ג'ורג' מראז: הבסיסט שכולם רצו לשכור
אם תשאלו מוזיקאי ג'אז מדור מסוים את מי הם רצו שיעמוד מאחוריהם על הבמה, שם אחד חוזר על עצמו בעקביות מפתיעה: ג'ורג' מראז, כנר צ'כי שהפך לבסיסט, ערק אל מעבר למסך הברזל וסיים כמי שמנגן ביותר מ-200 אלבומים עם כמעט כל שם גדול בג'אז האמריקאי. הפסנתרן טוד ברקן הגדיר את קסמו בפשטות: "גם כשהוא לא עושה דבר מלבד לנגן ארבעה רבעים בתיבה, בחירת התווים שלו כל כך מושלמת; זה נשמע כאילו הוא מספר סיפור קטן."
מכינור בפיסק לקונטרבס בפראג
מראז, שנולד בשם ייז'י מראז (Jiří Mráz) ב-9 בספטמבר 1944 בעיר הצ'כית פיסק, החל את דרכו המוזיקלית בגיל שבע בלימודי כינור קלאסי. בגיל שתים-עשרה, כשהאזין לשידורי ג'אז שהוברחו דרך "קול אמריקה" תחת השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, הוא שמע את לואי ארמסטרונג ונדבק בחיידק; מאוחר יותר הוא ציין את הבסיסטים סקוט לה-פרו, פול צ'יימברס וריי בראון כמי שעיצבו את שמיעתו לאחר שעבר לנגן בקונטרבס. הוא נרשם ללימודי בס בקונסרבטוריון של פראג כנער צעיר וסיים את לימודיו ב-1966, לאחר שכבר בילה את שנות לימודיו בתיכון בנגינה לילית עם הרכבי הג'אז המובילים בעיר – חניכות אינטנסיבית למחצה שרוב המוזיקאים המערביים בני גילו לא זכו לה.
היציאה לחופשי
לאחר סיום לימודיו, מראז עבד ברחבי אירופה עם מוזיקאים אמריקאים גולים בסיבובי הופעות, בהם החצוצרנים כרמל ג'ונס ובני ביילי, הסקסופוניסט ליאו רייט והפסנתרן מל וולדרון – נקודת הכניסה שלו לעולם הג'אז הרחב מחוץ לצ'כוסלובקיה. ב-1968 הוא זכה במלגה למכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון, והמעבר לארצות הברית הפך למעשה לקבוע. בתוך שנה מהגעתו הוא הצטרף להרכב של דיזי גילספי בניו יורק, וב-1970 בחר בו אוסקר פיטרסון לתפקיד הבסיסט בשלישייה שלו, להקלטות עבור חברת התקליטים הגרמנית MPS – נסיקה מהירה בצורה יוצאת דופן עבור מוזיקאי שרק שנים ספורות קודם לכן ניגן במדינה שממשלתה לא אפשרה לו לצאת ממנה בחופשיות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירה של בחירה ראשונה לכולם
מה שבא לאחר מכן הייתה אחת הקריירות המבוקשות ביותר שהיו לנגן קונטרבס ג'אז. מראז עבד רבות עם סטן גץ, צ'ט בייקר, מישל פטרוצ'יאני, הפסנתרנים האנק ג'ונס, טומי פלנגן וביל אוונס, והסקסופוניסטים ג'ו הנדרסון וג'ו לובאנו, בין רבים אחרים. בשנות ה-70 הוא היה חבר ברביעיית הג'אז של ניו יורק, לצד סר רולנד האנה ופרנק וס, ובתזמורת של תד ג'ונס ומל לואיס; בשנות ה-80 הצטרף להרכב קווסט (Quest). פרויקטים מאוחרים כללו את "מנהטן טריניטי" עם הפסנתרן סיירוס צ'סטנאט והמתופף לואיס נאש, ואת פרויקט "Directions in Music" בתחילת שנות ה-2000 לצד הרבי הנקוק, מייקל ברקר ורוי הרגרוב. הדיסקוגרפיה שלו כמוביל מנתה כמעט שני תריסרי אלבומים, ביניהם Another Day עם אוסקר פיטרסון (1970), Eclypso עם טומי פלנגן (1977) ו-Elm עם ריצ'י בייראך (1979). שיתוף הפעולה המוקלט האחרון שלו היה Together Again (2014) עם הפסנתרן הצ'כי אמיל ויקליצקי – חזרה, ברוחה, למולדתו בשלב מאוחר בקריירה. בסך הכל הוא הופיע ביותר מ-150 תקליטים נוספים כנגן מלווה, מה שהביא את סך הקלטותיו ליותר מ-200 אלבומים, היקף עבודה שרק קומץ בסיסטים בהיסטוריית הג'אז הגיעו אליו.
"באונס"
הפסנתרן ג'ימי רולס העניק לו את הכינוי "באונס" (Bounce - קפיציות), שם שדבק בו בשל המשמעות הכפולה שלו – רמיזה לקפיציות המקצבית של התיזמון שלו, והתייחסות שובבה למבטא ולרקע הצ'כי שלו. תיאור זה לוכד את מה שעמיתיו שיבחו בעקביות בנגינתו: סווינג כל כך טבעי שנראה חסר מאמץ, בשילוב עם תחכום הרמוני וגמישות המאפשרים לו לצאת הרחק מעבר לתפקיד הליווי הבסיסי כשהלחן דרש זאת. הוא היה גם נגן סקסופון אלט מוכשר להנאתו, כלי עליו ניגן לעיתים בהופעות, אם כי הקונטרבס נותר הכלי שהגדיר את הקריירה שלו.
חיים מאוחרים
מראז נישא לפסנתרנית והזמרת קמילה מראז, והשניים הופיעו יחד בשלישייה עם המתופף אנתוני פינצ'יוטי, סיירו ברחבי העולם והלחינו פסקולים בשנותיו המאוחרות. בשנת 2009 העניקה לו הרפובליקה הצ'כית פרס מפעל חיים, הכרה רשמית מהמדינה אותה עזב עשורים קודם לכן כמוזיקאי צעיר עם מלגה ותו לא. הוא אובחן כחולה בסרטן הלבלב ב-2016 והמשיך להופיע בשנים שלאחר מכן. הוא נפטר ב-16 בספטמבר 2021 בפראג, בגיל 77.
מדוע ג'ורג' מכונה גאון
המוניטין של מראז נשען על מלאכת יד שקל לזלזל בה דווקא בגלל שהייתה כל כך צנועה: היכולת להפוך את התפקיד הבסיסי ביותר בקטע ג'אז – הליכה בקו בס יציב – להישמע כמו סיפור ולא כמו חזרה מכנית. זו אינה מתנה אינטלקטואלית מופשטת; זהו אינסטינקט פיזי והרמוני מעודן במיוחד, הבנוי על שמיעה של כנר קלאסי ועל בסיס טכני של בסיסט בוגר קונסרבטוריון, המיושם במשך עשורים על הבעיה הספציפית של בחירת התו המדויק בכל פעמה. השבחים מאנשים שעבדו איתו באמת הם קונקרטיים וספציפיים ולא היפרבוליים – הערתו של טוד ברקן על קו שמספר "סיפור קטן", הכינוי החיבה של ג'ימי רולס לקפיציות המקצבית שלו – והראיה הפשוטה ביותר לטענה היא פשוט הכמות והאיכות של המוזיקאים שהמשיכו לקרוא לו: אוסקר פיטרסון, סטן גץ, ביל אוונס, דיזי גילספי, הרבי הנקוק. הטיעון הנגדי הכנה הוא שמראז היה, מטבע הכלי שלו, נגן ליווי ולא האטרקציה המרכזית ברוב הקריירה שלו; הוא לעיתים רחוקות, אם בכלל, חיפש את אור הזרקורים שתפסו מעסיקיו התדירים, ותהילתו הייתה תמיד גדולה יותר בקרב עמיתיו המוזיקאים מאשר בקרב הציבור הרחב. ייתכן שזו האמת המעניינת יותר לגביו: ה"גאונות" כאן היא גאונות של בעל מלאכה עובד, המוכרת על ידי האנשים המוסמכים ביותר לשפוט אותה ולרוב בלתי נראית לכל השאר.
מורשת
יותר ממאתיים ההקלטות של ג'ורג' מראז מהוות את אחת מדיסקוגרפיות האולפן העמוקות ביותר בג'אז המודרני, גוף עבודה שעיצב את האופן שבו דור של פסנתרנים ונגני כלי נשיפה שמעו את מחלקות הקצב שלהם. מסלולו – משיעור כינור בעיירה צ'כית קטנה, דרך חינוך בקונסרבטוריון של פראג, ועד לכיסא הבס בשלישייה של אוסקר פיטרסון בתוך שנתיים מהגעתו לאמריקה – נותר אחד מסיפורי ההצלחה המהגרים המרתקים ביותר בג'אז, וחזרתו המאוחרת להקליט עם מוזיקאים צ'כים לפני מותו סגרה מעגל שנפתח כששמע לראשונה את לואי ארמסטרונג בוקע מהרדיו תחת שלטון שלא רצה שיאזין לו.