, אז מונה למלך נאפולי. הוא המשיך לשרת את נפוליאון במהלך מערכותיו ברוסיה ובגרמניה, אך נטש את ה"גראנד ארמה" לאחר קרב לייפציג כדי להציל את כס מלכותו. בשנת 1815 פתח מירא במלחמה הנאפוליטנית נגד האימפריה האוסטרית אך הובס באופן מכריע בטולנטינו. הוא נמלט לקורסיקה וניסה ניסיון אחרון להשיב לעצמו את כס מלכותו, אך עד מהרה נפל בשבי של מלך נאפולי פרננדו הרביעי. הוא הועמד לדין באשמת בגידה ונידון למוות על ידי כיתת יורים בפיצו.
חיים מוקדמים
מירא נולד ב-25 במרץ 1767 בלה באסטיד-פורטונייר (ששמה שונה מאוחר יותר ללבאסטיד-מירא על שמו), בחבל גייין (במחוז לו הצרפתי כיום). אביו היה פייר מירא-ז'ורדי, איכר אמיד, בעל פונדק, מנהל דואר ופרנס כנסייתי. אמו הייתה ז'אן לוביאר, בתם של פייר לוביאר ואשתו ז'אן ויילסקאז.
הוריו של מירא ייעדו אותו לקריירה כנסייתית. הוא למד אצל כומר הקהילה, ולאחר מכן זכה במקום בקולג' סן-מישל בקאהור כשהיה בן עשר. לאחר מכן נכנס לסמינר של הלזאריסטים בטולוז. כאשר רגימנט פרשים עבר בעיר בשנת 1787, הוא ברח והתגייס ב-23 בפברואר 1787 ל"שאסר דה ארדן" (Chasseurs des Ardennes), ששמו שונה בשנה שלאחר מכן ל"שאסר דה שמפיין" (Chasseurs de Champagne), או רגימנט השאסר ה-12. בשנת 1789, רומן אילץ אותו להתפטר, והוא חזר למשפחתו והפך לפקיד בחנות סדקית בסן-סרה.
קריירה צבאית
### מלחמות המהפכה הצרפתית
עד שנת 1790 הצטרף מירא למשמר הלאומי. הקנטון של מונטוקון שלח אותו כנציגו לחגיגת הפדרציה, יום השנה הראשון לנפילת הבסטיליה. הוא הוחזר לרגימנט הקודם שלו. מכיוון שחלק מרגימנט השאסר ה-12 נשלח למונמדי כדי להגן על משפחת המלוכה בבריחתה לוארן, נאלץ הרגימנט להגן על כבודו ונאמנותו לרפובליקה. מירא ושליש הרגימנט נשאו נאום לפני האספה בטול בנושא זה.
בשנת 1792 הצטרף מירא למשמר החוקתי, אך עזב אותו באותה שנה. עזיבתו יוחסה לסיבות שונות, כולל מריבות ודו-קרבות תכופים, אם כי הוא טען שעזב כדי להימנע מעונש על היעדרות ללא אישור.
כרפובליקני נלהב, כתב מירא לאחיו בשנת 1791 כי הוא טרוד בעניינים מהפכניים וכי יעדיף למות מאשר לחדול מלהיות פטריוט. עם עזיבתו את המשמר החוקתי, דיווח לוועדת הפיקוח של האספה החוקתית כי המשמר אשם בבגידה וכי סגן-אלוף שלו, אדם בשם דסקור, עודד אותו לשרת בצבא המהגרים של לואי ז'וזף, נסיך קונדה, ששהה אז בקובלנץ. הדבר הקנה לו את תמיכת הרפובליקנים. מירא חזר לרגימנט הקודם שלו וקודם לדרגת רב-טוראי באפריל, ובמאי לדרגת סמל.
ב-19 בנובמבר 1792 היה מירא בן 25 והיה מאושר מהקידום האחרון שלו. כסגן-משנה (sous-lieutenant), חשב, משפחתו חייבת להכיר בכך שאין לו נטייה גדולה לכמורה, והוא קיווה להוכיח שלא טעה ברצונו להיות חייל. שניים מהשרים האשימו אותו בכך שהוא אריסטוקרט, כיוון שבלבלו אותו עם המשפחה האצילה מירא ד'אוברן, האשמה שהמשיכה לרדוף אותו במשך השנים הבאות.
13 בונדמייר
בסתיו 1795, שנתיים לאחר שהמלך לואי ה-16 הוצא להורג בגיליוטינה, ארגנו מלוכנים ואנטי-מהפכנים התקוממות מזוינת. ב-3 באוקטובר מונה הגנרל נפוליאון בונפרטה, ששהה בפריז, למפקד כוחות ההגנה של האמנה הלאומית הצרפתית. בונפרטה הטיל על מירא, שהציע את עצמו מרצונו, לרכז תותחים מפרבר שהיה מחוץ לשליטת כוחות הממשלה.
מירא הצליח להשתלט על התותחים של מחנה סבלון ולהוביל אותם למרכז פריז תוך התחמקות מהמתפרעים. השימוש בתותחים אלו – "משב הענבים" המפורסם – ב-5 באוקטובר אפשר לבונפרטה להציל את חברי האמנה הלאומית. הדיווח המאוחר של נפוליאון לא הזכיר את מירא, אך נפוליאון לא שכח אותו, שכן מירא הפך למרשל, "הפרש הראשון של אירופה", הדוכס הגדול של ברג ומלך נאפולי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המערכות באיטליה ובמצרים
בשנת 1796 יצא ז'ואקים מירא עם בונפרטה לצפון איטליה, בתחילה כשלישו, ובהמשך מונה למפקד הפרשים במהלך המערכות הרבות נגד האוסטרים ובעלי בריתם.
מירא פיקד על הפרשים במשלחת הצרפתית למצרים ב-1798, שוב תחת בונפרטה. ב-25 ביולי 1799 בקרב אבוקיר, הוא הוביל בהצלחה את הסתערות הפרשים ששברה את הקו העות'מאני.
בשנת 1799, כמה קציני מטה שנותרו מאחור, כולל מירא, ובונפרטה חזרו לצרפת, תוך שהם חומקים מציים בריטיים שונים בחמש פריגטות. זמן קצר לאחר מכן, מירא מילא תפקיד חשוב, אפילו מרכזי, ב"הפיכה בתוך הפיכה" של בונפרטה ב-18 ברומר (9 בנובמבר 1799), כאשר נטל לראשונה את השלטון הפוליטי.
מירא נישא לקרוליין בונפרטה, איתה חלק את אותו תאריך לידה, בטקס אזרחי ב-20 בינואר 1800 במורטפונטן ובטקס דתי ב-4 בינואר 1802 בפריז, ובכך הפך לחתנה של לטיציה רמולינו וכן לגיסם של נפוליאון בונפרטה, ז'וזף בונפרטה, לוסיין בונפרטה, אליזה בונפרטה, לואי בונפרטה, פאולין בונפרטה וז'רום בונפרטה.
לפני נישואיו, מירא ניהל מערכת יחסים עם פרנצ'סקה לקי (1773–1806), אותה פגש בנשף במילאנו.
### מלחמות נפוליאון
נפוליאון מינה את מירא למרשל האימפריה ב-18 במאי 1804, והעניק לו את התואר "הפרש הראשון של אירופה". הוא הפך לנסיך האימפריה ולאדמירל האימפריה ב-1805, למרות שלא היה לו ידע רב בלוחמה ימית. הוא נלחם בקרבות שונים בין השנים 1805–1807, כולל אולם, אוסטרליץ, ינה ואיילאו, שם הוביל הסתערות פרשים מפורסמת נגד הרוסים.
לאחר כמה ויתורים טריטוריאליים שביצעה פרוסיה, הוקמה הדוכסות הגדולה של ברג, והוא מונה לדוכס הגדול של ברג ודוכס קלבה ב-15 במרץ 1806, והחזיק בתואר זה עד 1 באוגוסט 1808, אז מונה למלך נאפולי. מירא היה אחראי על הצבא הצרפתי במדריד כאשר פרץ מרד ה-2 במאי (Dos de Mayo), שהחל את מלחמת חצי האי.
מירא התגלה כמועיל באותה מידה במערכה הרוסית של 1812, שם הצטיין כמפקד הפרשים הטוב ביותר של ה"גראנד ארמה" בקרבות כמו סמולנסק ובורודינו.
אף שהיה פרש דגול, מירא הפגין חוסר דאגה מוחלט לרווחת הסוסים. נפוליאון יצר את בעיית המספוא הגדולה ביותר הידועה בהיסטוריה הצבאית על ידי איסוף חיל פרשים של 40,000 גברים וסוסים. הצעדות הארוכות והיעדר המנוחה גרמו לכך שהסוסים סבלו מרעב, מספוא גרוע, פצעי אוכף ותשישות, אך גורמים אלו הוחמרו על ידי מירא עצמו. הוא גם לא הצליח לפרזל את הסוסים בפרסות מיוחדות שאפשרו להם לנוע בדרכים קפואות במהלך הנסיגה. הפרשים הפולנים וקולנקור ידעו זאת ופעלו בהתאם.
הוא המשיך לשרת את נפוליאון במהלך המערכה הגרמנית של 1813. בעקבות תבוסתו של נפוליאון בקרב לייפציג, הגיע מירא להסכם סודי עם בעלות הברית כדי להציל את כס מלכותו ועבר לצד הקואליציה.
### המלחמה הנאפוליטנית
בעקבות תבוסות צבאיות נוספות, ויתר נפוליאון על כסאו ב-6 באפריל 1814. בקונגרס וינה, קלמנס פון מטרניך, שר החוץ של אוסטריה, היה מחויב על ידי בעלות ברית אחרות שרצו להחזיר את פרננדו הרביעי מבית בורבון לכס המלכות הנאפוליטני, במיוחד בריטניה.
כשכס מלכותו אינו בטוח עוד, בעקבות חזרתו של נפוליאון מהגלות, החליף מירא צד בניסיון כושל לחזור לחסדיו של נפוליאון. ב-15 במרץ 1815 הכריזה ממלכת נאפולי מלחמה על האימפריה האוסטרית, ובכך החלה המלחמה הנאפוליטנית. עם כ-45,000 חיילים, פלש הצבא הנאפוליטני למדינת האפיפיור ולטוסקנה. למרות שהצבא האוסטרי בצפון איטליה מנה 94,000 חיילים, הוא היה מפוזר מאוד. ב-30 במרץ 1815 הגיעו כוחותיו של מירא לרימיני, שם התארחו אצל הרוזנים בטליני. בניסיון אחרון להשיג בעלי ברית, פרסם מירא את הצהרת רימיני, אם כי ייתכן שהתאריך הוקדם לאחר תבוסותיו הצבאיות.
הטור המזרחי של מירא התקדם צפונה מרימיני לעבר נהר הפו, ונכנס לבולוניה ב-2 באפריל, בעוד הטור המערבי הגיע לפירנצה ב-8 באפריל. באותו יום, הטור המזרחי נלחם ב-3,000 חיילים אוסטרים בקרב אוקיובלו. בעקבות תבוסתו באוקיובלו, הוא נדחק דרומה, מה שהוביל לתבוסתו המכרעת של מירא בקרב טולנטינו ב-2–3 במאי. מירא חזר לנאפולי ב-18 במאי, שם קרוליין כבר נכנעה לבריטים, ונמלט מיד לדרום צרפת.
מוות
כששמע על תבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו ב-18 ביוני 1815, נמלט מירא לקורסיקה, משם ניסה פלישה בלתי אפשרית לקלבריה. נפוליאון ציין: "מירא ניסה לכבוש מחדש עם 200 איש את אותו שטח שלא הצליח להחזיק כשהיו לו 80,000 לרשותו." מירא נתפס, נידון למוות ונורה על ידי כיתת יורים בפיצו קלברו ב-13 באוקטובר 1815.
על פי זיכרונותיה של נכדתו של מירא:
> כשנשאל אם יש לו בקשה כלשהי, אמר שהוא רוצה שיוכנו עבורו אמבטיה מבושמת בבקבוק או-דה-קולון, וכבקשה אחרונה, שלא יכסו את עיניו. שתי המשאלות נענו, ובהוראה שנשלחה על ידי המלך פרננדו, נבחרו שנים-עשר מחייליו שלו לירות בו. כשהגיעה השעה הגורלית, כשראה את התרגשות אנשיו, אמר מירא: "ידידיי, אם ברצונכם לחוס עליי, כוונו אל לבי."
שלטי אצולה
ילדים
למירא ולקרוליין היו ארבעה ילדים:
- אשיל שארל לואי נפוליאון מירא, נסיך ברג התורשתי, נסיך נאפולי, נסיך מירא השני (פריז, 21 בינואר 1801 – מחוז ג'פרסון, פלורידה, 15 באפריל 1847), נשא בטלהסי, פלורידה, ב-12 ביולי 1826 את קתרין דיינגרפילד ויליס (ליד פרדריקסבורג, וירג'יניה, 17 באוגוסט 1803 – טלהסי, פלורידה, 7 באוגוסט 1867), בתם של קולונל בירד סי. ויליס (29 באוגוסט 1781 – 1846) ואשתו מרי לואיס, ונינת-אחייניתו של ג'ורג' וושינגטון, ללא צאצאים.
- הנסיכה מארי לטיציה ז'וזפין אנונסיאד מירא [it] (פריז, 26 באפריל 1802 – בולוניה, 12 במרץ 1859), נישאה בוונציה, ב-27 באוקטובר 1823 לגווידו טדאו פפולי, המרקיז פפולי, רוזן קסטיליונה (בולוניה, 7 בספטמבר 1789 – בולוניה, 2 במרץ 1852), ונולדו להם צאצאים.
- לוסיין שארל ז'וזף נפוליאון מירא, נסיך ריבון השני של פונטקורבו, נסיך מירא השלישי (מילאנו, 16 במאי 1803 – פריז, 10 באפריל 1878), נשא בבורדנטאון, ניו ג'רזי, ב-18 באוגוסט 1831 את קרוליין ג'ורג'ינה פרייזר (צ'רלסטון, דרום קרוליינה, 13 באפריל 1810 – פריז, 10 בפברואר 1879), בתם של תומאס פרייזר ואשתו אן לוטון, ונולדו להם צאצאים; הוא היה מקורבו של בן דודו נפוליאון השלישי מצרפת. אבותיו של רנה אוברז'ונואה.
- הנסיכה לואיז ז'ולי קרוליין מירא (פריז, 21 במרץ 1805 – רוונה, 1 בדצמבר 1889), נישאה בטריאסטה, ב-25 באוקטובר 1825 לג'וליו הרוזן ראספוני [it] (רוונה, 19 בפברואר 1787 – פירנצה, 19 ביולי 1876) ונולדו להם צאצאים.