פרנק מקפרלן ברנט (Frank Macfarlane Burnet): אספן החיפושיות שהגדיר מחדש את המערכת החיסונית
לפני שהסביר כיצד הגוף מבחין בין עצמו לבין כל דבר אחר, פרנק מקפרלן ברנט בילה את ילדותו באזור הכפרי של ויקטוריה בקטלוג חיפושיות, הרגל אובססיבי של מיון העולם לקטגוריות שמעולם לא עזב אותו לגמרי. הוא נשא את אותו אינסטינקט לסיווג לתוך קריירה מעבדתית שעיצבה מחדש את האימונולוגיה פעמיים – תחילה על ידי ניבוי שהגוף יכול להיות מאומן לפני הלידה לקבל רקמה זרה כשלו, ומאוחר יותר על ידי הסבר, נכון, כיצד נוגדנים מיוצרים בפועל. הוא זכה בפרס נובל על התובנה הראשונה. הוא נזכר, באי-נוחות רבה יותר, בשל הדברים שאמר בעשורים שלאחר מכן.
מטרלגון למכון ליסטר
ברנט נולד ב-3 בספטמבר 1899, בטרלגון, ויקטוריה, בנם של מנהל בנק יליד סקוטלנד ואשתו הדסה. לאחר מכללת ג'ילונג הוא למד רפואה באוניברסיטת מלבורן, וקיבל תואר M.B. ו-B.S. בשנת 1922 ותואר M.D. בשנה שלאחר מכן, לפני שהחל בעבודת מחקר במכון וולטר ואליזה הול בחקירת תגובות ההצמדה של טיפוס הבטן. מלגת בייט הובילה אותו למכון ליסטר בלונדון באמצע שנות ה-20, שם חקר בקטריופאג'ים – וירוסים שמדביקים חיידקים – תחת ג'. סי. ג'. לדינגהאם (J. C. G. Ledingham), וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון בשנת 1928. הוא חזר למכון הול כסגן מנהל באותה שנה וב-1944 הפך למנהלו, תפקיד בו החזיק במשך שני עשורים וניצל כדי להפוך את המכון למרכז עולמי לווירולוגיה ואימונולוגיה.
קריירה שנבנתה תחילה על וירוסים
הרבה לפני שהתיאוריות האימונולוגיות שלו הפכו אותו למפורסם, ברנט היה צייד וירוסים בעל שיעור קומה אמיתי. בשנת 1935 הוא בודד זן של וירוס שפעת A באוסטרליה, ובמהלך העשור הבא הוא פיתח טכניקות – כולל שיטת תרבית עובר עוף שפותחה עם פרנק בוורידג' (Frank Beveridge) בשנת 1946 – שהפכו לכלים סטנדרטיים לגידול ולחקר וירוסים במעבדה. יחד עם עמיתתו מרגוט מקי (Margot McKie) הוא ערך עבודה מוקדמת על ליזוגניה בחיידקים בשנת 1929, וב-1947, עם ג'וזף סטון (Joseph Stone), הוא זיהה את האנזים מפרק הקולטנים בחיידק הגורם לכולרה ויבריו כולרה (Vibrio cholerae). הוא גם זיהה את הגורמים למחלת קדחת Q ופסיתקוזיס. זה לא היה עיסוק אקדמי צדדי: זה היה הבסיס הניסיוני שהפך את הקפיצות התאורטיות הטהורות שלו באימונולוגיה לאמינות בעיני עמיתיו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התיאוריה שזכתה בפרס נובל
הרעיון המדעי המכונן של ברנט הגיע כניבוי שהוא עצמו לא יכול היה להוכיח. הוא הציע שאם תאים זרים גנטית יוחדרו לעובר מוקדם מספיק בהתפתחותו, המערכת החיסונית המתפתחת תלמד להתייחס אליהם כ"עצמי" ולעולם לא תפעיל נגדם תגובת נוגדנים – המושג של סבילות חיסונית נרכשת. לברנט לא הייתה דרך לבדוק זאת ניסיונית בעצמו; היה זה הביולוג הבריטי פיטר מדאוור (Peter Medawar) וצוותו שהדגימו זאת ישירות, עבודה עם השלכות עצומות להשתלות איברים, שכן היא הציעה שדחיית המערכת החיסונית לרקמה זרה אינה קבועה אלא יכולה, באופן עקרוני, להיות מניפולטיבית. על תובנה משותפת זו, ברנט ומדאוור זכו במשותף בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1960.
ברירה שבטית: הרעיון הגדול יותר
ניתן לטעון שמשמעותית יותר מהעבודה שזכתה בפרס הייתה תיאוריה שפיתח ברנט לאחר מכן. בהתבסס על רעיון שהועלה לראשונה על ידי האימונולוג הדני נילס ירנה (Niels Jerne), ברנט פרסם את תיאוריית הברירה השבטית שלו בשנת 1957 בכתב העת האוסטרלי למדע, כשהוא מציע שהגוף מכיל מגוון רחב וקיים מראש של תאי מערכת החיסון, כל אחד מוכן לזהות פולש זר אחר, וכי חשיפה לפתוגן פשוט בוחרת ומכפילה את התאים התואמים במקום ללמד את הגוף לבנות תגובה חדשה מאפס. התיאוריה ניבאה בצורה נכונה תופעות כולל מחלות אוטואימוניות והתהליך שבו גנים של נוגדנים עוברים מוטציה כדי לחדד את המיקוד שלהם – והיא נותרה המסגרת המקובלת לאופן שבו חסינות מסתגלת עובדת כיום, ככל הנראה תרומה גדולה ועמידה יותר לביולוגיה מאשר עבודת הסבילות שזכתה בפרס נובל עצמה.
כבוד ותפנית לעבר מחלוקת
ברנט קיבל תואר אבירות בשנת 1951, מונה למסדר ההצטיינות ב-1958, ומונה לאוסטרלי הראשון של השנה באוסטרליה ב-1960, לצד רשימה ארוכה של תארים כולל המדליה המלכותית, מדליית קופלי, ועשרה תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות כולל קיימברידג', הרווארד ואוקספורד. אך חייו הציבוריים המאוחרים הפכו שנויים במחלוקת. במאמר ב"לנסט" (Lancet) משנת 1966 שכותרתו "אנשים או מולקולות?" הוא ביטל את התחום המתהווה של ביולוגיה מולקולרית, בטענה שהוא לא תרם ולא יתרום דבר מועיל לרפואה – ניבוי שהזדקן רע ככל שהביולוגיה המולקולרית שינתה את התחום. הרבה יותר מזיק היה ספרו משנת 1978 "סיבולת של חיים" (Endurance of Life), שבו טען בעד המתת חסד של חולים קשישים, עונש מוות לפושעים אלימים, הפלות של הריונות שסביר שיביאו למוגבלות, ורצח תינוקות עם מוגבלויות קשות; התגובה הנגדית הייתה חריפה מספיק כדי שחלק מהמבקרים ישוו את העמדות למדיניות מתקופת הנאצים, ועל פי הדיווחים ברנט עזב את המדינה לסיור הרצאות במקום להתמודד עם המחלוקת בהשקתו. הוא גם שינה עמדות בנושא אנרגיה גרעינית, התנגד לה בתחילה לפני שתמך בה מאוחר יותר, ועבר מתמיכה במפלגה הליברלית של אוסטרליה לתמיכה בגוף ויטלם (Gough Whitlam) מהלייבור ב-1972, רק כדי לבקר מאוחר יותר את ממשלתו של ויטלם.
מדוע פרנק מכונה גאון
הראיה החזקה ביותר לכינויו של ברנט כגאון היא אינטלקטואלית, לא ניסיונית: התובנה המרכזית שלו, ברירה שבטית, הייתה מודל תאורטי שנבנה כמעט לחלוטין מתוך הסקה על מה שהתנהגות המערכת החיסונית רמזה, ולא מניסוי מכריע בודד, והוא צפה נכונה מאפיינים של חסינות – מחלות אוטואימוניות, גיוון נוגדנים – שלקח למדענים אחרים שנים לאשר ישירות. זו קרובה לצורה הטהורה ביותר של גאונות מדעית הקיימת בביולוגיה, קרובה יותר לתאורטיזציה הניבויה של פיזיקאי מאשר לעבודה הדרגתית של ביולוג טיפוסי, ועמיתים כולל עמיתו האימונולוג פיטר דוהרטי (Peter Doherty) תיארו את מעמדו כ"ניסיונאי, תאורטיקן ומנהיג" כבטוח ללא קשר לצעדיו השגויים המאוחרים יותר. טיעון הנגד הכן הוא משמעותי: השערת הסבילות של ברנט עצמו נזקקה למישהו אחר, מדאוור, כדי להוכיח אותה ניסיונית, ושיקול דעתו בקריירה המאוחרת בנושאים מחוץ לווירולוגיה ואימונולוגיה היה גרוע באופן מוכח – הדחייה הבטוחה שלו את הביולוגיה המולקולרית והמרשמים החברתיים דמויי האאוגניקה שלו ב"סיבולת של חיים" מראים שברק תאורטי בתחום צר אחד לא עבר לשיקול דעת טוב באופן רחב יותר, אבחנה שגם מעריציו וגם מבקריו נאלצו להתמודד איתה.
מורשת
תיאוריית הברירה השבטית של ברנט נותרה הבסיס העובד של האימונולוגיה המודרנית, ושמו נישא על ידי מכון ברנט (Burnet Institute) למחקר רפואי במלבורן, על ידי בולי דואר אוסטרליים לזכרו שהונפקו ב-1975 וב-1995, ועל ידי פסל שהוקם בעיר הולדתו טרלגון לרגל המאה שלו ב-1999 – מורשת שמשקלה, על פי הביוגרפים שלו, נוטה לעבר המעבדה ולא לעבר הפולמוסים של שנותיו האחרונות.