גי פאטן: המגן הגדול האחרון של הקזת הדם
ב-22 במרץ 1648, הרופא המצוטט ביותר בפריז ישב וגינה את התה כ"חידוש החצוף של המאה". רופא בשם פיליבר מוריסה (Philibert Morisset) הגן על העלה בתזה אוניברסיטאית; פאטן דיווח בסיפוק כי עותקים של התזה נשרפו וכי הוגשו תלונות לדיקן. באותו רגע הוא עשה את מה שעשה במשך חמישים שנה — עמד בפתח הרפואה הצרפתית וסירב לתת לכל דבר חדש להיכנס. העובדה שטעה כמעט בכל דבר היא החלק הפחות משמעותי בסיפור.
איש הפקולטה
פאטן נולד ב-1601 באודנק-אן-ברה (Hodenc-en-Bray) שבמחוז אואז (Oise), מצפון-מערב לפריז, והוא מת בפריז ב-30 באוגוסט 1672. בין תאריכים אלו הוא הפך לגלגול המובהק של הפקולטה לרפואה בפריז ברגע המדויק שבו מוסד זה היה בשיא כוחו ובהיעדר סקרנותו. הוא כיהן כדיקן בין השנים 1650 ל-1652, ומ-1655 החזיק בקתדרה בקולז' דה פראנס (Collège de France) — שני התפקידים שיחד אפשרו לאדם לדבר בשם הרפואה הצרפתית עם מה שמתקרב לסמכות.
הרפואה שייצג הייתה גלנית (Galenic) ועתיקה. כליה היו האזמל והחוקן. הקזת דם וריקון לא היו עבור פאטן אפשרות אחת מני רבות; הם היו הרפואה עצמה, היישום הנכון של תיאוריה על הגוף שהחזיקה מעמד חמישה-עשר דורות ולא דרשה תוספות. הוא הרופא שנותן מובן למולייר (Molière) — חוקרים מודרניים ציינו את הדמיון בין פאטן לבין הרופאים הנפוחים ומצטוטי הלטינית שמחזאי זה לעג להם באותה עיר ובאותו זמן — וההשוואה אינה בלתי הוגנת לחלוטין. עבודתו המדעית והרפואית שלו נחשבת בדרך כלל כחסרת השראה.
חורבנו של תאופרסט רנודו
המדד הברור ביותר לכוחו של פאטן הוא מה שעשה בו. תאופרסט רנודו (Théophraste Renaudot) הקים את ה-Bureau d'adresse שלו בפריז ב-1630, ועד 1640 הציע ייעוץ רפואי חינם לעניים, תוך שימוש בתרופות שהפקולטה ראתה ככפירה. הוא היה מוגן על ידי הקרדינל רישלייה (Richelieu) ולואי ה-13, וכל עוד חיו, הפקולטה יכלה רק להתרתח.
רישלייה מת ב-1642. כשחסות זו נעלמה, פאטן ועמיתיו האקדמיים פעלו, ורנודו איבד את היתרו שלו לעסוק ברפואה בפריז. הפרלמנט הורה לו למסור את כתבי ההרשאה גם עבור המשרד שלו וגם עבור ה-mont-de-piété, בית המשכון שהקים כדי להלוות לעניים בריבית נמוכה. מפעל צדקה פורק, וטביעות האצבעות של פאטן נמצאות על הפירוק הזה. זהו הפרק שהופך את הקריאה בו לבלתי אפשרית כדמות קומית גרידא: הוא היה פקיד גילדה שהגן על מונופול, והוא ניצח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נגד האנטימון
מלחמת התרופות הגדולה של המאה התחוללה סביב האנטימון, מתכת כבדה שפאראצלסוס (Paracelsus) הציג לרפואה האירופית כספינת הדגל של תרופות המינרלים שלו. יין שהושאר ללילה בגביע אנטימון ספג מספיק מהמתכת כדי לגרום להקאות ושלשולים עזים בעת שתייתו, עם תוצאות שנעו בין התאוששות דרמטית למוות. גביע אנטימון אחד ששרד באוסף הקולג' המלכותי לרופאים (Royal College of Physicians) אולי הרג לפחות שניים מהאנשים שהשתמשו בו.
פסק הדין של פאטן על רוקחות המינרלים האריך ימים יותר מרוב דעותיו האחרות: "שאלוהים יגן עלינו מתרופות ומרופאים כאלה!" צרפת אסרה על שימוש באנטימון במשך מאה שנה. כדאי לעצור על האירוניה כאן, כי היא אמיתית ופועלת לשני הכיוונים. פאטן התנגד לאנטימון מהסיבות הלא נכונות — כי זה היה חדש, כי זה היה פאראצלסיאני, כי זה הגיע מחוץ לפקולטה, ולא כי היו לו ראיות לכך שהוא מרעיל אנשים. ובמובן של התוצאה הסופית, הוא צדק. אנטימון היה רעל מתכת כבד. השמרנות הרפלקסיבית שלו הניבה תשובה נכונה במקרה, וזה הדבר השימושי ביותר שניתן לומר על שמרנות רפלקסיבית.
המכתבים
שום דבר מזה אינו הסיבה לכך שפאטן נקרא עדיין. הוא שורד בזכות התכתובת שלו — אלפי מכתבים שנכתבו בצרפתית קלילה, שובבה ועוקצנית, המהווים את אחד המקורות התיעודיים העשירים ביותר שיש להיסטוריונים על החיים הרפואיים, האינטלקטואליים והפוליטיים של פריז במאה ה-17. הוא ריכל על עמיתים, דיווח על תנועת ספרים ושמועות, תיעד מי מת וממה, והתלונן בצורה מפוארת.
הוא היה קרוב לגבריאל נאודה (Gabriel Naudé), ספרן הספרייה המזארינית (Bibliothèque Mazarine) ואחד הביבליוגרפים הגדולים של התקופה; שיחות השולחן שלהם נאספו לאחר מות שניהם תחת השם Naudaeana et Patiniana, שפורסם בפריז ב-1701 ובאמסטרדם ב-1703. הוא כתב שירה מזדמנת, כולל שיר בן ארבע שורות לכבוד ההולנדי הנריק פיקארדט (Henric Piccardt). יחד עם בנו שארל, הוא סחר בסתר בספרים — עיסוק צדדי שממקם את אוכף האורתודוקסיה הראשי של הפקולטה בסחר המחתרתי של טקסטים אסורים, מה שהוביל חוקרים לקבץ אותו עם הליברטינים הפילוסופיים של תחילת המאה ה-17.
מדוע גי מכונה גאון
יש לבנות את המקרה בזהירות, כי הטיעון המובן מאליו נכשל. פאטן לא גילה דבר. התיאוריה הרפואית שלו הייתה בירושה, הטיפולים שלו היו שגויים, והפעולה המקצועית המשמעותית ביותר שלו הייתה ריסוק אדם שהעניק טיפול חינם לעניים. הוא זוכה בחלק מהדיווחים בתיאור המוקדם ביותר של פיברודיספלזיה אוסיפיקנס פרוגרסיבה (fibrodysplasia ossificans progressiva), המחלה שבה עצם צומחת דרך רקמת חיבור — אם כי המקרה מתוארך באופן קונבנציונלי ל-1692, עשרים שנה לאחר מותו, מה שצריך להפוך כל אדם לזהיר בנוגע לייחוס זה.
מה שהיה לו במקום זאת היה כישרון ספרותי מסוג מיוחד מאוד: היכולת לתאר עולם מקצועי שלם בפרוזה, בזמן אמת, מבלי להתכוון לכך. מכתביו מצחיקים וחיים יותר כמעט מכל מה שנכתב על ידי בני דורו שניסו להיות ספרות. הייתה לו תחושה מושלמת לפרט המעיד, אינסטינקט לביטוי ששורד — "החידוש החצוף של המאה" מצוטט עדיין ארבע מאות שנה מאוחר יותר — וכנות תיעודית לגבי דעותיו הקדומות שהופכת אותו לאמין בצורה יוצאת דופן כעד גם כשהוא אינו אמין כרופא.
אז: לא גאון מדעי, ואף היסטוריון רציני לא כינה אותו כך. גאון משני של התכתבות ודיוקן עצמי, שערכו לדורות הבאים הפוך בדיוק לערכו למטופליו. הוא נקרא היום כי הוא היה האיש הטועה השנון ביותר של המאה שלו, וכי הוא כתב הכול.
מורשת
המוניטין של פאטן התהפך לחלוטין. בחייו הוא היה סמכות ברפואה ואף אחד בספרות; כיום הוא הערת שוליים ברפואה ומקור ראשוני בהיסטוריה. התכתובת שלו נותרה הכרחית לכל מי שמשחזר כיצד באמת פעלה הפקולטה בפריז, כיצד התנגדו לתרופות חדשות, ומה חשבו ומה פחדו פריזאים משכילים במהלך הפרונד (Fronde) וראשית שלטונו של לואי ה-14. הוא גם עומד כמקרה בוחן עמיד בבעיה שהרפואה מעולם לא פתרה במלואה — הגוף המקצועי שטועה בראיית הגנה על סמכותו שלו כהגנה על מטופליו. הוא שמר על השער במשך חמישים שנה, והמאה חלפה על פניו.