ג'ורج' אורוเวล (George Orwell): האיש שנתן שם לסיוטים שלנו
במרץ 1949, כשהוא גוסס משחפת בבקתת עץ בסנטוריום בקוטסוולדס (Cotswolds), אריק בלייר (Eric Blair) מסר לאישה צעירה בשם סיליה קירואן (Celia Kirwan) רשימת שמות. היא החלה לעבוד זמן קצר קודם לכן במחלקת מחקר המידע של משרד החוץ; הרשימה כללה סופרים, שחקנים וחברי פרלמנט מטעם מפלגת העבודה שהוא שפט כבלתי מתאימים לשמש כסופרים אנטי-קומוניסטים. הרשימה נותרה בלתי מפורסמת עד שנת 2003. שלושה חודשים לאחר מכן יצא לאור הספר אלף תשע מאות שמונים ושאר (Nineteen Eighty-Four) וזכה לשבחי הביקורת, והאיש שהקדיש את חייו לאזהרה מפני התיאבון של המדינה לרשימות מסר לה בשקט רשימה משלו.
ילדות של מעמד ביניים-נמוך עד ביניים-גבוה
אריק ארתור בלייר (Eric Arthur Blair) נולד ב-25 ביוני 1903 במוטיחארי (Motihari) שבנשיאות בנגל (Bengal Presidency), למשפחה שאותה כינה לימים "מעמד ביניים-נמוך עד ביניים-גבוה" – ביטוי המהווה אבחנה חברתית שלמה. אביו, ריצ'רד וולמסלי בלייר (Richard Walmesley Blair), היה סגן-ממונה על האופיום בשירות האזרחי של הודו, והשגיח על ייצור האופיום למכירה לסין. אמו, אידה מייבל לימוזן (Ida Mabel Limouzin), גדלה במולמיין (Moulmein) שבבורמה. סב-סבו היה בעל שני מטעים בג'מייקה והתחתן עם בתו של רוזן; מאז הידרדרה משפחתו כלכלית באופן מתמיד. אידה הביאה את אריק ואת אחותו הגדולה מרג'ורי (Marjory) לאנגליה כשהיה בן שנה, והם השתקעו בהנלי-אอน-תמז (Henley-on-Thames) ב-1904. הוא לא פגש כראוי את אביו עד שנת 1912.
איטון והשוטר
מלגה הביאה אותו לבית הספר סנט סיפריאן (St Cyprian's) באיסטבורן (Eastbourne) בספטמבר 1911, שם היה מודע היטב לכך שהוא הילד העני מבין העשירים – חוויה שאליה שב בחיבורו שפורסם לאחר מותו "אלה, כאלה היו השמחות" ("Such, Such Were the Joys"). הוא הגיע למקום השני אחרי חברו לספסל הלימודים סיריל קונולי (Cyril Connolly) בפרס ההיסטוריה של הארו וזכה במלגות ל-וולינגטון (Wellington) ולאיטון (Eton). הוא מצא את וולינגטון כ"בהמי", עזב לאחר שלישון אחד, ונכנס לאיטון כמלגאי המלך במאי 1917, שם למד צרפתית אצל אלדוס האקסلي (Aldous Huxley) והזניח כמעט כל דבר אחר.
לא היה כסף ללימודים אוניברסיטאיים. בדצמבר 1921 הוא עבר את בחינת הכניסה למשטרה האימפריאלית, במקום השביעי מתוך עשרים וששה, והפליג לבבורמה. במשך חמש שנים הוצב במאיונגמיה (Myaungmya), טוואנטה (Twante), סיריאם (Syriam), אין-סיין (Insein), מולמיין וקאתא (Katha), ובשלב מסוים שימש כשוטר על אוכלוסייה של 200,000 נפש. הוא למד בורמנית שוטפת, פקד כנסיות קארניות, והתנהג באופן שונה מכל קצין בריטי שעמיתיו פגשו. הוא גם למד מה בדיוק עשה שם: "הייתי תקוע בין השנאה שלי לאימפריה ששירתתי לבין הזעם שלי נגד החלאות קטנות הנפש שניסו להפוך את העבודה שלי לבלתי אפשרית." הוא התפטר בתוקף מיום 12 במרץ 1928.
חסר כל מבחירה
פריז, 1928: חדר ברחוב דו פוט דה פֶר (rue du Pot de Fer), שטיפת כלים במלון אופנתי ברחוב דה ריבולי (rue de Rivoli), מחלה קשה בבית החולים הציבורי קושין (Hôpital Cochin) שהפכה למאמר "כיצד מתים העניים" ("How the Poor Die"), וגניבה שנטלה את כל כספו. מאמרו המקצועי הראשון, "הצנזורה באנגליה" ("La Censure en Angleterre"), התפרסם ב-מונד (Monde) ב-6 באוקטובר 1928. הוא חזר לסאות'וולד (Southwold) בדצמבר 1929 ונדוד בדרכי אנגליה תחת השבדוי פ. ס. ברטון (P. S. Burton). ב-1932 בחר שם עט מתוך רשימה מצומצם שכללה את קנת מיילס (Kenneth Miles) וה. לואיס אלווייז (H. Lewis Allways), ובחר בג'ורج' אורוเวล משום ש"זהו שם אנגלי עגלגל ויפה": ג'ורג' הקדוש, ונהר סאפוק (Suffolk) שאהב. הספר דלים וחסרי כול בפריז ובלונדון (Down and Out in Paris and London) פורסם על ידי ויקטור גولנץ (Victor Gollancz) ב-9 בינואר 1933.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ויגן והוויכוח עם השמאל
ב-1936 שלח אותו גולנץ צפונה. הוא התגורר מעל חנות לקישקושי בשר (tripe shop) בוויגן (Wigan), ירד למכרה הפחם בְּרִין הול (Bryn Hall), קרא דוחות בריאות הציבור, השתתף בישיבות המפלגה הקומוניסטית וצפה באווסוולד מוסלי (Oswald Mosley) נושא את "השטויות הרגילות שלו – האשמה על הכל הוטלה על כנופיות בינלאומיות מסתוריות של יהודים." הספר הדרך לויגן פייר (The Road to Wigan Pier) הופיע עבור מועדון הספר של השמאל (Left Book Club) ב-1937 עם הקדמה מסויגת וחרדה מאת גולנץ, שחשש שהחלק השני – מאמר ארוך ומפליל-עצמי על מעמדות וסוציאליזם – יפגע בקוראים שאליהם שווק. מחלקת הביטחון (Special Branch) החלה לעקוב אחריו. ב-9 ביוני 1936 נישא לאיילין או'שאונסי (Eileen O'Shaughnessy).
ספרד: הקליפה והבגידה
הוא הגיע לברצלונה סביב חג המולד של 1936, הצטרף למיליציה של פועמי ציון הספרדיים POUM במקום לבריגדות הבינלאומיות, ומונה לרב-טוראי מכוח הכשרתו המשטרתית. בגובה של מטר תשעים ושש (שישה רגליים ושני אינץ') הוזהר שלא לעמוד על סוללת השפך; במאי 1937 ירה בו צל프 דרך הגרון, כשהוא מחטיא את העורק במרחק הקטן ביותר האפשרי. קולו מעולם לא התאושש לחלוטין. עד יוני הוצאה ה-POUM מחוץ לחוק כטרוצקיסטית וחבריה נעצרו; בני הזוג אורוเวล ירדו למחתרת ונמלטו ברכבת בתחילת יולי. ב-13 ביולי האשים אותם בית דין בולנסיה ב"טרוצקיזם קיצוני". מחווה לקטלוניה (Homage to Catalonia) מ-1938 נכשל מבחינה מסחרית והפך, בשנות ה-50, לאחד הספרים הפוליטיים החיוניים של המאה.
סיפור האגדות שאיש לא רצה להדפיס
לאחר שהוכרז כבלתי כשיר לשירות צבאי ביוני 1940, הוא הצטרף למשמר המולדת (Home Guard) והרצה על לוחמת רחוב ומרגמות. ב-1941 קיבל עבודה במשרה מלאה בהפקת שידורים תרבותיים להודו עבור השירות המזרחי של ה-BBC. ביומנו מתאריך 3 פולי 1941 ציין כי "כולנו כעת פחות או יותר בעד סטלין. הרוצח המגעיל הזה נמצא זמנית בצד שלנו, ולכן הטיהורים וכו' נשכחים פפתאום." הוא התפטר בספטמבר 1943, בין השאר משום שכמעט ולא היו הודים שהאזינו, והפך לעורך ספרותי ב-טריביון (Tribune), שם כתב למעלה משמונים ביקורות והשיק את הטור "כפי שאני מוצא לנכון" ("As I Please").
חוות החיות (Animal Farm) היה מוכן באפריל 1944 ואיש לא הסכים לגעת בו. גולנץ סירב לו בטענה שהוא מהווה מתקפה על בעלת ברית במלחמה. ט. ס. אליוט (T. S. Eliot) סירב לו עבור הוצאת פייבר (Faber). ג'ונתן קייפ (Jonathan Cape) הסכים ואחר כך חזר בו בעקבות ביקורו של פיטר סמולט (Peter Smollett), פקיד במשרד המידע שזוהה לימים כסוכן סובייטי. הוצאת סקר וורבורג (Secker & Warburg) פרסמה אותו ב-17 באוגוסט 1945. איילין הלכה לעולמה במרץ אותה שנה, באופן בלתי צפוי, עקב תגובה אלרגית לחומרי הרדמה; אורוเวล שמר במשמורתו את ריצ'רד (Richard), הבן שאמצו בשנה שקדמה לכך.
ג'ורה (Jura)
הוא עבר לברנהיל (Barnhill), בית חווה נטוש באי ג'ורה שבסקוטלנד, במאי 1946 יחד עם בנו בן השנתיים, והמשיך לכתוב. הוא הסתיר שטף דם שחפתי בפברואר ההוא, כמעט טבע בחציית מצר קוריברקן (Gulf of Corryvreckan) באוגוסט 1947, ונמצא בבית החולים היימיירס (Hairmyres Hospital) עד חג המולד עם אבחנה של שחפת. אנוורין בבאן (Aneurin Bevan), אז שר הבריאות, אישר אישית את ייבוא הסטרפטומיצין (streptomycin); דייוויד אסטור (David Astor) עזר לממן אותו. כתב היד של אלף תשע מאות שמונים ושאר הושלם בדצמבר 1948. הוא נישא לסוניה בראונל (Sonia Brownell) בחדר בית חולים ב-13 באוקטובר 1949 ונפטר מקרע בעורק הריאה ב-21 בינואר 1950, בגיל ארבעים ושישה.
מדוע ג'ורג' נחשב לגאון
הכישרון של אורוเวล לא היה מחשבה שיטתית. הוא לא בנה פילוסופיה, והפוליטיקה שלו הייתה אוסף של נאמנויות ולא דוקטרינה. מה שהיה לו היה כלי פרוזאי של בהירות חריגה שכוונה לדברים שסופרים אחרים העדיפו שלא לבדוק, ואוזן קשבת לאופן שבו השפה משמשת להסוואה. הישגו העמיד ביותר הוא לקסיקון: "האח הגדול" ("Big Brother"), "שיחדوش" ("Newspeak"), "חשיבה כפולה" ("doublethink"), "פשע-מחשבה" ("thoughtcrime"), "חדר 101" ("Room 101"), "בור הזיכרון" ("memory hole") והתואר "אורווליאני" ("Orwellian") – כולם חדרו לשפה האנגלי משום שהוא סיפק שמות לדברים שאנשים יכלו להרגיש אך לא לבטא במילים. אירווינג האו (Irving Howe) כינה אותו "המסאי האנגלי הטוב ביותר מאז האזליט (Hazlitt), ואולי מאז ד"ר ג'ונסון (Dr Johnson)." בשנת 2008 דירג אותו עיתון הטיימס (The Times) כסופר הבריטי השני בחשיבותו מאז 1945.
הטיעון הנגדי הוא אמיתי. הכלכלה שלו הייתה דלה, דעותיו הקדומות היו אלו של מעמדו ותקופתו, ורשימת ה-IRD מתיישבת ברע עם גוף יצירה שנושאו המרכזי הוא מעקב. הוא היה גם נגזר בגלוי: לדבריו, הסופר המודרני שהשפיע עליו ביותר היה סומרסט מוהם (Somerset Maugham), "שאותם אני מעריץ עד אין סוף בשל יכולתו לספר סיפור בצורה ישירה וללא קישוטים." ג'ורج' וודקוק (George Woodcock) הבחין כי תיאורו של אורוเวล את דיקנס (Dickens) – "פניו של אדם שתמיד נלחם נגד משהו, אך נלחם בגלוי ואינו מפחד" – התאים בדיוק לאורוเวล עצמו. זה קרוב יותר לאמת מאשר לגאונות: לא אינטליגנציה עליונה, אלא כזו שהייתה ישרה באופן יוצא דופן, ומוכנה להאשים את עצמה קודם כל.
מורשת
הספרים האריכו ימים מעבר לוויכוחים. אלף תשע מאות שמונים ושאר דורג במקום השמיני וחוות החיות במקום ה-46 בסקר "הקריאה הגדולה" של ה-BBC לשנת 2003; בשנת 2021, קוראי מוסף הספרים של הניו יורק טיימס (New York Times Book Review) דירגו את אלף תשע מאות שמונים ושאר כספר השלישי בטיבו ב-125 השנים האחרונות. שניהם זכו בפרס פרומתאוס (Prometheus Award), בשנים 1984 ו-2011. הוא ביקש להיקבר "על פי טקסי כנסיית אנגליה, בבית העלמין הנוח הקרוב ביותר," ודייוויד אסטור ארגן לו קבר בכנסיית כל הקדושים בסאטון קורטני (All Saints', Sutton Courtenay), ב-26 בינואר 1950. על מצבתו נכתב אריק ארתור בלייר. השפה אומרת אורווליאני.