ז'אן סילבן בייי
ז'אן סילבן בייי (בצרפתית: Jean Sylvain Bailly; 15 בספטמבר 1736 – 12 בנובמבר 1793) היה אסטרונום, מתמטיקאי, בונה חופשי ומנהיג פוליטי צרפתי בראשית ימי המהפכה הצרפתית. הוא עמד בראש שבועת מגרש הטניס, כיהן כראש עיריית פריז בין השנים 1789–1791, ובסופו של דבר הוצא להורג בגיליוטינה במהלך שלטון הטרור.
קריירה מדעית
בייי, שנולד בפריז, היה בנו של ז'אק בייי (Jacques Bailly), אמן ומפקח בארמון הלובר, ונכדו של ניקולא בייי (Nicolas Bailly), שהיה גם הוא אמן וצייר חצר. כילד הוא התכוון בתחילה ללכת בעקבות משפחתו ולפתח קריירה באמנות. עם זאת, בהשפעתו של ניקולא דה לאקאי (Nicolas de Lacaille), הוא נמשך עמוקות למדע, ובמיוחד לאסטרונומיה. כתלמיד מצטיין בעל "זיכרון יוצא דופן וסבלנות בלתי נדלית", הוא חישב מסלול עבור הופעתו הבאה של שביט האלי (בשנת 1759), וחישב מחדש בצורה מדויקת את תצפיותיו של לאקאי על 515 כוכבים. הוא השתתף בבניית מצפה כוכבים בלובר. הישגים אלו ואחרים הובילו לבחירתו לאקדמיה הצרפתית למדעים בשנת 1763. בשנים שקדמו למהפכה הצרפתית, המוניטין הייחודי של בייי כאסטרונום צרפתי הוביל להכרתו ולהערצתו על ידי הקהילה המדעית האירופית. בשל הפופולריות שלו בקרב קבוצות מדעיות, בשנת 1777 אירח בייי בביתו שבשאיו (Chaillot) את בנג'מין פרנקלין.
### כתיבה מדעית ואחרת
בייי פרסם את "מסה על תורת הלוויינים של צדק" בשנת 1766. המסה הייתה הרחבה של מצגת שהציג לאקדמיה בשנת 1763. מאוחר יותר הוא פרסם את הדיסרטציה הראויה לציון "על אי-השוויון באור של לווייני צדק" בשנת 1771. בשנת 1778 נבחר לחבר זר באקדמיה המלכותית השוודית למדעים.
בייי זכה למוניטין ספרותי גבוה בזכות הספדיו למלך שארל החמישי, לאקאי, מולייר, פייר קורניי וגוטפריד לייבניץ, אשר פורסמו בקובץ בשנים 1770 ו-1790. הוא התקבל לאקדמיה הצרפתית (Académie française) ב-26 בפברואר 1784 ולאקדמיה לכתובות ולספרות (Académie des Inscriptions) בשנת 1785. מאותה עת הקדיש בייי את עצמו להיסטוריה של המדע. הוא פרסם את "היסטוריה של האסטרונומיה העתיקה" ב-1775, ואחריה "היסטוריה של האסטרונומיה המודרנית" (3 כרכים, 1782). עבודות אחרות כוללות את "שיח על מקור המדעים ועמי אסיה" (1777), "שיח על אטלנטיס של אפלטון" (1779), ו"מסה על אסטרונומיה הודית ומזרחית" (1787). אף שעבודותיו "זכו להערצה אוניברסלית" בקרב בני דורו, פרשנים מאוחרים ציינו כי "המלומדות שלהן... נפגמה על ידי הגזמות ספקולטיביות".
במהלך המהפכה הצרפתית
בפרק זמן קצר, בייי טיפס בסולם הדרגות המשפטי. לאחר שהיה סגן של פריז, הוא נבחר לאספת המעמדות ב-20 במאי 1789. זמן קצר לאחר מכן נבחר לנשיא הראשון של האספה הלאומית (3 ביוני 1789) והוביל את הדיונים המפורסמים במגרש הטניס ב-20 ביוני, והיה הראשון שנשא את שבועת מגרש הטניס. באספה הלאומית (המהפכה הצרפתית), בייי היה אחד הצירים שהבטיחו את העברתו של צו המכריז על יהודים כאזרחים צרפתים ב-17 בספטמבר 1791. הוא נתקל באיומים ובלעג על פעולה זו. צו זה ביטל את המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים, כמו גם את כל התקנות שהיו קיימות נגדם.
בייי היה חבר ב"מועדון 1789" (Club de 1789), אחת האגודות הידועות ביותר באותה תקופה. אף שהדרישות לחובותיו כראש עירייה הגבילו את מעורבותו בקבוצה, עד מאי 1790 עלה בייי למעמד של קצין משמר במועדון. בשנת 1791 הצטרף ז'אן סילבן בייי למועדון היעקובינים, אך לא מילא בו תפקיד פעיל.
זמן קצר לאחר כיבוש הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, הוא הפך לראש העירייה הראשון של פריז תחת המערכת שאומצה זה מכבר של הקומונה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ראש עיריית פריז
ב-15 ביולי 1789 נכנס בייי לתפקידו כראש עיריית פריז. יומיים לאחר מכן הוא התקבל על ידי לואי השישה עשר באוטל דה ויל, שהגיע לשם כדי לתמוך במהפכה. בייי הגיש לו את הסמל החדש של המהפכה: הקוקאדה של צרפת.
בתפקידו כראש עירייה, הוא הותקף על ידי קאמי דמולן וז'אן-פול מארה כבעל דעות שמרניות מדי. בייי ניסה ללא הרף לקדם את סמכות ראש העירייה תוך הגבלת כוחה של האספה הכללית של הקומונה.
### שמירה על הסדר
ז'אן סילבן בייי ביקש להיות בשליטה מלאה על המנהל שלו כראש עיריית פריז. הוא חזה מצב שבו כולם עונים לו, ורק פקודותיו יבוצעו. יצירת ממשל ריכוזי בתוך פריז הייתה תוכניתו, אולם הפריזאים לא היו נלהבים מחזון זה. דעותיו מתוארות בקטע הבא מתוך הזיכרונות שלו:
> ... באספה המבצעת, ראש העירייה העומד בראשה הוא פקיד ספציפי של הקומונה. לאספה זו יש את מכלול הכוח, אך העומד בראשה הוא סוכנה, סמכותה המבצעת, שאמור להיות מופקד על ביצוע פקודותיה ותחזוקת תקנותיה. יתרה מכך, מכיוון שהוא עומד בראש המנהל, הוא מבין את כל ענפיו וכל החוטים בידיו. הוא בעמדה טובה יותר לזהות את הקשיים והסכנות מאשר שאר החברים שאין להם את אותו מידע. אם החוק אינו דורש זאת, ההיגיון מכתיב שלא יינקט אף צעד חשוב ולא יוחלטו שאלות חשובות בהיעדרו, אלא אם כן יורשה לו לפחות להעיר הערות...
### משבר המזון
במהלך השנים הראשונות של המהפכה הצרפתית, פריז חוותה מחסור חמור במזון. פעולותיו של בייי לעקוף את המצב היו בעלות חשיבות רבה בשמירה על חיות המהפכה. בייי דאג שהצירים יאספו תבואה שנאגרה, הפך את מכירת החיטה לחובה עבור חקלאים, וסייע לאופים על ידי הצבתם בראש התור בשווקי הכפר. שיירות שהובילו תבואה שהושגה על ידי צירים הותקפו לעיתים קרובות. כדי להרתיע התקפות אלו, חתם בייי על צו המטיל קנס של חמש מאות ליברות על כל מי שיימצא מפריע לשיירות כאלה. ראש העיר לא רק שלט באספקת התבואה בעיר, אלא גם ייבא תבואה מאפריקה כדי להגדיל את עתודות העיר. משטר זמני הוקם באוקטובר 1789 כדי לייצב את הממשל. עשיית כך הובילה לכינון סדר בתחומי השיפוט השונים, מה שאפשר לאספת הקומונה, בעזרתו של בייי, להשתלט על משבר המזון. עד פברואר 1790, המצב בפריז השתפר.
### המשמר הלאומי
המשמר הלאומי, שהוקם במהלך המהפכה על ידי אספת הקומונה, היה חלש ודל תקציב. לה פאייט, מפקד המיליציה, יכול היה לעשות רק מעט כדי לחזק צבא זה שהוקם זה עתה. נדרש שכנוע כדי לקבל מימון מהאספה לכיסוי העלויות והשכר של החיילים. בייי ראה את החשיבות של צבא מאובזר היטב. בסתיו 1789 הצליח בייי להשיג תחמושת עבור החיילים. באוקטובר 1789 היה בייי מעורב בהקמת מחלקת המשמר הלאומי, שמטרתה הייתה לחמש את הצבא. ראש העיר לא רק מילא תפקיד בחיזוק המשמר הלאומי, אלא גם נתן פקודות ללה פאייט בניסיונו לשמור על האזרחות בתוך העיר. השימוש של בייי בחיילים נועד לאבטח את בתי הכלא, לאשר שדמי הכניסה ייגבו, ולהבטיח שקבצנים לא יתקהלו בעיר.
### רכוש הכנסייה
בניסיון כושל לשקם את הכלכלה, האספה הלאומית השתלטה על רכוש הכנסייה והפכה אותו לזמין לקונים באמצעות הנפקת אג"ח לא סחירות המכונות "אסיניאטים". בייי, יחד עם הלשכה המוניציפלית, העלה הצעה ב-10 במרץ 1790, וביקש מהממשלה לתת לעיר פריז קרקעות כנסייה בשווי 200,000,000 ליברות כדי למכור אותן למשקיעים פרטיים בתוך תקופה של שלוש שנים. על עבודתם במכירת הקרקע, בייי והמנהל שלו היו אמורים לשמור לעצמם 50,000,000 ליברות. האספה הלאומית הסכימה לעסקה זו. ב-2 באוגוסט 1790 נבחר בייי מחדש כראש עירייה. הוא איפשר למשקיעים להתחיל ברכישת רכוש הכנסייה. לפני שחלפה שנה, כבר נמכרו קרקעות בשווי 28,000,000 ליברות. הצעתו של בייי הוכחה כמוצלחת ביצירת הכנסות לפריז ולמדינה הצרפתית.
### נפילה מחסד
לאחר ניסיון כושל של משפחת המלוכה להימלט מהמדינה, ניסה בייי להכיל את ההמונים הרפובליקנים הגדלים שדרשו את התפטרות המלך. בבוקר ה-17 ביולי 1791, המתחים עלו ככל שגבר החשד לבגידה. אזרחים שנחשדו בביקורת על הממשלה או על המשמר הלאומי נחקרו ונעצרו. בייי שמע עד מהרה על התכנסות בשאן דה מארס, שם נפגשו אזרחים כדי לחתום על עצומות הקוראות להדחת המלך. הוא הטיל משטר צבאי והורה למשמר הלאומי לפזר את ההתקהלות הגדולה והמתפרעת שהתאספה. בעקבות זאת התרחשה תגובה אלימה ואנשים רבים מתו, דבר שעבורו נחשב בייי, יחד עם לה פאייט, לאחראי. מה שנודע כטבח שאן דה מארס נתפס על ידי המהפכנים כדוגמה לדיכוי על ידי הממשלה. לאחר שהפך ללא פופולרי באופן קיצוני, התפטר בייי ב-12 בנובמבר והוחלף כעבור ארבעה ימים על ידי ז'רום פטיון. בייי עבר לנאנט, שם חיבר את הזיכרונות שלו (פורסמו ב-3 כרכים על ידי מ. ברביל ומ. בארייר, 1821–1822), נרטיב לא שלם של האירועים יוצאי הדופן של חייו הציבוריים.
הוצאה להורג
ביולי 1793 עזב בייי את נאנט כדי להצטרף לידידו פייר-סימון לפלס במלון, אך זוהה שם ונעצר. ב-14 באוקטובר הופעל עליו לחץ להעיד נגד מארי אנטואנט אך הוא סירב. ב-10 בנובמבר 1793 הוא הובא לפני המהפכנים בפריז, נשפט במהירות ונידון למוות למחרת. ב-12 בנובמבר 1793 הוא הוצא להורג בגיליוטינה בשאן דה מארס, אתר שנבחר באופן סמלי כמיקום בגידתו בתנועה הרפובליקנית. הדגל האדום הקטן שבו השתמש כדי לתת את הפקודה לירות בהמונים בשאן דה מארס נקשר לעגלה שהובילה אותו אל מותו, ונשרף מולו לפני שהוצא להורג. הייתה זו החייאת אירוע זה כחלק מהמורשת הרפובליקנית לאחר ה-10 באוגוסט 1792, כמו גם מסע של רדיפה עירונית בהנהגת מארה, שהובילו בסופו של דבר להוצאתו להורג של בייי, כמו גם של "רבים מעמיתיו". לפני מותו, הוא נאלץ לסבול את הגשם הקפוא ואת עלבונות ההמון המריע. כאשר לגלגן צעק, "Tu trembles, Bailly?" ("האם אתה רועד, בייי?"), הוא השיב, "Oui, mais c'est seulement de froid" ("כן, אבל זה רק מהקור").