יואכים טרייר: הבמאי של הדרכים שלא נבחרו
בשנת 1972 הוציא קולנוען נורווגי בשם אריק לוקן (Erik Løchen) סרט ניסיוני בשם Remonstrance, שנבנה כך שניתן יהיה להקרין אותו ב-120 גרסאות שונות. נכדו של לוקן יגדל לעשות סרטים על אנשים המשותקים בדיוק מהמצב הזה: יותר מדי גרסאות לחיים, ללא דרך לבחור באחת. יואכים טרייר מעולם לא עשה סרט עם גימיק של ערבוב גלגלי סרטים. הוא פשוט לקח את הרעיון לתוך הדמויות, למקום שבו זה כואב יותר.
המקצוע המשפחתי
טרייר נולד ב-1 במרץ 1974 בקופנהגן, לאב דני ואם נורווגית, וגדל באוסלו – כפילות שניתן לראות ביצירה השוטפת במסורת אמנות הקולנוע של צפון אירופה אך עמידה בפני הקור שלה. הקולנוע היה העסק המשפחתי. אביו, יאקוב, עבד כטכנאי סאונד, בין היתר בסרט האנימציה הנורווגי האהוב The Pinchcliffe Grand Prix משנת 1975. סבו, אריק לוקן, ביים ב-'Norsk Film' ודחף את גבולות הצורה הנרטיבית. מאוחר יותר, טרייר יביים במשותף סרט תיעודי, The Other Munch (2018), עם אחיו אמיל – סרט באורך חמישים וחמש דקות שבו הסופר קארל אובה קנאוסגורד (Karl Ove Knausgaard) מדבר על ציוריו של אדוורד מונק. המשפחה, בקריירה של טרייר כמו בתסריטים שלו, היא פחות סיפור מקור ויותר ויכוח לא גמור.
העין של הסקייטבורדר
לפני בית הספר לקולנוע היה סקייטבורדינג. כנער, טרייר היה אלוף תחרותי שגם צילם וערך סרטוני סקייטבורד משלו – חניכות שקל לזלזל בה. צילום סקייטבורד מלמד משמעת ספציפית: כיצד למסגר גוף בתנועה, כמה מהריצה לשמור, כיצד להפוך ניסיון כושל לצפייה כמו ניסיון מוצלח, וכיצד קצב ומוזיקה יכולים להוביל רצף שאין בו דיאלוג ואין בו עלילה. כל מי שראה את הסצנה המפורסמת ב-האדם הגרוע בעולם (The Worst Person in the World), או את האופן שבו טרייר עורך סצנת מסיבה, צופה בדקדוק שנלמד על בטון הרבה לפני שנלמד בכיתה.
שני בתי ספר לקולנוע, שלושה סרטים קצרים
טרייר למד ב-'European Film College' בדנמרק ואחר כך ב-'National Film and Television School' בבריטניה. הוא הגיע לסרטים באורך מלא דרך סרטים קצרים – Pietà (2000), Still (2001) ו-Procter (2002), שהאחרון שבהם זכה בפרס הסרט הקצר הבריטי הטוב ביותר באדינבורו. זהו מסלול קונבנציונלי עם תוצאה לא קונבנציונלית: במאי סקנדינבי שהוכשר בחלקו במערכת הבריטית, מה שעשוי להסביר מדוע סרטיו נתפסים כלא נורדיים טהורים ולא כבינלאומיים צייתניים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אוסלו, בשלוש תנועות
סרט הביכורים שלו, Reprise (2006), עקב אחרי שני סופרים שואפים וזכה בפרס האמנדה (Amanda Award) של נורווגיה לצד פסלון האמוט (Aamot Statuette). לאחר מכן הגיע אוסלו, 31 באוגוסט (Oslo, August 31st) (2011), סרט שהרשים את המבקרים בחומרת העיצוב שלו; א.או. סקוט תיאר אותו כ"סיפור ליניארי לחלוטין שמתמלא במתח ובדו-משמעות". עשור לאחר מכן הגיע האדם הגרוע בעולם (2021), שזיכה אותו במועמדויות לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר ולתסריט המקורי הטוב ביותר, והעניק לרנאטה ריינסווה (Renate Reinsve) את פרס השחקנית הטובה ביותר בקאן. רק בדיעבד הפכו השלושה ל"טרילוגיית אוסלו" – לא תוכנית שבוצעה אלא תבנית שהובחנה, שלושה מחקרים על בגרות צעירה בעיר אחת לאורך חמש-עשרה שנים מחייו של הבמאי עצמו.
מתוך עצמנו
כל סרט באורך מלא נכתב עם אסקיל ווגט (Eskil Vogt), וטרייר מדבר בגלוי באופן יוצא דופן על מה ששותפות זו עושה. השניים, הוא אומר, תמיד כותבים "מתוך עצמנו" – לא אוטוביוגרפיה, אלא חיפוש אחר דיוק רגשי. המטרה, במילותיו, היא "לקבוע טון שנשמע אמיתי עם תרחיש שאני מכיר". הבחנה זו היא כל השיטה. טרייר לא כורה בחייו אירועים; הוא בוחן אירועים מומצאים מול מכשיר פרטי לזיהוי זיופים. זה מסביר מדוע סרטיו יכולים להכיל תנודות רגישות פראיות – הרומנטיקה העל-טבעית של תלמה (Thelma) (2017), המועמדות של נורווגיה לאוסקר באותה שנה, יושבת לצד דרמת האבל הטרנס-אטלנטית שקט סמוי (Louder Than Bombs) (2015), בכיכובם של ג'סי אייזנברג, גבריאל בירן ואיזבל הופר, שהתחרה על דקל הזהב – מבלי להרגיש כמו במאי אחר.
הבית
ערך סנטימנטלי (Sentimental Value) (2025) זכה בפרס הגראן פרי בקאן ואיחד מחדש את טרייר עם ריינסווה, הפעם מול סטלאן סקארסגארד (Stellan Skarsgård). בעוד שסרטי אוסלו לקחו את העיר כמסגרת שלהם, זה לוקח בניין: טרייר מתאר את "הבית" כמיקום המרכזי וכמוקד הרעיוני של הסרט. הוא גם תיאר שינוי בטמפרטורה. בגיל חמישים, עם שתי בנות צעירות, הוא הציע ש"אנחנו מוכנים לרכות ופיוס" – תוך שהוא מסייג בזהירות שרכות אין פירושה חולשה, ומשווה זאת למוזיקת סול, שמרגיעה תוך שהיא אומרת "משהו מהותי ופוליטי מאוד". המשפחה בסרט, הוא מציין, מתחילה בקונפליקט ו"אכן מתקדמת ככל שהסרט מתקדם", ומגיעה לסיום עם "קצוות מחוספסים, אך גם פתח". הגעה לשלב זה בקריירה שינתה גם את טווח הליהוק שלו; הוא מספר על כך שהוא מסוגל כעת "לפנות לשחקנים בעלי שיעור קומה מסוים", ומציין את סקארסגארד, לנה אנדרה (Lena Endre) ויספר כריסטנסן (Jesper Christensen) כ"אושר צרוף לתקשר איתם".
מדוע יואכים מכונה גאון
האיכות המדוברת היא כיול – אוזן לזיהוי מתי סצנה הפכה למזויפת. סרטיו של טרייר הם הרהורים מלנכוליים על אהבה, אמביציה, זיכרון וזהות, נושאים שבידיים פחות מדויקות הופכים מיד לרחמים עצמיים או גחמנות. מה שיש לו הוא היכולת לשמור על טון בטמפרטורה מדויקת לאורך שעתיים, ולדעת את הרגע המדויק שבו יש לאפשר לדמות להיות מגוחכת. אוצר המילים הביקורתי סביבו מגיע להשוואה הגבוהה ביותר שקיימת: פיט המונד, שכתב ב-הוליווד ריפורטר, כינה את ערך סנטימנטלי הסרט הקרוב ביותר של טרייר לאינגמר ברגמן, "המאסטר של סוג זה של קונפליקט אנושי".
ראוי לציין את טענת הנגד הכנה. אף מקור לא טוען שטרייר הוא ממציא של שפה קולנועית חדשה; סבו עשה יותר ניסויים פורמליים בסרט אחד מ-1972 מאשר טרייר בקריירה שלמה. ההשוואה לברגמן היא מחמאה של מבקר על סרט בודד, לא פסק דין סופי. גוף העבודה שלו קטן – קומץ סרטים לאורך שני עשורים – וחשוב מכך, אף אחד מהם אינו סולו: כל תסריט נכתב בשיתוף עם אסקיל ווגט, ומזג האוויר הרגשי של סרטו הידוע ביותר בלתי נפרד מהופעתה של רנאטה ריינסווה. התיאור של טרייר לשיטתו צנוע עד כדי פיחות: תכתוב מתוך עצמך, ותבדוק אם הטון נשמע אמיתי. ההבחנה שהוא תובע אינה אינטלקט אלא טעם, יציב ואמין בצורה יוצאת דופן – דבר נדיר יותר ממה שזה נשמע, וקל יותר לאבד.
מה נשאר
הוא התקבל לאקדמיה לאמנויות ומדעי הקולנוע בשנת 2018 וכיהן בחבר השופטים של קאן; המדף שלו מכיל שלוש מועמדויות לאוסקר, ארבע מועמדויות לבאפט"א, שתי מועמדויות לגלובוס הזהב ושתי מועמדויות לסזאר. אך ההישג בר-הקיימא הוא נושא ולא גביע: טרייר הפך את המבוגר המודרני חסר ההחלטיות, חבלן-עצמי, ומביך קלות לגיבור לגיטימי של קולנוע רציני, ועשה זאת ללא בוז. רשימת ההצבעה שלו ל-'Sight & Sound' מ-2012 – פרסונה, ורטיגו, 8½, המראה, הלילה, הירושימה אהובתי, 2001: אודיסיאה בחלל, החבר'ה הטובים, הרומן שלי עם אנני, סרטיו של ברסון – נקראת כמו מפה של המקום שממנו הגיע. הסרטים עצמם מראים לאן הוא הלך.