ג'וזפה גריבלדי
ג'וזפה מריה גריבלדי (באיטלקית: Giuseppe Maria Garibaldi; 4 ביולי 1807 – 2 ביוני 1882) היה גנרל, מהפכן ורפובליקני איטלקי. הוא תרם לאיחוד איטליה (ריסורג'ימנטו) וליצירת ממלכת איטליה. הוא נחשב לאחד מ"אבות האומה" של איטליה, יחד עם קמילו בנסו, רוזן קאבור, המלך ויטוריו אמנואלה השני וג'וזפה מציני. גריבלדי ידוע גם כ"גיבור שני העולמות" בשל פעולותיו הצבאיות בדרום אמריקה ובאירופה.
גריבלדי היה תומך של הלאומן האיטלקי מציני ואימץ את הלאומיות הרפובליקנית של תנועת "איטליה הצעירה". הוא הפך לתומך באיחוד איטליה תחת ממשל רפובליקני דמוקרטי. עם זאת, לאחר שנפרד ממציני, הוא כרת ברית פרגמטית עם המלוכני קאבור ועם ממלכת סרדיניה במאבק לעצמאות, כשהוא מכפיף את עקרונותיו הרפובליקניים לאלו הלאומיים עד שאיטליה אוחדה. לאחר שהשתתף בהתקוממות בפיימונטה, הוא נידון למוות, אך נמלט והפליג לדרום אמריקה, שם בילה 14 שנים בגלות, תקופה שבה השתתף בכמה מלחמות ולמד את אמנות לוחמת הגרילה. ב-1835 הצטרף למורדים המכונים "ראגמאפינס" (Farrapos), במלחמת הראגמאפינס בברזיל, ואימץ את מטרתם להקמת רפובליקת ריו גראנד ובהמשך רפובליקת קטריננסה. גריבלדי היה מעורב גם במלחמת האזרחים באורוגוואי, שם הקים כוח איטלקי שנודע בשם "החולצות האדומות", והוא עדיין נחגג כתורם חשוב לכינונה מחדש של אורוגוואי.
בשנת 1848 חזר גריבלדי לאיטליה. הוא פיקד ולחם במערכות צבאיות שהובילו בסופו של דבר לאיחוד איטליה. הממשלה הזמנית של מילאנו מינתה אותו לגנרל, ושר המלחמה קידם אותו לדרגת גנרל של הרפובליקה הרומית בשנת 1849. כשפרצה מלחמת העצמאות באפריל 1859, הוביל גריבלדי את "ציידי האלפים" שלו בכיבוש ערים מרכזיות בלומברדיה, בהן וארזה וקומו, עד שהגיע לגבול דרום טירול; המלחמה הסתיימה ברכישת לומברדיה. בשנה שלאחר מכן, 1860, הוא הוביל את "מסע האלף" בשמו ובהסכמתו של ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה. המשלחת נחלה הצלחה והסתיימה בסיפוח סיציליה, דרום איטליה, מארקה ואומבריה לממלכת סרדיניה לפני הקמת ממלכת איטליה המאוחדת ב-17 במרץ 1861. המערכה הצבאית האחרונה שלו התרחשה במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה כמפקד צבא הווז'.
גריבלדי הפך לדמות בינלאומית המייצגת עצמאות לאומית ועקרונות רפובליקניים, ונחשב בעיני ההיסטוריוגרפיה והתרבות הפופולרית של המאה ה-20 לגיבור הלאומי הגדול ביותר של איטליה. הוא זכה להערצה ושבחים מאינטלקטואלים ודמויות פוליטיות בנות זמנו, בהם אברהם לינקולן, ויליאם בראון, פרנצ'סקו דה סנקטיס, ויקטור הוגו, אלכסנדר דיומא, מלווידה פון מייזנבורג, ג'ורג' סאנד, צ'ארלס דיקנס ופרידריך אנגלס. גריבלדי אף היווה השראה לדמויות מאוחרות יותר כמו ג'וואהרלאל נהרו וצ'ה גווארה. ההיסטוריון א. ג'. פ. טיילור כינה אותו "הדמות הראויה להערצה היחידה בהיסטוריה המודרנית". המתנדבים שהלכו בעקבות גריבלדי במהלך מערכותיו נודעו בשם גריבלדיני (Garibaldini) או "החולצות האדומות", על שם צבע החולצות שלבשו במקום מדים.
חיים מוקדמים
גריבלדי נולד ונטבל בשם ג'וזפה-מריה גריבלדי ב-4 ביולי 1807 בניס, למשפחה ליגורית של דומניקו גריבלדי מצ'יאבארי ומריה רוזה ניקולטה ריימונדי מלוואנו. בשנת 1814 החזיר קונגרס וינה את ניס לויטוריו אמנואלה הראשון, מלך סרדיניה. (ניס הוחזרה לצרפת ב-1860 במסגרת הסכם טורינו, בניגוד להתנגדותו של גריבלדי.)
עיסוקה של משפחתו של גריבלדי בסחר חופי משך אותו לחיים בים.
הוא התגורר ברובע פרה באיסטנבול בין השנים 1828–1832. הוא הפך למדריך ולימד איטלקית, צרפתית ומתמטיקה באימפריה העות'מאנית. לגריבלדי היו קשרים הדוקים עם רשת הגולים הסרדינית הענפה באימפריה העות'מאנית, והוא התיידד עם אנשים כמו ג'ובאני טימותאו קלוסו.
באפריל 1833 נסע לטאגאנרוג שבאימפריה הרוסית על גבי הספינה "קְלוֹרִינְדָה" עם משלוח תפוזים. במהלך עשרת ימים בנמל, פגש את ג'ובאני בטיסטה קונאו מאונליה, מהגר פעיל פוליטית וחבר בתנועה החשאית "איטליה הצעירה" של ג'וזפה מציני. מציני היה תומך נלהב באיחוד איטליה כרפובליקה ליברלית באמצעות רפורמה פוליטית וחברתית.
בנובמבר 1833 פגש גריבלדי את מציני בג'נובה, מה שהחל מערכת יחסים ארוכה שהפכה מאוחר יותר לבעייתית. הוא הצטרף לאגודה המהפכנית הקרבונרי, ובפברואר 1834 השתתף במרד מציניאני שנכשל בפיימונטה.
דרום אמריקה
גריבלדי הפליג תחילה לבייליק של תוניס לפני שמצא את דרכו לאימפריה של ברזיל. שם, הוא אימץ את מטרת רפובליקת ריו גראנד בניסיונה להיפרד מברזיל, והצטרף למורדים המכונים "ראגמאפינס" במלחמת הראגמאפינס של 1835.
במהלך מלחמה זו, פגש את אנה מריה דה חסוס ריביירו דה סילבה, הידועה בכינוי אניטה. כאשר המורדים הכריזו על רפובליקת קטריננסה במחוז סנטה קטרינה הברזילאי בשנת 1839, היא הצטרפה אליו על סיפון ספינתו, "ריו פארדו", ולחמה לצידו בקרבות אימביטובה ולגונה.
בשנת 1841 עברו גריבלדי ואניטה למונטווידאו, אורוגוואי, שם עבד גריבלדי כסוחר ומורה. בני הזוג נישאו בכנסיית סן פרנסיסקו ד'אסיזי ברובע סיודאד וייחה בשנה שלאחר מכן. נולדו להם ארבעה ילדים: דומניקו מנוטי (1840–1903), רוזה (1843–1845), תרזה טרזיטה (1845–1903), וריצ'יוטי (1847–1924). אניטה, פרשית מיומנת, נחשבת למי שלימדה את ג'וזפה על תרבות הגאוצ'ו של ארגנטינה, דרום ברזיל ואורוגוואי. בתקופה זו אימץ את סגנון הלבוש הייחודי שלו – לבישת החולצה האדומה, הפונצ'ו והכובע שנהגו ללבוש הגאוצ'וס.
בשנת 1842 קיבל גריבלדי את הפיקוד על הצי האורוגוואי והקים לגיון איטלקי של חיילים – המכונה "החולצות האדומות" – עבור מלחמת האזרחים באורוגוואי. גיוס זה התאפשר מאחר שמונטווידאו הכילה אוכלוסייה איטלקית גדולה באותה עת: 4,205 מתוך אוכלוסייה כוללת של 30,000 על פי מפקד משנת 1843.
גריבלדי איחד את כוחותיו עם ה"קולורדוס" האורוגוואים בהנהגת פרוקטואוסו ריברה וחואקין סוארס, שהיו מזוהים עם המפלגה האוניטרית הארגנטינאית. פלג זה קיבל תמיכה מסוימת מהצרפתים והבריטים במאבקם נגד כוחותיו של נשיא אורוגוואי לשעבר מנואל אוריבה מה"בלנקוס", שהיה מזוהה גם עם ה"פדרליס" הארגנטינאים תחת שלטונו של הקאודילו מבואנוס איירס, חואן מנואל דה רוסאס. הלגיון האיטלקי אימץ דגל שחור שייצג את איטליה באבלה, עם הר געש במרכז שסימל את הכוח הרדום במולדתם. למרות שמקורות בני התקופה אינם מזכירים את החולצות האדומות, היסטוריה פופולרית טוענת שהלגיון לבש אותן לראשונה באורוגוואי, לאחר שקיבל אותן ממפעל במונטווידאו שהתכוון לייצא אותן לבתי המטבחיים של ארגנטינה. חולצות אלו הפכו לסמל של גריבלדי וחסידיו.
בין השנים 1842–1848, הגן גריבלדי על מונטווידאו מפני כוחות בפיקודו של אוריבה. בשנת 1845 הצליח לכבוש את קולוניה דל סקרמנטו ואת האי מרטין גרסיה, והוביל את ביזת האי מרטין גרסיה וגואלגואיצ'ו במהלך המצור האנגלו-צרפתי על ריו דה לה פלאטה. גריבלדי ניצל לאחר שהובס בקרב קוסטה בראווה, שנערך ב-15 וב-16 באוגוסט 1842, בזכות חסדיו של האדמירל ויליאם בראון. הארגנטינאים, שרצו לרדוף אחריו כדי לחסלו, נעצרו על ידי בראון שקרא: "תנו לו לברוח, הגרינגו הזה הוא אדם אמיץ". שנים לאחר מכן, נכד של גריבלדי נקרא ויליאם, לכבוד האדמירל בראון. תוך אימוץ טקטיקות גרילה אמפיביות, גריבלדי רשם מאוחר יותר שני ניצחונות במהלך 1846, בקרב סרו ובקרב סן אנטוניו דל סנטו.
הצטרפות לבנייה החופשית
גריבלדי הצטרף לבנייה החופשית במהלך גלותו, תוך ניצול המקלט שהלשכות הציעו לפליטים פוליטיים ממדינות אירופה. בגיל 37, בשנת 1844, יוזם גריבלדי ללשכת "אסיליו דה לה וירטוד" במונטווידאו. זו הייתה לשכה לא סדירה תחת בנייה חופשית ברזילאית שלא הוכרה על ידי הציות המאוניות הבינלאומיות המרכזיות, כגון הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה או המזרח הגדול של צרפת.
בעוד שלגריבלדי לא היה עניין רב בטקסים מאוניים, הוא היה בונה חופשי פעיל וראה בבנייה החופשית רשת שאיחדה גברים מתקדמים כאחים הן בתוך אומות והן כקהילה גלובלית. גריבלדי נבחר בסופו של דבר לנשיא הגדול של המזרח הגדול של איטליה.
גריבלדי הסדיר את מעמדו מאוחר יותר ב-1844, כשהצטרף ללשכת "Les Amis de la Patrie" של מונטווידאו תחת המזרח הגדול של צרפת.
### בחירת האפיפיור פיוס התשיעי, 1846
גורלה של מולדתו המשיך להטריד את גריבלדי. בחירתו של האפיפיור פיוס התשיעי בשנת 1846 עוררה סנסציה בקרב פטריוטים איטלקים, הן בבית והן בגלות. הרפורמות הראשוניות של פיוס נראו כמי שמזהות אותו כאפיפיור הליברלי לו קרא וינצ'נצו ג'וברטי, שהוביל את איחוד איטליה. כשחדשות על רפורמות אלו הגיעו למונטווידאו, כתב גריבלדי לאפיפיור:
> אם ידיים אלו, המורגלות להילחם, יהיו מקובלות על הוד קדושתו, אנו מקדישים אותן בתודה רבה לשירותו של מי שראוי כל כך לכנסייה ולמולדת. שמחים באמת נהיה אנו וחברינו שבשמם אנו מדברים, אם יותר לנו לשפוך את דמנו בהגנה על עבודת הגאולה של פיוס התשיעי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מציני, מהגלות, הריע גם הוא לרפורמות המוקדמות של פיוס התשיעי. בשנת 1847, הציע גריבלדי לנונציו האפוסטולי בריו דה ז'ניירו, בדיני, את שירותו של הלגיון האיטלקי שלו לשחרור חצי האי. לאחר מכן, ידיעות על פרוץ המהפכה הסיציליאנית של 1848 בינואר ועל תסיסה מהפכנית במקומות אחרים באיטליה עודדו את גריבלדי להוביל כ-60 מחברי הלגיון שלו הביתה.
חזרה לאיטליה
### מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה
גריבלדי חזר לאיטליה בעיצומה של התהפוכות של מהפכות 1848 במדינות איטליה והיה ממייסדי ומנהיגי מפלגת הפעולה. גריבלדי הציע את שירותיו לקרלו אלברטו, מלך סרדיניה, שהפגין נטיות ליברליות מסוימות, אך הוא התייחס לגריבלדי בקרירות ובחשדנות. לאחר שנדחו על ידי הפיימונטזים, הוא ועוקביו חצו ללומברדיה שם הציעו סיוע לממשלה הזמנית של מילאנו, שהתמרדה נגד הכיבוש האוסטרי. במהלך מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה הלא מוצלחת, הוביל גריבלדי את הלגיון שלו לשני ניצחונות משניים בלואינו ובמוראצוני.
לאחר התבוסה הפיימונטזית המוחצת בקרב נובארה ב-23 במרץ 1849, עבר גריבלדי לרומא כדי לתמוך ברפובליקה הרומית שהוכרזה לאחרונה במדינות האפיפיור. עם זאת, כוח צרפתי שנשלח על ידי לואי נפוליאון איים להפיל אותה. בהפצרתו של מציני, נטל גריבלדי את הפיקוד על ההגנה על רומא. בקרבות ליד ולטרי, אקילה קנטוני הציל את חייו. לאחר מותו של קנטוני, במהלך קרב מנטנה, כתב גריבלדי את הרומן "קנטוני המתנדב".
ב-30 באפריל 1849, הצבא הרפובליקני, תחת פיקודו של גריבלדי, הביס צבא צרפתי בעל עדיפות מספרית רבה בשער פורטה סן פנקרציו ברומא. בהמשך הגיעו תגבורות צרפתיות, והמצור על רומא החל ב-1 ביוני. למרות התנגדות הצבא הרפובליקני, הצרפתים גברו ב-29 ביוני. ב-30 ביוני התכנסה האספה הרומית ודנה בשלוש אפשרויות: כניעה, המשך לחימה ברחובות, או נסיגה מרומא כדי להמשיך בהתנגדות מהרי האפנינים. גריבלדי, שנכנס לחדר כשהוא מכוסה בדם, נשא נאום שתמך באפשרות השלישית, וסיים ב: Ovunque noi saremo, sarà Roma ("בכל מקום שבו נהיה, זו תהיה רומא").
הצדדים ניהלו משא ומתן על הפסקת אש ב-1–2 ביולי, גריבלדי נסוג מרומא עם 4,000 חיילים, וזנח את שאיפתו לעורר מרד עממי נגד האוסטרים במרכז איטליה. הצבא הצרפתי נכנס לרומא ב-3 ביולי וביסס מחדש את השלטון הזמני של הכס הקדוש. גריבלדי וכוחותיו, ניצודים על ידי כוחות אוסטריים, צרפתיים, ספרדיים ונפוליטניים, נמלטו צפונה, מתוך כוונה להגיע לוונציה, שם הוונציאנים עדיין עמדו במצור האוסטרי. לאחר מסע אפי, מצא גריבלדי מקלט זמני בסן מרינו, כשנותרו איתו רק 250 איש שלא נטשו אותו. אניטה, שנשאה את ילדם החמישי, מתה ליד קומאקיו במהלך הנסיגה.
### צפון אמריקה והאוקיינוס השקט
גריבלדי הצליח בסופו של דבר להגיע לפורטו ונרה, ליד לה ספציה, אך הממשלה הפיימונטזית אילצה אותו להגר שוב. הוא נסע לטנג'יר, שם שהה עם פרנצ'סקו קרפנטו, סוחר איטלקי אמיד. קרפנטו הציע שהוא וכמה משותפיו יממנו רכישת ספינת סוחר, שגריבלדי יפקד עליה. גריבלדי הסכים, בהרגישו שמטרותיו הפוליטיות אינן בהישג יד כרגע, ושיוכל לפחות להתפרנס.
הספינה הייתה אמורה להירכש בארצות הברית. גריבלדי נסע לעיר ניו יורק, והגיע ב-30 ביולי 1850. עם זאת, הכספים לרכישת ספינה היו חסרים. בזמן שהותו בניו יורק, הוא שהה אצל חברים איטלקים שונים, כולל כמה מהפכנים גולים. הוא ביקר בלשכות המאוניות של ניו יורק ב-1850, שם פגש כמה תומכים בדמוקרטיה בינלאומית, שמוחם היה פתוח למחשבה סוציאליסטית, ולמתן עמדה חריפה נגד האפיפיורות לבנייה החופשית.
הממציא אנטוניו מוצ'י העסיק את גריבלדי במפעל הנרות שלו בסטטן איילנד (הקוטג' שבו שהה רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בארה"ב ונשמר כאנדרטה לגריבלדי). גריבלדי לא היה מרוצה מכך, ובאפריל 1851 עזב את ניו יורק עם חברו קרפנטו למרכז אמריקה, שם הקים קרפנטו פעילות עסקית. הם נסעו תחילה לניקרגואה, ואז לחלקים אחרים באזור. גריבלדי ליווה את קרפנטו כבן לוויה, לא כשותף עסקי, והשתמש בשם ג'וזפה פאנה.
קרפנטו המשיך ללימה, פרו, שם היה אמור להגיע מטען סחורות שלו, והגיע לשם בסוף 1851 יחד עם גריבלדי. בדרך, ביקר גריבלדי את גיבורת המהפכה מנואלה סאנס. בלימה התקבל גריבלדי בברכה באופן כללי. סוחר איטלקי מקומי, פייטרו דנגרי, הפקיד בידיו את הפיקוד על ספינתו "כרמן" להפלגת מסחר ברחבי האוקיינוס השקט, עבורה נדרשה אזרחות פרואנית, אותה השיג באותה שנה. גריבלדי לקח את ה"כרמן" לאיי צ'ינצ'ה למטען גואנו. לאחר מכן, ב-10 בינואר 1852, הוא הפליג מפרו לקנטון, סין, והגיע באפריל.
לאחר טיולים צדדיים לשיאמן ומנילה, החזיר גריבלדי את ה"כרמן" לפרו דרך האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט, כשהוא עובר בבירור סביב החוף הדרומי של אוסטרליה. הוא ביקר באי ת'רי האמוק (Three Hummock Island) במצר באס. לאחר מכן לקח גריבלדי את ה"כרמן" להפלגה שנייה: לארצות הברית דרך כף הורן עם נחושת מצ'ילה, וגם צמר. גריבלדי הגיע לבוסטון והמשיך לניו יורק. שם קיבל מכתב עוין מדנגרי והתפטר מתפקידו. איטלקי אחר, הקפטן פיגארי, הגיע זה עתה לארה"ב כדי לקנות ספינה ושכר את גריבלדי כדי לקחת את הספינה לאירופה. פיגארי וגריבלדי קנו את ה"קומונוולת'" בבולטימור, וגריבלדי עזב את ניו יורק בפעם האחרונה בנובמבר 1853. הוא הפליג עם ה"קומונוולת'" ללונדון, ולאחר מכן לניוקאסל על נהר טיין עבור פחם.
### טיינסייד
ה"קומונוולת'" הגיעה ב-21 במרץ 1854. גריבלדי, שהיה כבר דמות פופולרית בטיינסייד, התקבל בהתלהבות על ידי פועלים מקומיים – אם כי ה"ניוקאסל קוראנט" דיווח כי סירב להזמנה לסעוד עם מכובדים בעיר. הוא שהה בהנטינגדון פלייס, טיינמות', לכמה ימים, ובסאות' שילדס שבטיינסייד במשך למעלה מחודש, ועזב בסוף אפריל 1854. במהלך שהותו הוענק לו חרב עם הקדשה, שנכדו ג'וזפה גריבלדי השני נשא לימים כמתנדב בשירות בריטי במלחמת הבורים השנייה. לאחר מכן הפליג לג'נובה, שם הסתיימו חמש שנות גלותו ב-10 במאי 1854.
מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה
גריבלדי חזר לאיטליה ב-1854. באמצעות ירושה ממות אחיו, קנה חצי מהאי האיטלקי קפררה (צפונית לסרדיניה), והקדיש עצמו לחקלאות. בשנת 1859 פרצה מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה (הידועה גם כמלחמה הצרפתית-אוסטרית) בעיצומן של מזימות פנימיות בממשל הסרדיני. גריבלדי מונה למייג'ור גנרל והקים יחידת מתנדבים בשם "ציידי האלפים" (Cacciatori delle Alpi). מאז ואילך זנח גריבלדי את האידיאל הרפובליקני של מציני לשחרור איטליה, מתוך הנחה שרק המלוכה הסרדינית תוכל להשיג זאת ביעילות. הוא ומתנדביו נחלו ניצחונות על האוסטרים בווארזה, קומו ובמקומות אחרים.
גריבלדי היה מאוכזב מאוד מכיוון שעיר הולדתו ניס (Nizza באיטלקית) נמסרה לצרפתים בתמורה לסיוע צבאי חיוני. באפריל 1860, כנציג ניס בפרלמנט הפיימונטזי בטורינו, הוא תקף בחריפות את קמילו בנסו, רוזן קאבור, על מסירת מחוז ניס (Nizzardo) לקיסר נפוליאון השלישי מצרפת. בשנים שלאחר מכן, קידם גריבלדי (יחד עם איטלקים נלהבים אחרים מניס) את האירידנטיזם האיטלקי של עיר הולדתו, ותמך במהומות "ערבית ניס" (Niçard Vespers) ב-1871.
מערכת 1860
ב-24 בינואר 1860, גריבלדי נישא לג'וזפינה ריימונדי בת ה-18. מיד לאחר טקס החתונה, היא הודיעה לו שהיא בהריון מילד של גבר אחר, וגריבלדי עזב אותה באותו יום. בתחילת אפריל 1860, התקוממויות במסינה ובפלרמו שבממלכת שתי הסיציליות סיפקו לגריבלדי הזדמנות. הוא אסף קבוצת מתנדבים שנקראו "איי מילה" (i Mille, האלף), או "החולצות האדומות" כפי שהיו ידועים, בשתי ספינות בשם "איל פיימונטה" ו"איל לומברדו", ועזב מקווארטו, ג'נובה, ב-5 במאי בערב ונחת במארסלה, בנקודה המערבית ביותר של סיציליה, ב-11 במאי.
תוך הגדלת שורות צבאו עם להקות מפוזרות של מורדים מקומיים, הוביל גריבלדי 800 מתנדבים לניצחון על כוח אויב של 1,500 בקרב קלטפימי ב-15 במאי. הוא השתמש בטקטיקה הלא-אינטואיטיבית של הסתערות כידונים במעלה הגבעה. הוא ראה שהגבעה מדורגת, והטרסות יספקו מחסה לאנשיו המתקדמים. למרות שהיה קטן בהשוואה להתנגשויות הבאות בפלרמו, מילאצו ווולטורנו, קרב זה היה מכריע בביסוס כוחו של גריבלדי על האי. סיפור אפוקריפי אך מציאותי מייחס לו אמירה לסגנו נינו ביקסיו: "כאן אנחנו או עושים את איטליה, או מתים". יריביו הנפוליטניים נלחמו כעת עבורו, מה שהוביל להאשמות במתן שוחד נגד מנהיגם, פרנצ'סקו לאנדי.
למחרת הכריז על עצמו כדיקטטור של סיציליה בשם ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה. הוא התקדם לעבר פאתי פלרמו, בירת האי, ופתח במצור ב-27 במאי. הוא זכה לתמיכת תושבים רבים, שהתמרדו נגד חיל המצב, אך לפני שהספיקו לכבוש את העיר, הגיעו תגבורות והפציצו את העיר כמעט עד הריסות. באותו זמן התערב אדמירל בריטי וסייע בהפסקת אש, לפיה כוחות המלוכה הנפוליטניים וספינות המלחמה מסרו את העיר ועזבו. הנרי אדמס הצעיר – שלימים הפך לסופר אמריקאי מכובד – ביקר בעיר ביוני ותיאר את המצב, יחד עם פגישתו עם גריבלדי, במכתב ארוך ומלא חיים לאחיו הבכור צ'ארלס. היסטוריונים כמו קלאו ואחרים טוענים כי ה"אלף" של גריבלדי היו סטודנטים, אומנים עצמאיים ואנשי מקצוע, לא איכרים. התמיכה שניתנה על ידי איכרים סיציליאנים לא נבעה מתחושת פטריוטיות אלא משנאתם לבעלי אדמות מנצלים ופקידים נפוליטניים דכאניים. לגריבלדי עצמו לא היה עניין במהפכה חברתית ובמקום זאת צידד בבעלי האדמות הסיציליאנים נגד האיכרים המתפרעים.
בכיבוש פלרמו נחל גריבלדי ניצחון מזהיר. הוא זכה לפרסום עולמי ולהערצה של איטלקים. האמונה ביכולותיו הייתה כה חזקה שספק, בלבול ומורת רוח אחזו אפילו בחצר הנפוליטנית. שישה שבועות לאחר מכן, הוא צעד נגד מסינה במזרח האי, וניצח בקרב מילאצו העז והקשה. בסוף יולי, רק המצודה עמדה בהתנגדות.
לאחר שכבש את סיציליה, הוא חצה את מצר מסינה וצעד צפונה. התקדמותו של גריבלדי נתקלה ביותר חגיגות מאשר התנגדות, וב-7 בספטמבר הוא נכנס לבירה נאפולי, ברכבת. למרות כיבוש נאפולי, הוא לא הביס עד כה את הצבא הנפוליטני. צבא המתנדבים של גריבלדי שמנה 24,000 איש לא הצליח להביס באופן מכריע את הצבא הנפוליטני המאורגן מחדש – כ-25,000 איש – ב-30 בספטמבר בקרב וולטורנו. זה היה הקרב הגדול ביותר שנלחם אי פעם, אך תוצאתו נקבעה למעשה על ידי הגעת הצבא הסרדיני המלכותי.
בינתיים, ניצחונותיו של גריבלדי החלו לגרום לאי-נחת בפיימונטה, ובמיוחד אצל ראש ממשלת סרדיניה, קמילו בנסו, רוזן קאבור. הוא חשש שאם המהפכנים יצליחו לכבוש את כל המדינה הנפוליטנית, הם יפלשו אז למדינות האפיפיור, מה שיוביל להתערבות צרפת. הפיימונטזים עצמם כבשו את רוב שטחי האפיפיור בצעדתם דרומה לפגוש את גריבלדי, אך הם נמנעו במכוון מרומא, בירת מדינת האפיפיור. גריבלדי לא חיבב את קאבור. במידה מסוימת, הוא פשוט לא נתן אמון בפרגמטיזם ובריאל-פוליטיק של קאבור, אך הוא גם נטר לו טינה אישית על כך שקאבור סחר בעיר הולדתו ניס לצרפתים בשנה הקודמת. מצד שני, הוא תמך במונרך הסרדיני, ויטוריו אמנואלה השני, למרות הסתייגותו ממלוכה, שבו העריץ כאלוף עצמאות איטליה. בפגישתו המפורסמת עם ויטוריו אמנואלה בתיאנו ב-26 באוקטובר 1860, גריבלדי בירך אותו כמלך איטליה ולחץ את ידו. גריבלדי רכב לנאפולי לצד המלך ב-7 בנובמבר, ואז פרש לאי הסלעי קפררה, תוך שהוא מסרב לקבל כל תגמול על שירותיו.
לאחר מכן
עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית (ב-1861), גריבלדי היה דמות פופולרית מאוד. גדוד הרגלים ה-39 של ניו יורק כונה "משמר גריבלדי" על שמו. גריבלדי הביע עניין בסיוע לאיחוד, והוצעה לו דרגת מייג'ור גנרל בצבא ארה"ב באמצעות מכתב משר החוץ ויליאם ה. סווארד להנרי שלטון סנפורד, השר האמריקאי בבריסל, ב-27 ביולי 1861. ב-9 בספטמבר 1861 נפגש סנפורד עם גריבלדי ודיווח על תוצאות הפגישה לסווארד:
> הוא אמר שהדרך היחידה שבה יוכל להגיש שירות, כפי שביקש בלהט, למטרת ארצות הברית, הייתה כמפקד עליון של כוחותיה, שהוא ילך רק בתור שכזה, ועם הכוח המותנה הנוסף – שיוסדר על ידי אירועים – להכריז על ביטול העבדות – שהוא יהיה חסר תועלת ללא הראשון, וללא השני זה ייראה כמו מלחמת אזרחים שבה לעולם הרחב יכול להיות עניין או סימפתיה מועטים.
אך אברהם לינקולן לא היה מוכן לשחרר את העבדים; פגישתו של סנפורד עם גריבלדי התרחשה שנה לפני שלינקולן פרסם את הצהרת האמנציפציה המוקדמת. משימתו של סנפורד הייתה חסרת סיכוי, וגריבלדי לא הצטרף לצבא האיחוד. היסטוריון של מלחמת האזרחים האמריקאית, דון ה. דויל, כתב עם זאת: "תמיכתו המלאה של גריבלדי במטרת האיחוד עוררה תמיכה עממית בדיוק כשהחדשות על הצהרת האמנציפציה פרצו באירופה". ב-6 באוגוסט 1863, לאחר שלינקולן פרסם את הצהרת האמנציפציה הסופית, כתב גריבלדי ללינקולן: "הדורות הבאים יקראו לך המשחרר הגדול, תואר מעורר קנאה יותר מכל כתר, וגדול מכל אוצר ארצי בלבד".
ב-5 באוקטובר 1860, הקים גריבלדי את הלגיון הבינלאומי המאגד חטיבות לאומיות שונות של צרפתים, פולנים, פולנים, גרמנים ולאומים אחרים, במטרה לא רק לסיים את שחרור איטליה, אלא גם של מולדתם. עם המוטו "חופשי מהאלפים ועד האדריאטי", תנועת האיחוד נעצה את מבטה ברומא ובוונציה. מציני היה מתוסכל מהמשכיות הממשל המלוכני, והמשיך להסית לרפובליקה. גריבלדי, מתוסכל מחוסר המעש של המלך, וכועס על עלבונות נתפסים, ארגן מיזם חדש. הפעם, הוא התכוון להשתלט על מדינות האפיפיור.
משלחת נגד רומא
גריבלדי עצמו היה אנטי-קתולי ואנטי-אפיפיורי מובהק. מאמציו להפיל את האפיפיור באמצעות פעולה צבאית גייסו תמיכה אנטי-קתולית. ב-28 בספטמבר 1862, 500 פועלים איריים שיבשו פגישה פרו-גריבלדית בלונדון בקריאות "אלוהים ורומא", מה שעורר שבועות של סכסוך אתני בין פרוטסטנטים לקתולים איריים. העוינות של גריבלדי לתחום הזמני של האפיפיור נתפסה בחשדנות רבה על ידי קתולים ברחבי העולם, והקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי הבטיח את עצמאות רומא מאיטליה על ידי הצבת חיל מצב צרפתי שם. ויטוריו אמנואלה חשש מההשלכות הבינלאומיות של תקיפת רומא ומושב האפיפיור שם, והניא את נתיניו מלהשתתף במיזמים מהפכניים עם כוונות כאלה. אף על פי כן, גריבלדי האמין שיש לו את התמיכה החשאית של ממשלתו. ברגע שנודה על ידי האפיפיור, הוא בחר בכומר הפרוטסטנטי אלסנדרו גבאצי ככומר הצבא שלו.
ביוני 1862 הפליג מג'נובה לפלרמו כדי לאסוף מתנדבים למערכה הקרובה, תחת הסיסמה Roma o Morte ("רומא או מוות"). מפלגה נלהבת הצטרפה אליו במהירות, והוא פנה למסינה, בתקווה לחצות ליבשת משם. הוא הגיע עם כוח של כאלפיים איש, אך חיל המצב התגלה כנאמן להוראות המלך וחסם את מעברו. הם פנו דרומה והפליגו מקטניה, שם הצהיר גריבלדי כי ייכנס לרומא כמנצח או שימות מתחת לחומותיה. הוא נחת במליטו די פורטו סלבו ב-14 באוגוסט וצעד מיד להרי קלבריה.
הרחק מלתמוך במאמץ זה, ממשלת איטליה הסתייגה ממנו מאוד. הגנרל אנריקו צ'אלדיני שלח דיוויזיה של הצבא הסדיר, תחת פיקודו של קולונל אמיליו פלביצ'יני, נגד להקות המתנדבים. ב-28 באוגוסט נפגשו שני הכוחות באספרומונטה המפורץ. אחד מאנשי הצבא הסדיר ירה ירייה מקרית, ומטחים ספורים בעקבותיה, שהרגו כמה מהמתנדבים. הלחימה הסתיימה במהירות, שכן גריבלדי אסר על אנשיו להשיב אש על נתיני ממלכת איטליה. רבים מהמתנדבים נלקחו בשבי, כולל גריבלדי, שנפצע מכדור ברגלו. הפרק היווה את מקורו של שיר ילדים איטלקי מפורסם: Garibaldi fu ferito ("גריבלדי נפצע").
ספינת ממשלה לקחה אותו לכלא בוריניאנו ליד לה ספציה, שם הוחזק במעין מאסר מכובד ועבר ניתוח מייגע וכואב כדי לרפא את פצעו. המיזם שלו נכשל, אך הוא נוחם על ידי אהדתה והתעניינותה המתמשכת של אירופה. לאחר שחזר לבריאותו, הממשלה שחררה את גריבלדי ואפשרה לו לחזור לקפררה.
בדרכו ללונדון ב-1864 עצר לזמן קצר במלטה, שם ביקרו אותו מעריצים רבים במלונו. הפגנות של מתנגדי האנטי-קלריקליזם שלו דוכאו על ידי הרשויות. בלונדון, נוכחותו התקבלה בהתלהבות על ידי האוכלוסייה. הוא פגש את ראש ממשלת בריטניה הוויקונט פלמרסטון, וכן מהפכנים שחיו אז בגלות בעיר. באותה עת, הפרויקט הבינלאומי השאפתני שלו כלל את שחרורן של מגוון מדינות כבושות, כגון קרואטיה, יוון והונגריה. הוא גם ביקר בבדפורד וקיבל סיור בבית החרושת לברזל "בריטניה", שם נטע עץ (שנכרת ב-1944 בשל ריקבון).
מאבק אחרון עם אוסטריה
גריבלדי אחז בנשק שוב ב-1866, הפעם בתמיכה מלאה של ממשלת איטליה. המלחמה האוסטרו-פרוסית פרצה, ואיטליה חברה לפרוסיה נגד האימפריה האוסטרית בתקווה לקחת את ונטו משלטון אוסטרי במלחמת העצמאות האיטלקית השלישית. גריבלדי אסף שוב את ציידי האלפים שלו, כעת כ-40,000 חזקים, והוביל אותם לתוך טרנטינו. הוא הביס את האוסטרים בבצקה, ועשה את דרכו לטרנטו.
הכוחות הסדירים האיטלקיים הובסו בליסה שבים, ולא עשו התקדמות רבה ביבשה לאחר האסון בקוסטוצה. הצדדים חתמו על שביתת נשק לפיה אוסטריה מסרה את ונטו לאיטליה, אך תוצאה זו נבעה במידה רבה מהצלחותיה של פרוסיה בחזית הצפונית. התקדמותו של גריבלדי דרך טרנטינו הייתה לשווא, והוא קיבל הוראה להפסיק את התקדמותו לטרנטו. גריבלדי ענה בטלגרם קצר מהכיכר המרכזית של בצקה עם המוטו המפורסם: Obbedisco! ("אני מציית!").
לאחר המלחמה, גריבלדי הוביל מפלגה פוליטית שהסיתה לכיבוש רומא, בירתה העתיקה של חצי האי. בשנת 1867, הוא צעד שוב על העיר, אך צבא האפיפיור, נתמך על ידי כוח עזר צרפתי, התגלה כיריב שווה למתנדביו החמושים בצורה גרועה. הוא נורה ברגלו בקרב מנטנה, ונאלץ לסגת משטח האפיפיור. ממשלת איטליה כלאה אותו שוב לזמן מה, ולאחריו חזר לקפררה.
באותה שנה חיפש גריבלדי תמיכה בינלאומית לחיסול מוחלט של האפיפיורות. בקונגרס של 1867 עבור "ליגת השלום והחופש" בז'נבה הוא הציע: "האפיפיורות, בהיותה המזיקה מכל האגודות החשאיות, צריכה להיות מבוטלת".
מלחמת צרפת-פרוסיה
כשפרצה מלחמת צרפת-פרוסיה ביולי 1870, דעת הקהל האיטלקית תמכה מאוד בפרוסים, ואיטלקים רבים ניסו להירשם כמתנדבים בשגרירות פרוסיה בפירנצה. לאחר שחיל המצב הצרפתי נקרא חזרה מרומא, הצבא האיטלקי כבש את מדינות האפיפיור ללא עזרתו של גריבלדי. בעקבות קריסת הקיסרות הצרפתית השנייה בזמן המלחמה לאחר קרב סדאן, גריבלדי, שלא נרתע מהעוינות שהפגינו כלפיו לאחרונה אנשי נפוליאון השלישי, העביר את תמיכתו לממשלת ההגנה הלאומית של צרפת שהוכרזה זה עתה. ב-7 בספטמבר 1870, תוך שלושה ימים מהמהפכה בפריז שסיימה את האימפריה, כתב ל"מובימנטו" מג'נובה: "אתמול אמרתי לכם: מלחמה עד מוות לבונפרטה. היום אני אומר לכם: הצילו את הרפובליקה הצרפתית בכל האמצעים".
לאחר מכן, נסע גריבלדי לצרפת וקיבל את הפיקוד על צבא הווז', צבא של מתנדבים. הסוציאליסט הצרפתי לואי בלאן התייחס לגריבלדי כ"חייל של קוסמופוליטיזם מהפכני" על בסיס תמיכתו בתנועות שחרור ברחבי העולם. לאחר המלחמה נבחר לאספה הלאומית הצרפתית, שם כיהן בקצרה כחבר פרלמנט עבור האלפים-מריטים לפני שחזר לקפררה.
מעורבות באינטרנציונל הראשון
כשהקומונה הפריזאית התפרצה ב-1871, גריבלדי הצטרף לרדיקלים צעירים יותר כמו פליצ'ה קוואלוטי בהכרזה על תמיכתו המלאה בקומונרים ובאינטרנציונליזם. גריבלדי הציע ברית גדולה בין פלגים שונים של השמאל: "למה שלא נאחד לקבוצה מאורגנת אחת את הבנייה החופשית, החברות הדמוקרטיות, מועדוני העובדים, הרציונליסטים, העזרה ההדדית וכו', שיש להם אותה נטייה לטוב?". הוא החל לארגן קונגרס של אחדות, שזכה לתמיכתן של רבות מהקבוצות הרדיקליות, חופשיות המחשבה והסוציאליסטיות ברחבי איטליה כגון "לה פלבה" (La Plebe). הקונגרס נערך בתיאטרו ארגנטינה למרות שנאסר על ידי הממשלה, ואישר סדרה של מדיניות רדיקלית כולל זכות בחירה אוניברסלית, מיסוי פרוגרסיבי, חינוך חילוני חובה, רפורמה מנהלית וביטול עונש המוות.
גריבלדי טען זמן רב לעניין בסוציאליזם אתי מעורפל כמו זה שקודם על ידי אנרי דה סן-סימון וראה במאבק למען החירות עניין בינלאומי, כזה ש"אינו עושה שום הבחנה בין האפריקאי לאמריקאי, האירופי והאסיאתי, ולכן מכריז על אחווה של כל בני האדם ללא קשר לאומה אליה הם שייכים". הוא פירש את האגודה הבינלאומית של העובדים כהרחבה של האידיאלים ההומניטריים שעבורם תמיד נלחם. למרות שלא הסכים עם קריאותיהם לביטול הרכוש, גריבלדי הגן על הקומונרים ועל האינטרנציונל הראשון מפני התקפות אויביהם: "האם זה לא התוצר של המצב הלא נורמלי שבו החברה מוצאת את עצמה בעולם? [...] האם חברה (אני מתכוון לחברה אנושית) שבה הרוב נאבקים על קיום והמיעוט רוצה לקחת את החלק הגדול יותר מהתוצר של הראשונים באמצעות תכסיסים ואלימות אך ללא עבודה קשה, לא צריכה לעורר חוסר שביעות רצון ומחשבות על נקמה בקרב אלו שסובלים?".
גריבלדי כתב מכתב לצ'לסו צ'רטי שבו הצהיר: "האינטרנציונל הוא שמש העתיד [sole dell'avvenire]!". המכתב הודפס בעשרות עיתונים ועלונים של עובדים, והיה מכשיר בשכנוע רבים מהמהססים להצטרף לארגון. לאחר מותו של גריבלדי, רבים מתלמידיו אימצו את הרעיונות הסוציאליסטיים הליברטריאניים של מיכאיל באקונין. מכיוון שאיטליה עדיין חסרה פרולטריון תעשייתי, "הסוציאליזם של גריבלדי ייצג בצורה המדויקת ביותר את איגוד המקצועות המלאכותיים ואת המיקוד הכללי בשוויון כלכלי". הסוציאליזם שלו היה "סוציאליזם שבו המאבק נגד כל עוול, ואהבה לחופש, היו דומיננטיים. גריבלדי לא היה אדם לא מעשי, אלא עד פעיל לאותו סוג של נדיבות ברגשות ורצון איתן לצדק". בכרך הראשון של הסוציאליזם האירופי של קרל לנדואר, גריבלדי מוזכר לצד מציני כ"מהפכנים איטלקים" בולטים.
לדברי דניס מאק סמית', "ההבדל אינו כה גדול כשאנו מגלים למה התכוון גריבלדי במונח. סוציאליזם עבורו לא היה שום דבר מהפכני במיוחד, ואולי הוא התהדר במילה בחלקה כי נהנה להרגיש שהיא תזעזע את המציניאנים". בתיאור המעבר שמאלה של גריבלדי והמציניאנים, לוסי ריאל כותבת כי "דגש זה של רדיקלים צעירים על ה'שאלה החברתית' לווה בעלייה במה שנקרא פעילות 'אינטרנציונליסטית' או סוציאליסטית (בעיקר אנרכיזם באקוניניסטי) ברחבי צפון ודרום איטליה, שקיבלה דחיפה גדולה מהקומונה הפריזאית". עלייתו של סוציאליזם זה "ייצגה אתגר אמיתי למציני ולדגש המציניאני על פוליטיקה ותרבות; ומותו של מציני בתחילת 1872 רק הדגיש את התחושה הרווחת שהעידן הפוליטי שלו הסתיים. גריבלדי נפרד כעת סופית ממציני, והפעם הוא עבר שמאלה ממנו. הוא יצא לחלוטין בעד הקומונה הפריזאית והאינטרנציונליזם, ועמדתו קרבה אותו הרבה יותר לרדיקלים הצעירים, במיוחד פליצ'ה קוואלוטי, ונתנה לו חיים פוליטיים חדשים. מתמיכתו נולדה יוזמה להשיק מחדש מפלגה רחבה של השמאל הרדיקלי."
למרות שנבחר שוב לפרלמנט האיטלקי, תחילה כחלק מהשמאל ההיסטורי ואז מהשמאל הקיצוני ההיסטורי, גריבלדי בילה חלק גדול משנותיו המאוחרות בקפררה. עם זאת, הוא עדיין הצליח לשרת את הפרלמנט האיטלקי בהצטיינות יתרה ותמך בפרויקט שאפתני של ייבוש קרקעות באזורים הביצתיים של דרום לאציו. בשנת 1879, גריבלדי הקים את "ליגת הדמוקרטיה", יחד עם קוואלוטי, אלברטו מריו ואגוסטינו ברטני, שחזרה על תמיכתו בזכות בחירה אוניברסלית, ביטול רכוש כנסייתי, האמנציפציה המשפטית והפוליטית של נשים ותוכנית עבודות ציבוריות לשיפור האזור הכפרי הרומאי שהושלמה.
על האימפריה העות'מאנית
במכתב מ-6 באוקטובר 1875 מקפררה, "לאחינו מהרצגובינה ולמדוכאי מזרח אירופה", כתב גריבלדי:
> הטורקי חייב ללכת לברוסה. הוא ירד כמו זאב, עבר את הבוספורוס, הרס, רצח ואנס את אותן אוכלוסיות שנתנו לנו את הפלסגים, שהיו, אולי, מתרבתי אירופה הראשונים. הוא לא חייב יותר לדרוך על אותו חלק של העולם שמוחזק על ידו באומללות. בברוסה, עם חסרונותיו, ביזותיו ואכזריותו, הוא ימצא מספיק אנשים מאסיה הקטנה לענות ולהטביע בשממה. קומו, אם כן, בניו הגיבורים של מונטנגרו, הרצגובינה, בוסניה, סרביה, תרפיה, מקדוניה, יוון, אפירוס, אלבניה, בולגריה ורומניה! לכולכם היסטוריה מרהיבה ביותר. ביניכם נולדו ליאונידס, אכילס, אלכסנדר, סקנדרבג וספרטקוס. וגם היום, בקרב אוכלוסיותיכם החסונות, אתם עדיין עשויים למצוא ספרטקוס וליאונידס. אל תסמכו על הדיפלומטיה. האישה הזקנה הזו ללא לב בטח מטעה אתכם. אבל איתכם כל האנשים בעלי הלב ברחבי העולם. אנגליה עצמה, עד היום אוהדת לטורקים, הפגינה לכם באמצעות תרומה וסימפתיה של אחד מאנשיה הגדולים שהיא צריכה להעדיף את הברית והכרת התודה של קונפדרציה של עמים חופשיים על פני הקונפדרציה הנחלשת של אימפריית הסהר. אז לברוסה עם הטורקי! רק כך תוכלו להפוך לעצמאיים וחופשיים. בצד זה של הבוספורוס הטורקי העז תמיד יהיה תחת הממריץ של מלחמה נצחית, ולעולם לא תשיגו את זכויות האדם המקודשות.
מוות
חולה ומרותק למיטה עקב דלקת פרקים, ערך גריבלדי טיולים לקלבריה ולסיציליה. בשנת 1880 נישא לפרנצ'סקה ארמוסינו, שאיתה היו לו בעבר שלושה ילדים. לפני החתונה הצהיר כי אינו קתולי וכי הוא מוכן להפוך לפרוטסטנטי. למרות שחונך כקתולי, בחייו המאוחרים הפך לתומך בבנייה החופשית, התנער מהנצרות והביע עמדות דתיות המזכירות דאיזם. על ערש דווי, ביקש גריבלדי שמיטתו תועבר למקום שבו יוכל להשקיף על הים. במותו ב-2 ביוני 1882, לא כובדו משאלותיו להלוויה פשוטה ושריפה. הוא נקבר בחוותו באי קפררה לצד אשתו האחרונה וכמה מילדיו.
בשנת 2012 הודיעו צאצאיו של גריבלדי כי ברשות הרשויות, הם יוציאו את שרידיו של גריבלדי כדי לאשר באמצעות ניתוח DNA שאכן השרידים בקבר הם של גריבלדי. היו שציפו כי יתקיים דיון האם לשמר את השרידים או להגשים את משאלתו האחרונה לשריפה פשוטה. בשנת 2013, שינויי כוח אדם במשרד התרבות הסיטו הצידה את תוכניות ההוצאה מהקבר. הרשויות החדשות היו "פחות מנלהבות" מהתוכנית.