ג'יימס קובורן: החיוך שהאריך ימים יותר מהאקדוחנים
הוא המתין שלושים ותשעה חודשים בין תפקיד הפריצה שלו באנסמבל מערבון לבין נאום האוסקר שנשא כאשר אצבעותיו כפופות למחצה בשל דלקת פרקים, ארבע מילים לתוך נאומי קבלת הפרס: "וופי! זה נעים!" הפער הזה אומר יותר על הקריירה של ג'יימס קובורן מאשר כל סרט יחיד — חניכות ארוכה בקרירות, שלאחריה אישור מאוחר ועמלני של האמנות שמתחתיה.
מנברסקה אל שיטת האולפנים
קובורן נולד ב-31 באוגוסט 1928 בלורל שברנברסקה, לג'יימס האריסון קובורן השני, בעל מוסך ממוצא סקוטי-אירי, ולמיילֶט קובורן, מהגרת שוודית. כאשר עסקיו של אביו קרסו בתקופת השפל הגדול, המשפחה עברה לקומפטון שבקליפורניה, שם גדל קובורן בסביבת ההתפשטות העירונית של לוס אנג'לס לאחר המלחמה, אשר הזينة את שיטת האולפנים בצעירים חסרי מנוחה. הוא למד בקומפטון ג'וניור קולג' ובקולג' העירוני של לוס אנג'לס, ואחר כך התאמן תחת סטל אדלר, כשהוא עושה את הופעת הבכורה שלו על הבמה במחזה "בילי באד" מאת הרמן מלוויל בתיאטרון לה הויה. תקופת שירות בצבא במיינץ שבגרמניה בסביבות 1950 — שבה, לדבריו, גילה את טעמו למשחק תוך כדי קריינות של סרטי הדרכה — עיכבה אותו אך לא בלמה אותו.
שנות האנסמבל
עבודת טלוויזיה לאורך שנות ה-50, שהחלה בתוכנית Four Star Playhouse ב-1953, הפכה אותו לשחקן עובד בטרם גילה אותו הקולנוע. הופעת הבכורה שלו על המסך הגיעה במערבון Ride Lonesome משנת 1959, אך סרטו שבעה מופלאים באותה השנה, שבו גילם את זורק הסכינים המשתוקק בריט לצד סטיב מקווין ות'ארלס ברונסון, הוא שהציב אותו בקדמת התעשייה. אחריו הגיעו הבריחה הגדולה (1963) ומשחק ההונאה של סטנלי דונן (1963), בכל פעם כשהוא מאכלס את אותו המרשם: חסכוני, משגיח, משועשע קלות. המבקר דייוויד תומפסון תיאר זאת מאוחר יותר כ"מיניות עצלה והומוריסטית" שמשודכת ל"נוכחות לקונית", והתסריטאי פול שריידר עקב אחריה ל"הילה של היפסטר, חצי קול-קאט" ששאולה מסגנון חבורת הראט פאק — פרסונה שנבנתה מתוך שקט לא פחות מאשר מתוך תנועה.
הפיכה לכוכב
Our Man Flint (1966) הפך את הפרסונה הזו למטבע עובר לסוחר של כוכב ראשי, פרודיית ריגול משוחררת מספיק כדי להקדים את אסטין פאוורס בעשורים רבים, ועד שנת 1967 קובורן דורג ככוכב ה-12 בגודלו בהוליווד. את העשור הבא בילה במעבר זורם בין ז'אנרים ויבשות: Duck, You Sucker! של סרג'יו לאונה (1971), פט גארת' ובילי היד האלגי של סם פקינפה (1973), ודרמת החזית המזרחית הקודרת צלב ברזל (1977) ושוב תחת בימויו של פקינפה. מחוץ למצלמה טיפח זהות מקבילה כחובב מכוניות ואופנועים — הוא החזיק בבעלותו פרארי 250 GT ספיידר קליפורניה SWB, ייצא רכבים נדירים ליפנית, וכפי שדווח הציג בפני חברו סטיב מקווין את מכוניות הפרארי — והוא גם ניסה את ידו מאחורי המצלמה, כשהוא שותף לבימוי סרט המשאיות שיירה (1978).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נישואים וקרן
קובורן נישא לבברלי קעלי ב-1959; הנישואים נמשכו שני עשורים והניבו שני ילדים בטרם הסתיימו ב-1979. ב-1993 הוא נישא לפאולה מורاد, ויחד הקימו בני הזוג את קרן ג'יימס ופאולה קובורן, תוך הפניית כספים למטרות הקשורות למאבק האישי שלו במחלה כרונית. שני הנישואים הללו תוחמים את קשת חייו הציבוריים בדומה לפילמוגרפיה שלו — הראשון משתרע על פני עלייתו דרך הוליווד החדשה הסמוכה לאולפנים של שנות ה-60 וה-70, והשторой נושא אותו דרך הכאב וההקלה בסופו של דבר של שני העשורים האחרונים שלו.
הגוף שבגד בו
עד אמצע שנות ה-70, דלקת פרקים שיגרונית קשה החלה לנעול את מפרקיו של קובורן ולדלל את התפוקה שהייתה יציבה בעבר. "אתה מתחיל להפוך לאבן", אמר על המחלה. "ראה, היד שלי מעוותת כעת משום שהגידים התקצרו". במשך כשני עשורים הוא עבד דרך כאב ויכולת ניידות מופחתת, עובדה ההופכת את התחייה המאוחרת בקריירה שלו לפחות סיפור קאמבק ויותר סיפור הישרדות. ההקלה הגיעה באופן בלתי צפוי ב-1996, כאשר גילה שתוסף התזונה מתיל-סולפוניל-מתאן (MSM) הקל על תסמינים שלו מספיק כדי לחזור לעבודה ממושכת — והיכולת המחודשת הזו היא שנשאה אותו אל תפקידו המגדיר.
ייסורים והאוסקר
בסרטו של פול שריידר פגיעה (1997), קובורן גילם את גלן ווייטהאוס, האב האלים והבלתי חוזר בתשובה של השריף בעיירה הקטנה שמגלם ניק נולטה — הופעה שפושטה מהקסם שאפיין את הקריירה המוקדמת שלו, ונבנתה במקום זאת על איומים המוחזקים בקושי בשליטה. היא זיכתה אותו בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר לשנת 1998, שהוענק לו במרץ הבא, כשהיא חותמת קריירת מסך שהייתה אז בעשורה החמישי. הוא המשיך לעבוד לאחר מכן בתפקידים קטנים יותר, לרוב של דיבוב או אופי, כולל מפלצות בע"מ (2001) ו-נקמה (1999), עדות לכך שהפרס פתח דלתות מחדש במקום לסגור פרק.
מדוע ג'יימס נקרא גאון
"גאון" אינה המילה שהתיעוד למעשה מרוויח עבור ג'יימס קובורן, וכדאי לומר זאת בפשטות. דבר בתגובה הביקורתית לעבודתו — מדבריו של דייוויד תומפסון על "מיניות עצלה והומוריסטית" ועד להבחנתה של פאולין קייל על מראהו המיוחד — אינו טוען لمعמד אינטלקטואלי או חזוני; מה שהם מתארים הוא שליטה פיזית וקולית ספציפיים ביותר. מיומנותו של קובורן הייתה בחסכונות: גבה מורמת, קריאת שורה ללא חיפזון, שקט שאפשר לו לשלוט בסצנות עמוסות בשחקנים דינמיים יותר באופן מסורתי כמו מקווין וברונסון בלי להתחרות על מקום. זוהי מלאכותיות, מלוטשת לאורך מאה הופעות טלוויזיה טרם הגיעה אי פעם לקולנוע, ונשמרת במשך עשורים נגד מחלה שהפכה ביצוע פיזי לכואב באמת. הופעת פגיעה היא העדות הברורה ביותר למיומנות ולא רק לכריזמה — קובורן הניח בצד לחלוטין את פרסונת הקור כדי לשחק משהו מכוער יותר, והאקדמיה תגמלה את הטווח שגילתה זו. לקרוא לזה גאון יהיה מחמיא לקריירה שנבנתה, לפי עדותו שלו ושל מבקריו, על שליטה, תזמון ועמידות ולא על חזון יצירתי יחידאי כלשהו.
מורשת
קובורן מת מהתקף לב ב-18 בנובמבר 2002 בבוורלי הילס בגיל 74, כפי שדווח בזרועותיה של אשתו השנייה, פאולה, בעוד השניים האזינו יחד למוזיקה; היא מתה מסרטן פחות משנתייים לאחר מכן. הוא הותיר אחריו יותר משבעים סרטים וזהות מסך — הקור המשועשע והמסוכן של סרטי הפעולה האמריקאיים של שנות ה-60 וה-70 — שהאריכו ימים מעבר למחזורי הז'אנר שבהם נבנו, ואוסקר מאוחר שעיצב מחדש קריירה של שליטה שטחית לכזו שבעומקה האמיתי יש ממשות.