גוואנגגאטו הגדול: המלך שהכפיל ממלכה בשני עשורים
בלוק גרניט באורך שישה מטרים ניצב עדיין על גדות נהר יאלו (Yalu), חרוט בכ-1,800 סימנים סיניים המתעדים תקופת מלכות אחת. הכתובת מגדירה את המלך, ללא הגזמה במקרה זה, כמי שכבש 64 ערים מבוצרות ו-1,400 כפרים. גוואנגגאטו שלט בגוגוריאו (Goguryeo) במשך עשרים ואחת שנים, מ-391 עד 412 לספירה, ועד מותו בסוף שנות השלושים לחייו, הוא הפך ממלכה קוריאנית אזורית למעצמה בעלת ממדים אימפריאליים כמעט – והותיר אחריו, באותה אסטלה, את אחת הכתובות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של מזרח אסיה.
נסיך שנולד לגבול שנוי במחלוקת
גוואנגגאטו נולד בשנת 374 לספירה בגונגנאה סאונג (Gungnae Seong), בירת גוגוריאו, בשם גו דאמדאוק (Go Damdeok). הוא היה בנו של המלך גוגוגיאנג (Gogugyang) ונכדו של המלך גוגוקוון (Gogukwon), וירש ממלכה ששלטה בצפון חצי האי הקוריאני ובדרום מנצ'וריה אך עמדה בפני לחצים מכל עבר – מצד הממלכות הקוריאניות היריבות באקג'ה (Baekje) ושילה (Silla) מדרום, מקבוצות שיאנביי (Xianbei) וקיטאן (Khitan) מצפון וממערב, ומכוחות "וואה" (Wa) הקשורים ליפן שפעלו לאורך החוף. הוא עלה לכס המלכות במאי 391, בעודו נער, ואימץ את שם התקופה יאונגנאק (Yeongnak), "שמחה נצחית", ואת התואר טאואוואנג (Taewang), או "מלך עליון" – הכרזה, באמצעות הפעולה הפשוטה של מתן שם לתקופתו במקום שימוש בתקופה סינית, שגוגוריאו אינה כפופה לאף חצר אחרת.
עשרים ואחת שנות מלחמה
תקופת מלכותו נקראת, ממערכה למערכה, כסיכום של כיבוש בלתי פוסק כמעט. בשנת 392, כשהוא מוביל כוח של 40,000 חיילים לפי הדיווחים, הוא כבש עשר ערים מבוצרות מממלכת באקג'ה; במהלך השנתיים שלאחר מכן הדף את התקפות הנגד של באקג'ה ובמקביל הקים תשעה מקדשים בודהיסטיים בפיונגיאנג, תוך שילוב בין ניהול מלחמה וחסות דתית. בשנת 396 תקף את בירת באקג'ה, ויריסאונג (Wiryeseong), ביבשה ובים בו-זמנית, ואילץ את המלך אסין (Asin) להיכנע ולהסגיר נסיך ועשרה שרי ממשלה כבני ערובה. בצפון, בשנת 395, פלש לשבט הבאילי (Baili) מהקיטאן, והשמיד, לפי דיווח אחד, שלושה שבטים ושש עד שבע מאות מחנות, ובשנת 398 הכניע את הסושן (Sushen), אבותיהם הטונגוזיים של עמי היורצ'ן (Jurchen) והמנצ'ו (Manchu) המאוחרים יותר. כנגד המדינה הסינית יאן המאוחרת (Later Yan), בין השנים 400 ל-406, הדף פלישות, כבש מבצר ליד בירת יאן המאוחרת, ולבסוף סיפח את חצי האי ליאודונג (Liaodong) – תוך החזרת שטח שהיה שייך למדינה הקוריאנית המוקדמת גוג'וסאון (Gojoseon).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מגן שילה, נטל על הוואה
ההתערבות המשמעותית ביותר שלו הייתה ככל הנראה בשנת 400, כאשר שלח 50,000 חיילים דרומה לבקשת שילה כדי להדוף קואליציה של באקג'ה, קונפדרציית גאיה (Gaya) וכוחות וואה שאיימו להשתלט עליה. המערכה הפכה למעשה את שילה, אחת משתי הממלכות העיקריות האחרות בחצי האי הקוריאני, למדינת חסות של גוגוריאו; בשנת 402 הכתיר גוואנגגאטו מלך מועדף עליו, סילסאונג (Silseong), ובשנת 404 הביסו כוחותיו פלישה נוספת של וואה לשטח מפקדה סינית לשעבר ליד דרום-מערב חצי האי. בסוף תקופת שלטונו, השתרעה השליטה של גוגוריאו על כשני שלישים מחצי האי הקוריאני, ולפי הערכות מסוימות, גם על אזורים במונגוליה של ימינו – טביעת הרגל הטריטוריאלית הגדולה ביותר בהיסטוריה של הממלכה בת שבע מאות השנים.
מותו והאנדרטה שבנה בנו
גוואנגגאטו מת באוקטובר 412, בסוף שנות השלושים לחייו, ממחלה שהתיעוד ההיסטורי אינו מפרט. בנו ירש אותו כמלך ג'אנגסו (Jangsu) – "חיים ארוכים" – אשר ימלוך שבעים ותשע שנים ויעביר את בירת גוגוריאו לפיונגיאנג. ג'אנגסו הוא שהקים, בשנת 414, את אסטלת גוואנגגאטו בקבר אביו: עמוד גרניט בגובה של כ-6.39 מטרים, שארבע פאותיו חרוטות בכ-1,800 סימנים המחולקים לשלושה חלקים – המיתולוגיה המייסדת של גוגוריאו והשושלת המלכותית, תיעוד כרונולוגי של מערכות גוואנגגאטו, והוראות לתחזוקת קברו. זו נותרה, לפי מדד פיזי פשוט, האסטלה החרוטה הגדולה ביותר הידועה בכל מקום בעולם.
הוויכוח שהחלה האבן
האסטלה נותרה נשכחת ומוזנחת ליד נהר היאלו עד שפקיד סיני מקומי גילה אותה מחדש בסביבות 1876. חוקרים יפנים השיגו תדפיסים והחלו לנתח את הטקסט בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, הרבה לפני שמחקרים קוריאניים או סיניים עסקו בו לעומק – וקטע בודד ודו-משמעי, המתאר אירועים בשנת 391, עורר מחלוקת של יותר ממאה שנה. בקריאה אחת, הקטע אומר שכוחות וואה "חצו את הים והביסו" את באקג'ה ושילה, והפכו אותן לנתינים – קריאה שחוקרים יפנים בעידן האימפריאלי השתמשו בה כדי לטעון לדריסת רגל יפנית מוקדמת בחצי האי הקוריאני. חוקרים קוריאנים דוחים זאת מזה זמן רב, בטענה שהדקדוק מייחס את הכנעת שתי הממלכות לגוגוריאו ולא לוואה, וחלק מהחוקרים הציעו שהמונח "וואה" בהקשר זה מציין שודדים מבוססי קוריאה ולא משלחת מהאיים היפנים. חוקרים סיניים, העובדים על סמך תדפיסים שנלקחו לפני כל טענה לזיוף, דחו במידה רבה את ההאשמות שהכתובת שונתה בכוונה על ידי חוקרים יפנים, אם כי המחלוקת על התרגום מעולם לא יושבה באופן סופי על ידי אף צד.
מדוע גוואנגגאטו מכונה "הגדול"
תוארו המסורתי של גוואנגגאטו מעולם לא התבסס על טענה למקוריות אינטלקטואלית – שום דבר בתיעוד אינו מייחס לו פילוסופיה, המצאה או מלומדות, וכינויו "גאון" במובן זה יהיה תיאור שגוי לחלוטין של הראיות. מה שהאסטלה ותיעוד המערכות תומכים בו הוא גאונות מסוג צר וקשה יותר: ביצוע אסטרטגי מתמשך. בעשרים ואחת שנים ניהל מערכות התקפיות בארבע חזיתות בו-זמנית – נגד באקג'ה בדרום, עמי הקיטאן והסושן בצפון, יאן המאוחרת במערב, וקואליציה של ממלכות רבות שהתמודדה על שילה – מבלי לאבד את המומנטום באף אחת מהן, ובמקביל בנה מקדשים והתקין מלכים בני חסות במקום רק לבצע פשיטות ולסגת. השילוב הזה של קצב צבאי וביסוס פוליטי עמיד הוא מה שההיסטוריה הקוריאנית המאוחרת מציינת, ומעניקה לו, לצד המלך סג'ונג (Sejong) מהמאה ה-15, אחד משני התארים "הגדול" בלבד בהיסטוריה המלכותית של המדינה. הסיבוך הכן הוא שהמקור העיקרי לרוב הטענות הללו הוא אנדרטה שבנו הורה להקים כדי להלל אותו, והאדרה עצמית מוגזמת על ידי אנדרטאות שושלתיות היא דפוס מוכר ברחבי העולם העתיק; לא ניתן לאמת באופן עצמאי את קנה המידה האמיתי של "64 ערים ו-1,400 כפרים".
מורשת
גוואנגגאטו נזכר בדרום קוריאה המודרנית פחות כמלך-פילוסוף ויותר כסמל לעוצמה מתרחבת – שמו מוצמד לכלי שיט של הצי, שלטונו הוא מרכיב קבוע בספרי הלימוד בבתי הספר, והאסטלה שלו עדיין מצוטטת בסכסוכים טריטוריאליים והיסטוריים חיים בין קוריאה, סין ויפן. עשרים ואחת שנים של מערכות ללא הפסקה הותירו את גוגוריאו על סף אימפריה, והותירו מאחור, באבן חרוטה אחת, ויכוח ששרד את הממלכה עצמה ביותר מאלף שנים.