אז'ן בורנאן: הריאליסט שצייר אמונה כתנועה
הקנבס אינו גדול — 83 על 135.5 סנטימטרים — והוא מציג שני גברים בפרופיל, רצים, באור הדמדומים של בוקר מוקדם. זה הכל. התלמידים פטרוס ויוחנן רצים אל הקבר בבוקר התחייה (The Disciples Peter and John Running to the Sepulchre on the Morning of the Resurrection) צויר בשנת 1898 ונרכש על ידי המדינה הצרפתית ישירות מקירות הסלון של החברה הלאומית לאמנויות יפות (Société nationale des beaux-arts) באותה שנה. מאז הוא עבר בלובר, בלוקסמבורג, בז'ה דה פום, במוזיאון לאמנות מודרנית, שוב בלובר ולבסוף במוזיאון ד'אורסה, שבו הוא אינו מוצג כעת — שישה אוספים לאומיים במאה ועשרים שנה, עבור תמונה המפורסמת בעיקר בזכות רפרודוקציות.
ילדות פרוטסטנטית ומעקף דרך האדריכלות
אז'ן בורנאן נולד ב-30 באוגוסט 1850 בשאטו בילן (Château Billens) ליד מודון, בקנטון וו, למשפחה פרוטסטנטית אמידה. אביו, קולונל אדואר בורנאן, היה מפקח יערות שצייר ורשם כל חייו מבלי לנסות להתפרנס מכך — כאשר השיעור הראשון של הבית היה שאמנות היא עניין רציני אך אינה קריירה.
המשפחה עברה לפירנצה בשנת 1860, ועינו של הילד בן העשר עוצבה על הציור האיטלקי. בעצת אביו הוא למד אדריכלות בציריך בין השנים 1867 עד 1871 לפני שהגיע למסקנה שהוא הוכוון לתחום הלא נכון. הוא עבד זמן קצר תחת ברתלמי מן (Barthélemy Menn) בז'נבה, ולאחר מכן נכנס לבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות (École des Beaux-Arts) בפריז ב-1872 תחת ז'אן-לאון ז'רום (Jean-Léon Gérôme) — האקדמיסט המובהק, ובדיוק סוג ההכשרה שיציב את בורנאן בצד המפסיד של הוויכוח שפרץ סביב האימפרסיוניזם.
הוא נשא את ז'וליה לאישה ב-1878 והשתקע בוורסאי. משפחתה הייתה משפחת ז'ירארדה (Girardet), שושלת של ציירים ואמני הדפס, שמהם רכש מיומנויות הדפס שהיו חשובות מאוד מאוחר יותר. היו להם שמונה ילדים, כולל שני זוגות תאומים, והם עברו שוב ושוב בין צרפת לשווייץ.
הריאליסט של שדות ובעלי חיים
במהלך עשרים שנות עבודתו הראשונות היה בורנאן צייר ריאליסט של חיי הכפר: בעלי חיים, מזג אוויר, עבודה חקלאית, איכרי קנטון וו והמידי, כולם נצפו ללא סנטימנטליות. חמורים במידי (Donkeys in the Midi) מתוארך ל-1873, מכונת הכיבוי (The Fire Engine) ל-1879, המלקטות (The Gleaners) ל-1880, שור באלפים (Bull in the Alps) ל-1884, האיכר (The Peasant Farmer) ל-1894, עבודה בז'ורה (Labour in the Jorat) ל-1915, כאשר היה בן שישים וחמש.
הוא גם נטל על עצמו נושאים היסטוריים גדולים, בולט שבהם בריחת שארל הנועז (The Flight of Charles the Bold) בשנים 1894–95, ובסביבות שנת 1900, בשיא המוניטין שלו, תרם את ציור המון בלאן כפי שנראה מקלרז'ר (Clergère) לתקרת מזנון הרכבת הכחולה (Train Bleu) בתחנת גאר דה ליון. הכבוד הרשמי הגיע לפי לוח הזמנים: מדליית זהב מהדרגה הראשונה ונשיאות הוועדה השווייצרית לאמנויות יפות בתערוכה הבינלאומית בפריז ב-1889, לגיון הכבוד ב-1893, ומכון צרפת (Institut de France) ב-1912.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →1898, והמפנה הדתי
מאמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 החינוך הפרוטסטנטי צף ועלה בעבודתו. שובו של הבן האובד (Return of the Prodigal Son) הגיע ב-1896–97, לאחר מכן התלמידים הרצים ב-1898, הזמנה לסעודה (Invitation to the Feast) ב-1899, התפילה הכוהנית הגדולה (The High Priestly Prayer) ב-1900–01, ו-ויה דולורוזה (Via Dolorosa) ב-1904–05.
מה שהופך את תמונת 1898 ליוצאת דופן היא החלטה לגבי העריכה. הסצנה מהבשורה היא מטבעה לא דרמטית — אומרים לשני גברים שהקבר ריק, והם רצים לראות. בורנאן מצייר רק את הריצה, ורק את הפנים, בפרופיל קפדני. אין חזון, אין מלאך, אין נס גלוי: כל התוכן הוא איך תקווה ואימה נראות על שני פנים רגילים במהירות. זהו פתרון של ריאליסט לנושא על-טבעי, והוא עובד בדיוק בגלל שהאקדמיה של ז'רום לימדה אותו לרנדר פנים בדיוק משפטי. הציור חמק מגורלם של כמעט כל אמנות דתית בסלון, שנראית מגוחכת בתוך שלושים שנה.
המשלים וההדפסים
ברחבי אירופה, בורנאן היה ידוע ביותר לא בזכות ציורי השמן אלא בזכות ספר. המשלים (Parables) המאוירים שלו — 32 משלים מועברים על ידי 76 ציורים, רישומים וסקיצות — החלו להופיע ב-1908 ופורסמו במהדורות צרפתיות, גרמניות ואנגליות במשך ארבעה עשורים. הוא גם אייר את מיריי (Mireille) של פרדריק מיסטרל ב-1884, את פרנסואה לה שאמפי (François le Champi) של ז'ורז' סאנד ב-1888, ואת פרחי הקדוש פרנציסקוס הקטנים (Little Flowers of St Francis) ב-1919. ההכשרה של ז'ירארדה השתלמה: רפרודוקציה, לא הסלון, היא זו שהעבירה את הדימויים שלו לבתים רגילים.
בעלות הברית: 104 פנים
עבודתו האחרונה היא המוזרה ביותר שלו, ואולי הטובה ביותר. בין 1917 ל-1920, בעבודה בפריז, מונפלייה ומרסיי עם עפרונות וולף ופסטלים קשים של הרטמוט, יצר בורנאן 104 דיוקנאות, כל אחד בגודל של כ-46 על 53 סנטימטרים, של לוחמים מצד בעלות הברית — גברים מ-45 אומות ומושבות כפי שהברית עמדה ב-1918. המניין מגיע ל-51 מהאימפריה הצרפתית, 22 מהאימפריה הבריטית, תשעה אמריקאים, ארבעה איטלקים, קצין יפני, ומספר מצומצם מכל אחת מהמדינות בלגיה, סרביה, רוסיה, רומניה, יוון, פורטוגל, מונטנגרו, פולין וצ'כוסלובקיה.
הוא היה בן שישים ושבע כשהתחיל, והתעקש להכיר כל דוגמן; היסטוריון האמנות לואי ז'ילה (Louis Gillet) אמר שלמושבים הייתה אווירה של וידוי. שמונים הוצגו במוזיאון לוקסמבורג ב-1919 לביקורות משבחות ביותר, והספר בעלות הברית במלחמת העמים (Les Alliés dans la Guerre des Nations) בא בעקבותיו ב-1922 עם הקדמה מאת המרשל פוש. בשנת 1924 רכש הפילנתרופ האמריקאי ויליאם נלסון קרומוול 101 מהמקורות והעניק אותם לצרפת; שבעים ושניים תלויים לצמיתות במוזיאון לגיון הכבוד בפריז.
מדוע אז'ן מכונה גאון
בורנאן אינו שם בנרטיב הסטנדרטי של האמנות המודרנית, וכל דין וחשבון כנה חייב להודות בסיבה. הוא אומן על ידי ז'רום, הוא נשאר ריאליסט לאורך העשורים שבהם פריז המציאה את האימפרסיוניזם, הפוסט-אימפרסיוניזם והקוביזם, ומכונת ההיסטוריה של האמנות סיווגה אותו כתוצאה מכך תחת שמרנות מיומנת של המאה ה-19. יצירת המופת שלו נמצאת במחסני הד'אורסה ולא על קירותיו.
הטענה לגביו היא טענה על מיומנות ספציפית ונדירה: הוא יכול היה לצייר מצבים פנימיים מבחוץ. שני פרופילים בתנועה נושאים את כל המשקל התאולוגי של קנבס 1898 כי בורנאן יכול היה להכניס אמונה, ספק ודחיפות פיזית למבנה הלסת ולכיוון המבט, ללא אביזר סמלי אחד. פסטלי המלחמה הם אותו כשרון בקנה מידה תעשייתי — 104 בני אדם אינדיבידואלים, מארבע תריסר אומות, שצוירו אחד בכל פעם בתנאים שהאמן הפך במכוון לאינטימיים, כל אחד מזוהה כאדם מסוים ולא כטיפוס לאומי. זה לא הישג מושגי; זה הישג מלאכת יד מסדר גבוה מאוד, קרוב יותר למה שעושה צלם דיוקנאות גדול מאשר למה שעושה מודרניסט, והוא דורש שילוב לא זוהר של יכולת רישום טכנית ותשומת לב אמיתית לזרים.
מקרה הנגד: הוא לא המציא דבר. הוא נשאר במכוון מחוץ לכל התפתחות צורנית חשובה של ימיו. חלק גדול מהעבודה הדתית הוא אדוק בדרך שנקראת כטעם של התקופה, והטווח הפופולרי שלו הגיע דרך רפרודוקציה, שהמאה העשרים לקחה כעדות נגד רצינות. הוא נחגג בשווייץ — יש מוזיאון אז'ן בורנאן ייעודי במודון — ובעיקר לא נחקר במקומות אחרים; ההערכה מחדש האחרונה התמקדה בצמצום בציורים הדתיים ובדיוקנאות המלחמה ולא בעבודה בכללותה.
מורשת
בורנאן מת בפריז ב-4 בפברואר 1921, בגיל שבעים. ציוריו נמצאים בד'אורסה ובלובר, במוזיאון המטרופוליטן ובמוזיאוני האמנויות היפות של סן פרנסיסקו, ובמוזיאון הנושא את שמו בעיירה שבה גדל בקנטון וו. אבל הקהל האמיתי שלו מעולם לא היה בבניינים האלה: הוא נמצא בשבעים ושניים הפנים על קירות מוזיאון לגיון הכבוד, ובאינספור עותקים מודפסים של שני גברים רצים לעבר פיסת חדשות שהם עדיין לא יכולים להאמין לה.