גרהרט האופטמן: האורגים והפשרות
בשנת 1889 צפה קהל בברלין במחזה שבו שיכרות, מחלות תורשתיות ודלות כפרית הועלו על הבמה ללא ריכוך מוסרי, והתיאטרון הגרמני השתנה בן לילה. "לפני הזריחה" (Vor Sonnenaufgang) חנך את התנועה הנטורליסטית בספרות הגרמנית המודרנית, ומחברו היה חקלאי כושל ופסל כושל ממחוז שלזיה. חמישים ושבע שנים מאוחר יותר, גוסס באותו מחוז בזמן שפולין גירשה את האוכלוסייה הגרמנית שלה, הוא אמר כביכול: "האם אני עדיין בבית שלי?"
שלזיה, בית ספר, ובריחה
גרהרט יוהאן רוברט האופטמן נולד ב-15 בנובמבר 1862 באוברזלצבורן, שלזיה, אז פרוסית וכיום שצ'אונו-זדרוי בפולין. הוא זכר את משק הבית כמשכיל ותוסס של מעמד הביניים, עם לימודים בכפר, שיעורי לטינית ושיעורי כינור. החינוך הפורמלי הלך רע. הוא נאבק בגימנסיה בברסלאו ולאחר מכן עסק בעבודה חקלאית, ותיאר את המעבר כהתאוששות ממה שכינה עינויי בית הספר – ביטוי שאומר לך את רוב מה שאתה צריך לדעת על יחסו למוסדות. עצמאות כפרית ייצבה אותו.
פסל, סטודנט, מטייל
הוא חזר לברסלאו כדי להירשם לאקדמיה לאמנות, שם עבד בפיסול וכתב שירה, ואז עבר לאוניברסיטת ינה ולאחר מכן לרומא. איטליה הייתה נקודת המפנה: שם עברו שאיפותיו באופן מכריע מהאמנויות החזותיות לעבר דרמה וספרות. האימון לא בוזבז. הרגלים של פסל – תשומת לב למסה פיזית, יציבה, הדרך שבה גופים תופסים חלל – עוברים דרך מלאכת הבמה של סופר שהסצנות שלו הן כידוע צפופות ופיזיות ולא ארכיטקטוניות במסורת המחזה העשוי היטב.
הפיצוץ הנטורליסטי
האופטמן קרא את איבסן וזולא, והוא לקח מהם תוכנית: לתאר את הקיום האנושי בנאמנות קיצונית, תוך תשומת לב מיוחדת לבעיות החברתיות של המעמדות הנמוכים. "לפני הזריחה" העביר את התוכנית הזו לברלין ב-1889 וזעזע את הקהל הבורגני בטיפולו הבלתי מרוכך בנושאים חברתיים. מה שהפך את זה ליותר מפרובוקציה הייתה השפה. האופטמן כתב את דמויותיו בניב ובדיבור שבור, נותן לאי-יכולת להתבטא לעמוד כראיה במקום להחליק אותה לגרמנית ספרותית, והדרמה הגרמנית מעולם לא חזרה אחורה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האורגים (Die Weber)
יצירת המופת שלו הגיעה ב-1892. "האורגים" מדרמטיזציה את התקוממות אורגי שלזיה של 1844, פרק שנגע בזיכרון האזורי והמשפחתי שלו. התעוזה הפורמלית שלו היא שאין לו גיבור: הגיבור הוא המון פועלים גוועים ברעב, קולקטיב הנע דרך חמש מערכות לעבר אלימות, דבר שאף מחזה אירופי מרכזי לא ניסה בקנה מידה כזה. זה הביא לו הכרה בינלאומית והפך אותו לחשוד תמידי בעיני הרשויות הגרמניות, שהבינו בדיוק מה משמעות במה מלאה באורגים מורדים בשנות ה-90 של המאה ה-19. זה נותר המחזה שעל פיו הוא נמדד.
טווח, והפרס
הוא סירב להישאר נטורליסט. לצד מחזות חברתיים קודרים הגיעה קומדיה ב"מעיל הבונה", חזון החלום של "עליית הנלה", ומאוחר יותר דרמות סמליות, יצירות השואבות מחומר קלאסי אירופי ומיתוס יווני, רומנים, שירה ואוטוביוגרפיה. "העכברושים" (1911) כונה יצירת המופת שלו על ידי מבקרים המעדיפים את הפרשנות החברתית הרב-שכבתית שלו על פני ההתקפה החזיתית של "האורגים". ב-1912 העניקה לו האקדמיה השוודית את פרס נובל לספרות, בעיקר כהכרה בהפקה הפורייה, המגוונת והיוצאת מן הכלל שלו בתחום האמנות הדרמטית – הוא היה החתן השלושה-עשר. פרס גתה עקב ב-1932, יחד עם אוסף של תארי דוקטור לשם כבוד.
ההסתגלות הארוכה
כאן הסיפור משתנה. למרות שהיה ביקורתי כלפי המיליטריזם, האופטמן חתם על "מניפסט ה-93" ב-1914, ההצהרה הידועה לשמצה של אינטלקטואלים גרמנים המגנים על המלחמה ועל הפלישה לבלגיה. שני עשורים מאוחר יותר, כאשר הנאצים תפסו את השלטון והסופרים שלצידם גדל יצאו לגלות או לשתיקה, הוא נשאר, קיבל כיבודים מהמשטר, וטען שהוא נשאר ביסודו משורר, מעל למחלוקת הפוליטית. זו לא הייתה עמדה שניתן להגן עליה באותה עת ולא הפכה לכזו מאז. הוא מת ב-6 ביוני 1946, בשלזיה, במהלך גירוש האוכלוסייה הגרמנית על ידי פולין לאחר המלחמה.
מדוע גרהרט מכונה גאון
ההישג הספציפי הוא מבני, לא רק טונאלי. ב"האורגים" בנה האופטמן דרמה באורך מלא ללא גיבור אינדיבידואלי, מה שהופך קולקטיב גווע ברעב לנושא של טרגדיה – בעיה פורמלית שרוב המחזאים נמנעים ממנה כי היא מסירה את המנגנון שקהל משתמש בו כדי לדאוג. הוא פתר זאת עם ניב, צפיפות דוקומנטרית ופרטים פיזיים מצטברים, והפתרון הושאל מאז על ידי תיאטרון פוליטי. הציטוט של פרס נובל מ-1912 הצביע על האיכות הנכונה בדיוק: לא עומק בווריד אחד אלא הפקה פורייה ומגוונת, היכולת להמציא תנועה עם מחזה אחד ואז לנטוש אותה לטובת קומדיה, מחזה חלום, מיתוס ורומן ללא מאמץ נראה לעין. הוא עדיין מוכר כנציג הבולט של דרמה ריאליסטית מאוד, ממוקדת דמויות וביקורתית חברתית. למקרה הנגד יש שני חלקים ושניהם רציניים. ראשית, הוא כבר לא נקרא באופן נרחב; החלק העצום של התפוקה שלו הצטמצם לשניים או שלושה מחזות עמידים, והשיטה הנטורליסטית שהוא חלוץ בה התיישנה מהר יותר מהאיבסן שהוא למד ממנו. שנית, התיעוד המוסרי רע. חתימה על מניפסט ה-93 ב-1914 ואז קבלת הכיבודים של הרייך השלישי תוך טענה לעמידה מעל הפוליטיקה גרמה נזק מתמשך למעמדו, והמוניטין שלו דעך בהתאם. האיש שהעלה את העניים הגרמנים על הבמה ביושר חסר תקדים לא הצליח לנהל יושר לגבי המשטר שמולו. שתי העובדות נכונות ואף אחת לא מבטלת את השנייה.
מורשת
המחזות של האופטמן המשיכו להיות מוצגים בגרמניה שלאחר המלחמה, וזהו פסק דין חושפני יותר מכל קונצנזוס ביקורתי: התיאטרון גילה שהוא לא יכול להסתדר בלי "האורגים", מה שלא חשב על המחבר. הירושה הרחבה יותר שלו היא הרשות שהעניק – שניב הוא ספרות, שהעניים הם נושאים טרגיים בזכות עצמם ולא צבע מקומי, שקהל יכול לשאת מחזה. הכל מדרמה דוקומנטרית ועד התיאטרון הפוליטי של המאה העשרים עובר בחלקו דרכו. חייו הם גם מקרה בוחן שההיסטוריה הספרותית הגרמנית מעולם לא פתרה: הסופר שאמנותו הייתה אמיצה יותר ממנו.