ג'ואן אייקן: אנגליה שמעולם לא התקיימה
באנגליה שלה, ג'יימס השני מעולם לא הודח, מלך בשם ג'יימס השלישי יושב על כס המלוכה בראשית המאה התשע-עשרה, מנהרת תעלה נחפרה מאה שנים לפני הזמן, וזאבים נוהרים דרכה מאירופה ומרוסיה אל עבר האזור הכפרי המושלג. ג'ואן אייקן (Joan Aiken) הקדישה מספר שנים לכתיבת הספר שביסס את העולם הזה, עם הפסקה של שבע שנים שבה עבדה במשרה מלאה כדי לפרנס את שני ילדיה לאחר מות בעלה. כשספרה זאבי וילובי צ'ייס (The Wolves of Willoughby Chase) הופיע בשנת 1962, הוא זכה להצלחה רבה עד שלא נדרשה לעבוד עבור איש עוד – והיא המשיכה לפרסם יותר ממאה ספרים.
ריי, ובתם של קונרד אייקן
ג'ואן דלאנו אייקן נולדה ב-4 בספטמבר 1924 ברחוב מרמייד, ריי, מזרח סאסקס. אביה היה קונרד אייקן (Conrad Aiken), המשורר האמריקאי שזכה בפרס פוליצר; אמה, ג'סי מקדונלד, הייתה ילידת קנדה ובוגרת רדקליף. נישואי הוריה הסתיימו, ובשנת 1930 נישאה ג'סי לסופר מרטין ארמסטרונג. שני אחיה של ג'ואן כתבו גם הם: אחותה ג'יין אייקן הודג' הפכה לסופרת, ואחיה ג'ון היה סופר וכימאי מחקר.
זהו משק בית ספרותי מרתיע להיוולד אליו, והשכלתה של אייקן הייתה בהתאם לא שגרתית. אמה לימדה אותה בבית עד גיל שתים-עשרה. לאחר מכן למדה בבית הספר לבנות וויצ'ווד בצפון אוקספורד בין השנים 1936 ל-1940, ומעולם לא למדה באוניברסיטה. את כל מה שידעה על אופן פעולתם של משפטים, היא רכשה מקריאה ומאנשים שישבו סביב שולחן האוכל.
רומן בגיל שש-עשרה
היא הייתה מפותחת לגילה באופן שבו רק ילדים שגדלו בקרב סופרים נוטים להיות. ה-BBC שידר סיפור ילדים שלה בתוכנית שעת הילדים (Children's Hour) בשנת 1941, כשהייתה בת שש-עשרה או שבע-עשרה; היא כבר סיימה רומן באורך מלא עד גיל שש-עשרה, ומכרה את סיפורה הקצר הראשון למבוגרים בגיל שבע-עשרה.
ואז החיים התערבו. מ-1943 עד 1949 עבדה במרכז המידע של האומות המאוחדות בלונדון, שם פגשה את העיתונאי רונלד ג'ורג' בראון; הם נישאו בספטמבר 1945 ונולדו להם שני ילדים. בראון מת ב-1955, והותיר אותה אלמנה בראשית שנות השלושים לחייה עם משפחה לפרנס.
ארגוסי
היא קיבלה עבודה עריכתית במגזין ארגוסי (Argosy), ובשולי העבודה בשכר היא הרכיבה את תחילתה של קריירה: שני קובצי סיפורי ילדים, וכתב היד שנקרא אז "בוני גרין" שיהפוך לזאבי וילובי צ'ייס. כדאי להתעכב על החשבון. הספר שביסס את המוניטין שלה נכתב בפרגמנטים במשך שנים, לצד עבודה במשרה מלאה והורות יחידנית, והוא לא נעצר גם בשבע השנים שבהן לא היה לה פנאי כלל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בראשית שנות ה-60 היא כתבה במשרה מלאה מהבית, בקצב של שניים או שלושה ספרים בשנה, והיא המשיכה בכך במשך ארבעה עשורים.
דברי ימי הזאבים
הספר זאבי וילובי צ'ייס שולח את בנות הדוד בוני וסילביה, יחד עם חברן סיימון רועה האווזים, להתמודד מול אומנת בשם מיס סלייקרפ וגברת בריסקט, המנהלת בית יתומים אכזרי. המבקר ג'ון רו טאונסנד סיכם זאת כ"סיפור של נבזות כפולה, עם ניצחון הצדק בסוף" – וזה מדויק, אך לא מתחיל להעביר את ההנאה שבפרוזה, ניב דמוי ויקטוריאני שאייקן מטפלת בו בביטחון כזה שהבדיחות והאימה מגיעים באותו משפט.
היא המשיכה לחזור לעולם הזה למשך שארית חייה. לבבות שחורים בבטרסי (1964), ציפורי לילה בננטקט (1966), ההר הלוחש (1968), עץ הקוקייה (1971), האגם הגנוב (1981), דידו ואבא (1986), איז (1992), דרך הכתף הקרה (1995), אכסניית לימבו (1999), זמיר אמצע החורף (2003) והספר שיצא לאחר מותה המכשפה מקלייטרנינגשואו (2005) משלימים בריטניה חלופית שלמה עם גיאוגרפיה לונדונית משלה, כולל רובע תעלות שאינו קיים בשום מפה אמיתית.
הדיירת הגדולה ביותר שלו הגיעה במקרה. דידו טווייט, ילדה לונדונית מרופטת, עקשנית ונטולת סנטימנטים לחלוטין, הייתה דמות משנית בלבבות שחורים בבטרסי שהמשיכה להשתלט על הסדרה וחלק גדול מהקריירה של אייקן.
מעבר לזאבים
הטווח מעבר ל"דברי ימי הזאבים" הוא מדהים. היה את חצות הוא מקום (1976); טרילוגיית צא לאוכף את הים (1978), רסן את הרוח (1983) ושיני הסערה (1988); ספרי ארבל ומרטימר (1972–1995), מאוירים על ידי קוונטין בלייק, הכוללים עורב. היא הייתה חובבת מושבעת של סיפורי רפאים – מ' ר' ג'יימס, פיץ ג'יימס או'בריאן, נוג'נט בארקר – וכתבה סיפורים משלה בקבצים הכוללים את בוכי השמשה (1969), אורחי הצללים (1980) ולחישה בלילה (1982), פלוס רפאים בבית לאם, סיפור רפאים על הבית בריי שבו חיו הנרי ג'יימס וא' פ' בנסון. היא גם כתבה שישה ספרי המשך לג'יין אוסטן, ביניהם מנספילד בעיון חוזר (1984), ג'יין פיירפקס (1990) ובתה של אלייזה (1994), ופרסמה סיפורים קצרים תחת שם העט ניקולס די.
הפרסים הגיעו בהתמדה: פרס הגרדיאן לספרות ילדים ב-1969 עבור ההר הלוחש, שהומלץ למדליית קרנגי שנה קודם לכן; פרס אדגר אלן פו ליצירת נוער הטובה ביותר ב-1972 עבור נפילת לילה. יאן פינקובסקי זכה במדליית גרינאוויי ב-1971 על איור סיפורי האגדות שלה בהממלכה מתחת לים. היא קיבלה תואר MBE בשנת 1999 על תרומתה לספרות ילדים. זאבי וילובי צ'ייס עובד לסרט ב-1989 עם סטפני ביצ'אם וג'רלדין ג'יימס; לבבות שחורים בבטרסי הגיע לטלוויזיה ב-1995.
היא נישאה לצייר הנוף הניו יורקי ג'וליוס גולדשטיין בשנת 1976 וחילקה את זמנה בין עירו לבין ההרמיטאז', ביתה בפטוורת', סאסקס. הוא מת בשנת 2001. אייקן מתה בביתה ב-4 בינואר 2004, בגיל שבעים ותשע.
מדוע ג'ואן נקראת גאון
המילה מוצמדת לאייקן מסיבה שניתן להגדיר במדויק: היא המציאה אנגליה חלופית עקבית וקיימה אותה, בפני הקהל המציאותי ביותר שקיים, לאורך שנים-עשר ספרים וארבעים ואחת שנים. ילדים מבחינים בסתירות. בריטניה החלופית של אייקן – ירושת בית סטיוארט, מנהרת תעלה מוקדמת, זאבים, רובע תעלות בלונדון שמעולם לא היה כזה – מחזיקה מעמד לא משום שהיא מוסברת בצורה מורכבת אלא משום שהיא לעולם לא מוסברת בכלל. היא כתבה זאת כאילו זה פשוט המצב, ודמיונו של הקורא עושה את השאר. הביטחון הזה הוא כל הטריק.
הוסף לזה כישרון פרוזה שנושא קומדיה דמוית ויקטוריאנית ואימה אמיתית באותה פסקה, וקצב המצאה – מעל מאה ספרים, שניים או שלושה בשנה במשך ארבעה עשורים – הקרוב יותר למעיין טבעי מאשר לשיטת עבודה.
טענת הנגד הכנה נובעת ישירות מהמהירות הזו. איש אינו מפיק מאה ספרים ללא מילוי, וספרי ההמשך לאוסטן הם לפי הגדרה נגזרתיים, הרחבות מיומנות של דמיונו של מישהו אחר. הכבוד שהיא קיבלה הם פרסי ספרות ילדים, פרס ז'אנר ותואר MBE; הממסד הספרותי שעיטר את אביה בפרס פוליצר מעולם לא שקל אותה ברצינות לזר הדפנה שלו, ואף מבקר מרכזי בתיעוד לא מכנה אותה גאונה. השפעתה על הרומן ההיסטורי החלופי היא אמיתית אך לא מוכרת ברובה, בין היתר כי כתבה לילדים. הטיעון בעד אייקן נשען על פוריות ועצבי בניית עולם ולא על ספר יחיד שאין לשפרו.
מורשת
אייקן יצרה אנגליה שמעולם לא הייתה קיימת, שהרגישה מוצקה יותר ממה שרוב הסופרים מצליחים עם האנגליה האמיתית, והיא עשתה זאת תוך גידול שני ילדים לבדה וכתיבה בקצב שהיה שובר את רוב הקריירות. דידו טווייט נותרה אחת הגיבורות הילדות הגדולות בספרות האנגלית – מלוכלכת, מצחיקה ולא מתרשמת מאף אחד – ו"דברי ימי הזאבים" עדיין מודפסים, עדיין מפחידים, ועדיין מצחיקים. שישים שנה לאחר מכן, הזאבים לא נעלמו.