גרהרד ריכטר: הצייר שמטיל ספק בציור
גרהרד ריכטר (Gerhard Richter) הקדיש יותר משישים שנה ליצירת ציורים הבנויים על ההנחה שלא ניתן לסמוך על הציור באופן מלא שיראה את האמת – ובתוך כך הפך, לפי רוב המדדים, לצייר החי המצליח ביותר מבחינה מסחרית והמוערך ביותר מבחינה ביקורתית בעולם. מחזור היצירות שלו משנת 1988, 18 באוקטובר 1977 (October 18, 1977), הכולל חמישה-עשר קנבסים אפורים ומטושטשים בכוונה המשחזרים תצלומי עיתונות ומשטרה של חברי סיעת הצבא האדום (Red Army Faction) שמתו, מציב את הפרדוקס בחזית: ציורים העוסקים במגבלות הדימויים, עשויים מדימויים, העומדים על כך שיש להביט בהיסטוריה מורכבת במקום לנסות לפתור אותה.
משפחה שסומנה על ידי שנות הנאציזם
ריכטר נולד ב-9 בפברואר 1932, בדרזדן, להורסט ריכטר, מורה שנאלץ בסופו של דבר להצטרף למפלגה הנאצית, ולהילדגרד שנפלדר. תיאורה העצמי של המשפחה בדיעבד כ"א-פוליטית" עומד בסתירה לאובדנים הממשיים שחוותה: שניים מאחיה של הילדגרד מתו כחיילים, ואחותה מריאן, שסבלה מסכיזופרניה, הורעבה למוות במרפאה פסיכיאטרית במסגרת תוכנית האותנזיה הנאצית. ריכטר עצמו גויס בגיל עשר ל"יונגפולק" (Deutsches Jungvolk), הזרוע הצעירה של הנוער ההיטלראי. לאחר המלחמה, בגרמניה המזרחית שבשליטת הסובייטים, הוא התמחה כצייר שלטים ופרסומות, ובקשתו להתקבל לאקדמיה לאמנויות יפות בדרזדן נדחתה ב-1950 בטענה שהיא "בורגנית מדי", לפני שהתקבל לבסוף ב-1951, ולמד אצל קארל פון אפן, היינץ לוהר וויל גרוהמן. בין השנים 1957 ל-1961 עבד כמתמחה בכיר ויצר ציורי קיר וציורים בחסות המדינה עבור מזרח גרמניה, כולל Arbeiterkampf (מאבק העובדים) – עבודה שמאוחר יותר נצבעה מחדש על ידי המדינה מסיבות אידיאולוגיות לאחר שעזב.
עריקה
בשנת 1961, חודשיים לפני הקמת חומת ברלין, ריכטר ואשתו הראשונה מריאן אויפינגר נמלטו למערב גרמניה. הוא נרשם לאקדמיה לאמנות בדיסלדורף (Kunstakademie Düsseldorf) אצל קארל אוטו גץ, לצד סיגמר פולקה, וביחד עם פולקה וקונרד לוג סייע להמציא את ה"ריאליזם קפיטליסטי" (Kapitalistischer Realismus) – תשובה אירונית לריאליזם הסוציאליסטי ששאלה את הקיצור הוויזואלי השטוח של הפרסום המערבי במקום את התעמולה המדינתית, והפכה דימויים צרכניים לנושא אמנותי באותו אופן שבו עשתה זאת אמנות הפופ בארצות הברית ובבריטניה באותה תקופה.
ציור מתצלומים
לאורך שנות ה-60 ועד שנות ה-70, פיתח ריכטר טכניקה מזוהה: ציור בשמן ישירות מתצלומים בשחור-לבן – גזרי עיתונים, תצלומי משפחה, תצלומי אוויר – ואז גרירת מברשת יבשה על פני השטח הרטובים כדי לטשטש את הדימוי במידה מספקת כך שייראה בו-זמנית צילומי וציורי, עדות ושחיקתה בתוך אותו משיכת מכחול. ארבעים ושמונה דיוקנאות (1971–72) הציגו דמויות תרבותיות קנוניות כמו מאהלר וקפקא בדרך זו; החל מ-1966 הוא החל להשתמש יותר ויותר בתצלומים שלו, והפיק סדרות של דיוקנאות של בתו בטי, ומאוחר יותר, של אשתו השנייה, הפסלת איזה גנצקן. לצד הציורים הוא אסף את אטלס (Atlas), ארכיון מתמשך שהחל ב-1972 וגדל לכ-ארבעת אלפים תצלומים וגזירים הפרוסים על פני כשש מאות לוחות – לא איור לציורים אלא חומר הגלם של נפש ויזואלית שלמה שנפרסה לבחינה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מופשט והמגב
החל משנת 1969 עם מונוכרומים אפורים, פיתח ריכטר גוף עבודה מופשט מקביל שהפך לבסוף לדומיננטי. עד 1976 הוא נתן לציוריו שמות פשוטים כמו "ציור מופשט" (Abstract Painting), באומרו שהוא מרגיש שהוא "נותן לדבר לקרות, במקום ליצור אותו". מאמצע שנות ה-80 החל לעבוד עם מגב ביתי – להב רחב הנגרר על פני שטחים גדולים של צבע רטוב ברצועות, מושך, מגרד ויוצר שכבות של צבע עד שהמשטח בנה אשליה של עומק שנוצרה כולה מעקבות גלויים של כלי עבודה ולא של מברשת. בשנות ה-90 החל להעביר את המגב בצורה אנכית, וייצר משטחים המזכירים "קיר של קרשים", אפקט שנבנה ממחוות מצטברות ומבוקרות למחצה ולא מקומפוזיציה מתוכננת.
18 באוקטובר 1977 והזיכרון כנושא
הפרויקט הטעון ביותר מבחינה היסטורית של ריכטר נותר מחזור 18 באוקטובר 1977, שצויר אחת-עשרה שנים לאחר שאנדריאס באדר, גודרון אנסלין ויאן-קארל ראספה נמצאו מתים בתאי הכלא שלהם בשטוטגרט – מקרים שהוגדרו רשמית כהתאבדויות, אך רבים מקרב תומכיהם חשדו שמדובר בהוצאות להורג על ידי המדינה. כשהוא עובד מתוך דימויי עיתונות, משטרה וטלוויזיה, ריכטר הציג את מעצריהם, תאיהם והלווייתם של חברי סיעת הצבא האדום בגוונים אפורים מטושטשים ועכורים שנראו כמעט כמו תמונות מסרט שהואטו. העבודה, שנוצרה בתקופה שמרנית בפוליטיקה הגרמנית, כאשר הנושא נותר מסוכן באמת למגע, משקפת את מה שאוצרים מתארים כ"חוסר האמון של ריכטר ביכולתו של הציור לייצג את העולם בצורה מדויקת" – תוך שימוש באותה אי-אמינות כדי לטעון שהטראומה צריכה להישאר גלויה במקום להיות מוחלקת לכדי קדושה מעונה או שתיקה.
הוא חזר לחומרים מורכבים במידה דומה ב-2014 עם ציורי בירקנאו (Birkenau), המבוססים על תצלומי ה"זונדרקומנדו" הנדירים ששרדו מתוך אושוויץ-בירקנאו, שבסופו של דבר הופשטו עד לרמה שכמעט ואינה ניתנת לזיהוי; בשנת 2021 הוא תרם את היצירות לצמיתות לוועדת אושוויץ הבינלאומית, יחד עם ביתן שעיצב בעצמו כדי להציג אותן.
זכוכית, צבע וחלון קתדרלת קלן
הניסויים הצורניים של ריכטר השתרעו הרבה מעבר לקנבס. הוא החל לעבוד עם לוחות זכוכית ב-1967, וב-2007 עיצב את חלון הזרוע הדרומית של קתדרלת קלן – 113 מ"ר, 11,500 ריבועים צבעוניים קטנים המסודרים בתהליך אקראי ממוחשב, יישום של אותם נהלי מקריות בהם השתמש עשרות שנים קודם לכן בציורי טבלת הצבעים (Color Chart) שלו. הוא ויתר על שכר הטרחה שלו עבור ההזמנה; תורמים כיסו את העלות שעמדה על כ-370,000 אירו.
השוק והספקנות של ריכטר עצמו
ציוריו של ריכטר קבעו שיאים חוזרים ונשנים עבור אמן חי: Abstraktes Bild (599) נמכר ב-44.52 מיליון דולר בפברואר 2015, המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם במכירה פומבית עבור יצירה של אמן חי; עד שנת 2012, 545 מילי-יצירות שלו נמכרו בנפרד ביותר מ-100,000 דולר. תגובתו של ריכטר עצמו למספרים הייתה בוטה: "זה אבסורדי בדיוק כמו משבר הבנקאות. זה בלתי אפשרי להבנה וזה מטופש!" בערך 38 אחוזים מהתפוקה שלו נמצאים כיום באוספי מוזיאונים ולא בידיים פרטיות, כולל כמחצית מציוריו המופשטים הגדולים.
מדוע גרהרד מכונה גאון
המקרה של ריכטר נשען על עקביות אינטלקטואלית יוצאת דופן: על פני דיוקנאות פוטו-ריאליסטיים, ציורי היסטוריה מטושטשים, רשתות צבע מבוססות מקריות והפשטות של מגב, אותה שאלה בסיסית חוזרת ונשנית – האם באמת ניתן לסמוך על דימוי, מצויר או מצולם, שיראה מה קרה – והוא בחן את השאלה הזו כמעט בכל מדיום ורגיסטר שעומדים לרשות צייר במשך שישה עשורים מבלי להסתפק בתשובה אחת. מבקרים כינו אותו "הצייר החי הגדול ביותר" ו"פיקאסו של המאה ה-21", שבחים המופנים במיוחד לאותו טווח ולעקביות שלו, ולא לטכניקה וירטואוזית אחת. הטיעון הנגדי ההגון הוא שמחיריו של ריכטר היו, לעיתים, גבוהים בהרבה מכל קונצנזוס ביקורתי מיושב לגבי אילו חלקים מהתפוקה העצומה שלו יהיו חשובים בעוד מאה שנה – ציורי המגב המופשטים בפרט עוררו ספקנות לגבי כך שהמשיכה אליהם היא יותר דקורטיבית וידידותית לשוק מאשר קפדנית מבחינה מושגית, קרובה יותר למשטח אלגנטי מאשר לחשבון נפש היסטורי קשה כמו ב-18 באוקטובר 1977. נראה שריכטר עצמו חולק חלק מאותו חשד כלפי השוק שלו, מה שמתיישב, בדרכו שלו, עם אמן שכל הפרויקט שלו היה אי-אמון בדימוי שלפניו.
מורשת
ריכטר עומד בראש דירוג האמנים Kunstkompass של גרמניה מזה שמונה-עשרה שנים ברציפות ועיצב ציירים מקריסטופר וול ועד אלסוורת' קלי; להקת סוניק יות' (Sonic Youth) השתמשה באחד מציורי הנרות שלו, ללא תשלום, לעטיפת האלבום Daydream Nation בשנת 1988. קרן גרהרד ריכטר לאמנות (Gerhard Richter Art Foundation), שהוקמה בשנת 2020, מפקחת כעת על השימור והתצוגה של גוף עבודה שנבנה, מההתחלה, על השכנוע שאף דימוי בודד – כולל שלו עצמו – לא צריך להתקבל לחלוטין כפשוטו.