ג'ורג' נאקאשימה: האדריכל שמצא את ייעודו במחנה כליאה
ג'ורג' נאקאשימה (George Nakashima) החזיק בשני תארים מתקדמים באדריכלות וכבר פיקח על בניית מעונות סטודנטים מודרניסטיים בהודו כאשר, במרץ 1942, שלחה אותו ממשלת ארצות הברית למחנה כליאה במדבר איידהו בשל היותו ממוצא יפני. שם, תחת הדרכתו הסבלנית של עציר אחר במסורת הנגרות היפנית, הפך האדריכל לנגר — ושם החלה למעשה המשמעת שהגדירה את אחד ממפעלי הרהיטים המשפיעים ביותר במאה ה-20 באמריקה.
אדריכל, בעל הכשרה כפולה
ג'ורג' קצוטורי נאקאשימה נולד ב-24 במאי 1905 בספוקיין, וושינגטון, להורים מהגרים מיפן. הוא השלים תואר ראשון באדריכלות מאוניברסיטת וושינגטון ב-1929, ולאחר מכן תואר שני מאוניברסיטת MIT בשנת 1931 — השכלה אדריכלית פורמלית שמעטים מנגרי הרהיטים האמריקאים בני דורו יכלו לטעון לה. באותה שנה מכר את מכוניתו כדי לממן מסע מסביב לעולם באוניית קיטור, ובילה שנה בעבודות מזדמנות בצרפת, שם פגש את לה קורבוזיה (Le Corbusier) והתחבר אליו, על פי עדותו, סביב הרעיון שלאדריכלות יש חובה מוסרית כלפי החברה ושהיא מתפקדת כעיסוק רוחני ולא רק כשירות מקצועי.
יפן, הודו, ומפגש ראשון עם עולם הרהיטים
מצרפת נסע נאקאשימה דרך צפון אפריקה ליפן, שם עבד עבור האדריכל האמריקאי אנטונין ריימונד (Antonin Raymond), ששיתף פעולה בעבר עם פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) בבניית מלון אימפריאל בטוקיו. ביפן למד מקרוב את שיטות הבנייה המסורתיות ופגש את מריון אוקאג'ימה (Marion Okajima), אשתו לעתיד. ריימונד שלח אותו לאחר מכן להודו, שם שירת נאקאשימה בין השנים 1937 ל-1939 כאדריכל פרויקט שפיקח על בניית מעונות גולקונד (Golconde Dormitory) באשראם סרי אורובינדו (Sri Aurobindo Ashram) בפונדיצ'רי — מבנה מודרניסטי מחלוצי הבטון המזוין, שנבנה באקלים ומסורת מלאכת יד שדרשו אלתור חומרי של ממש. באשראם, שקוע בתורותיו הרוחניות, יצר את רהיטיו הראשונים.
כליאה ושוליות בלתי צפויה
נאקאשימה חזר לארצות הברית ב-1940 והשתקע בסיאטל כדי ליצור רהיטים וללמד נגרות. במרץ 1942, בעקבות צו נשיאותי 9066, נשלחו הוא ומשפחתו למחנה הכליאה מינידוקה (Minidoka) בהאנט, איידהו, יחד עם למעלה ממאה אלף אמריקאים ממוצא יפני שזכויותיהם נשללו על ידי ממשלתם. שם פגש את גנטארו היקוגאווה (Gentaro Hikogawa), עציר אחר שהוכשר בנגרות יפנית מסורתית, אשר הנחה אותו בשימוש בכלי עבודה ידניים. לדברי נאקאשימה, תחת היקוגאווה למד "משמעת וסבלנות, ושאיפה לשלמות בכל שלב בבנייה" — שיטת העבודה המדויקת, שחושלה בתוך מחנה כליאה, היא זו שתגדיר את רהיטיו הבוגרים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תקווה חדשה
ב-1943 חסר אנטונין ריימונד את שחרורו של נאקאשימה ממינידוקה והזמין אותו לעבוד בחוותו בניו הופ, פנסילבניה. נאקאשימה בנה שם סטודיו וסדנה שגדלו עם העשורים לקומפלקס עבודה שלם: סטודיו קונואיד (Conoid Studio), שנבנה ב-1957 עם גג הקונואיד המעוקל הייחודי שלו, ומבנה האמנויות משנת 1967, שגג הדיקט ההיפרבולי שלו התבסס על אותה הכשרה אדריכלית שיצרה את גולקונד. הוא בחר קרשים במיוחד עבור העיניים, ההתנפחויות והטקסטורה הלא סדירה שבהם — חומר שרוב יצרני הרהיטים באותה תקופה היו פוסלים — והתפרסם בזכות שולחנות העשויים מפלטות עץ בודדות או זוגיות שהשאירו את הקצה הטבעי והלא גמור שלהן שלם, מחוברים במקומות שבהם הופיעו סדקים באמצעות מחברי "פרפר" מעץ סיסם מבני שהפכו פגם למאפיין גלוי ומכוון ולא למשהו שיש להסתיר.
מאומנות סטודיו ועד נול ורוקפלר
רהיטיו של נאקאשימה הגיעו לשוק הלאומי דרך קווים שעיצב עבור חברת נול (Knoll), כולל כיסא ה-Straight Back שנמצא עדיין בייצור, ועבור ווידיקומב-מולר (Widdicomb-Mueller), לצד זרם קבוע של הזמנות פרטיות מהסטודיו שלו בניו הופ. ההזמנה הגדולה ביותר שלו הגיעה ב-1973, כאשר נלסון רוקפלר הזמין 200 פריטים עבור אחוזתו בפוקאנטיקו הילס — היקף פטרונות שהציב את עבודתו של נגר אוטודידקט בתוך אחת האוספים הפרטיים הבולטים ביותר בארצות הברית. הוא תיאר את זהותו ההיברידית כ"הינדו-קתולי-שייקרי-יפני-אמריקאי" והתבסס במפורש על טקס התה היפני, עיצוב שייקרי אמריקאי ורעיונות זן בודהיסטיים לגבי יופי כמקורות תקפים באותה מידה לאותו גוף עבודה.
מדוע ג'ורג' מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של נאקאשימה אינו נוגע להמצאת צורות חדשות, אלא לשיפוט חומרי ומלאכת יד: עין של אדריכל המיומנת במבנים, המיושמת על פלטות עץ אגוז, אלון אנגלי ואגוז פרסי שרוב הנגרים היו משליכים כפגומים. ההכרה בכך שסדק, עין או קצה טבעי חי יכולים להפוך למאפיין המארגן של שולחן במקום פגם שיש להקציע, דרשה הן חוש מפותח פורמלית לאינטגרטיביות מבנית — האם מחבר פרפר אכן יכול להחזיק את הפלטה תחת עומס — והן שכנוע אסתטי, הקרוב להערכה הזנית של פגמים, שההיסטוריה של העץ עצמו שייכת לאובייקט המוגמר. העובדה שהמשמעת הטכנית התובענית ביותר שלו לא נלמדה בסטודיו לעיצוב אלא מחבר למאסר במחנה כליאה בזמן מלחמה, מעניקה לכישור יסוד יוצא דופן של קושי ועמידות, ללא תלות במוסד.
טיעון הנגד הכן הוא שמדובר בבינה מלאכתית ולא במקוריות רעיונית: נאקאשימה לא המציא את הנגרות של קצה חי או מחברי פרפר מאפס, והפילוסופיה שלו שאבה בגלוי ובמפורש ממסורות קיימות — צנע שייקרי, נגרות יפנית, אסתטיקת זן — במקום לסנתז תיאוריה מקורית של עיצוב כפי שאדריכל עשוי לטעון למערכת מבנית חדשה. מה שהופך את הטיעון לגאונות לבר-קיימא ללא קשר, הוא העקביות הטהורה של השיפוט לאורך אלפי חתיכות עץ אינדיבידואליות שאינן ניתנות לשחזור, כל אחת דורשת החלטה חדשה לגבי המקום שבו המחבר צריך להיות ומה צריך להישאר ללא שינוי — סוג של מומחיות שאינה ניתנת להפרדה מביצוע העבודה הפיזית עצמה, שוב ושוב, במשך כמעט חמישים שנה.
מורשת
בשנת 1983 קיבל נאקאשימה את מסדר האוצר הקדוש מקיסר יפן. הוא נמנה עם דור המייסדים של תנועת רהיטי הסטודיו האמריקאית לצד וורטון אשריק (Wharton Esherick), טאגה פריד (Tage Frid) וג'יימס קרנוב (James Krenov). ב-1984 הקים את קרן נאקאשימה לשלום, מתוך חזון של "מזבחות לשלום" בכל יבשת כחללי מדיטציה, שאחד מהם הושלם בכנסיית סנט ג'ון דה דיוויין (St. John the Divine) בניו יורק. הוא מת ב-15 ביוני 1990, ובתו מירה נאקאשימה (Mira Nakashima), שעבדה לצדו מאז 1970, השתלטה על הסטודיו, אשר ממשיך לפעול מאותו קומפלקס בניו יורק — שהוכרז כאתר היסטורי לאומי ב-2014 בשל תפקידו במיזוג מסורות יפניות ומודרניסטיות מערביות.