אז'ן דלקרואה: הר געש המוסתר מאחורי פרחים
כאשר "הטבח בכיוס" הוצג בסלון של 1824, מבקר אחד כינה אותו "הטבח של הציור" ואחרים גינו את הטיפול החופשי שלו פשוט כ-le laid – המכוער. אנגר, שומר הקו הניאו-קלאסי, אמר שביקש לפתוח את חלונות הלובר כדי לנקות את ריח הגופרית שהותיר אחריו דלקרואה. בודלר, שהבין אותו טוב יותר מכל אחד אחר, תיאר אותו כ"לוע הר געש המוסתר אמנותית מאחורי זרי פרחים". כל שלושת פסקי הדין נכונים, בדרכם שלהם.
בן האימפריה
הוא נולד ב-26 באפריל 1798 בשאראנטון-סן-מוריס, מחוץ לפריז, הצעיר מבין ארבעה ילדים עם אחים מבוגרים ממנו בהרבה. אביו, שארל דלקרואה, היה שר החוץ ושגריר בהולנד, ומאוחר יותר היה מושל מרסיי ובורדו; הוא מת כשאז'ן היה בן שש. אמו ויקטואר הייתה בתו של ז'אן-פרנסואה אובן, הנגר שעבד עבור לואי ה-15. היא מתה ב-1814. דלקרואה היה בן שש-עשרה, יתום, ומקושר בדם גם לפוליטיקה מהפכנית וגם למסורת המלאכה המשובחת ביותר של המשטר הישן.
הסטודיו של גוארין והרפסודה של ז'ריקו
הוא התחנך בתיכון הקיסרי – כיום לואי-לה-גראן – שם יצר חברויות שנמשכו כל חייו, וב-1815, בתמיכת דודו אנרי-פרנסואה ריזנר, נכנס לסטודיו של הצייר פייר-נרסיס גוארין. שם נפל תחת השפעת תאודור ז'ריקו, מבוגר ממנו בשבע שנים וכבר הכישרון המסוכן ביותר בצרפת. ב-1819 דלקרואה דגמן לאחת הדמויות ב"רפסודה של המדוזה". הצעיר למד את המקצוע שלו בתוך הציור הידוע לשמצה ביותר של התקופה.
שערורייה כקריירה
הוא הגיש את "דנטה ווירגיליוס בגיהינום" לסלון של 1822 בגיל עשרים וארבע, ומאותה נקודה כל קנבס מרכזי היה אירוע ורובם היו שערורייה. "הטבח בכיוס" (סלון 1824) לקח את הטבח העות'מאני ביוונים וסירב לארגן אותו בסדר הרואי; הוא נתן לציבור סבל ללא נחמה. "מות סרדנאפלוס" (1827) ביים את השמדת המלך האשורי של פילגשיו, סוסיו ואוצרותיו בטירוף אדום רוחש שהפר כמעט כל כלל אקדמי לגבי קומפוזיציה ואיפוק. הוא ביקר באנגליה בקיץ 1825, נסיעתו הזרה היחידה עד מרוקו.
ואז הגיעה מהפכת יולי. "החירות מובילה את העם", שהוצג בסלון של 1831, נקנה על ידי הממשלה, ומאז הוא משמש על שטרות כסף ובולים צרפתיים כסמל העליון של הרפובליקה. מה שהופך אותו לציור רציני ולא לפוסטר הוא שהוא מסרב להסיט את המבט מהמחיר: החירות צועדת קדימה מעל גופות, והתמונה רושמת גם את הפיתוי של המהפכה וגם את האלימות שלה.
מרוקו, 1832
בינואר 1832 הצטרף דלקרואה למשלחת הדיפלומטית של הרוזן דה מורני למרוקו. הוא נעדר כשישה חודשים, ומעולם לא התגבר על זה. הוא מילא מחברות בצבעי מים ושאב מהן לשארית הקריירה שלו, כשהוא מפיק יותר משבעים ציורים בנושאים מרוקאיים. "ההיבט של המדינה הזו יישאר לנצח בעיניי", כתב, "כל חיי האנשים מהגזע האצילי הזה יחיו וינועו בזיכרוני".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המסע גם חשף את גבולות הגישה שלו. איסורים דתיים על תיאור הדמות האנושית הפעילו מודלים מוסלמים קשים להשגה, אז הוא שרטט בעיקר נושאים יהודיים – פרט שכדאי להחזיק בו, כי הוא מראה כמה מתווך היה המזרח ה"אותנטי" של הציור הצרפתי של המאה ה-19.
הטיעון של הצבעוני
תרומתו האמיתית של דלקרואה הייתה תיאורטית, והוא עיבד אותה עם מכחול ולא עם עט. הוא הבין ניגודיות משלימה – צהובים וכתומים חמים מול כחולים וסגולים קרירים – ותרגל את חלוקת הגוונים, כשהוא מניח משיכות נפרדות של צבע לא מעורב שהעין משלבת במרחק. צבע, עבורו, לא הוחל על רישום; הוא היה המבנה והתוכן הרגשי בו-זמנית. סזאן כינה זאת "צבע מוסרי".
"תן לי את הבוץ מהרחובות", התרברב דלקרואה, "ואני אעשה ממנו את הגוונים הטעימים של בשר אישה". הוא החזיק בדעה ש"הערך העיקרי של ציור הוא להיות חגיגה לעין", והזהיר ש"הטבע הוא מילון עצום" שממנו "אלה שאין להם דמיון מעתיקים". על התווית שכולם הצמידו לו הוא לא התחרט: "אם ברומנטיקה מתכוונים לביטוי החופשי של הדחפים האישיים שלי, אני חייב להודות שלא רק שאני רומנטיקן, הייתי כזה מגיל 15".
הקירות
מתחת לשערוריות ישבה קריירה עצומה כמעצב של מבני ציבור צרפתיים – החלק הכי פחות מבוקר ביצירתו כיום, והחלק הארי של שעות העבודה שלו. הוא צייר את "ישו בגן הזיתים" עבור סן-פול-סן-לואי ב-1826, את הסלון של המלך בארמון בורבון מ-1834, את תקרת הספרייה של לשכת הצירים מ-1837, את ספריית הסנאט בארמון לוקסמבורג באמצע שנות ה-40, ואת תקרת גלריית אפולו בלובר בתחילת שנות ה-50.
האחרונה והגדולה ביותר הייתה קפלת המלאכים הקדושים בסן-סולפיס, שהעסיקה אותו מ-1849 עד 1861: "יעקב נאבק במלאך", "הליודורוס מגורש מהמקדש", "מיכאל הקדוש קוטל את הדרקון". ב-1857 עבר לרחוב דה פורסטנברג במיוחד כדי להיות קרוב לעבודה.
היומן, והסוף
לאורך חייו ניהל יומן, שפורסם מאוחר יותר בשלושה כרכים, המתעד שיטות עבודה, טיעון אסתטי ופרקטיקות יומיומיות – אחד המסמכים החיוניים של אמנות המאה ה-19. היריד העולמי של 1855 כיבד אותו ברטרוספקטיבה של יותר משלושים יצירות. בינואר 1857, בניסיונו השביעי, הוא נבחר סוף סוף לאקדמיה לאמנויות יפות. הוא החזיק בית בשמפרוזה, ומסביבות 1835 טופל על ידי סוכנת הבית שלו ג'ני לה גיו. הוא מת בדירתו ברחוב דה פורסטנברג ב-13 באוגוסט 1863.
מדוע אז'ן מכונה גאון
היכולת הספציפית הייתה אינטליגנציה אופטית: דלקרואה עיבד, בעין ועל כן הציור, איך צבעים מתנהגים בחברת זה את זה, ואז בנה תמונות שלמות על הממצא. ניגודיות משלימה וחלוקת גוונים היו תגליותיו בפועל עשורים לפני שמישהו פורמליז את המדע, והן הבסיס הטכני לכל מה שבא בעקבותיו. סרה בנה פוינטיליזם על חלוקת הגוונים. מונה ופיסארו ייחסו זאת כבסיסי. ואן גוך לקח את הניגודים המשלימים בסיטונאות. סזאן אמר שלדלקרואה הייתה פלטת הצבעים הטובה ביותר בצרפת וצייר את "האפותאוזה של דלקרואה". בודלר הציב אותו כמנהיג לא רק של הרומנטיקה אלא של המודרניות עצמה.
מקרה הנגד מתחיל בעובדה שהממסד התנגד לו במשך שלושים וחמש שנים ונזקק לשבעה סבבי הצבעה כדי לקבל אותו – מה שמעיד על מקוריותו, אך גם משקף האשמה אמיתית ומתמשכת: שהרישום שלו רפוי, שהדמויות שלו מתמוססות היכן שאלו של אנגר מחזיקות, שאנרגיה מחליפה בנייה. היצירות האוריינטליסטיות, פעם המוערכות ביותר שלו, נקראות כיום כפנטזיה קולוניאלית שהופקה תחת חסות משלחת דיפלומטית צרפתית, והדיווח שלו עצמו על החלפת דוגמנים יהודים במוסלמים מודה עד כמה החזון הזה היה מבוים. "סרדנאפלוס" מביים את השמדת הנשים כמותרות ויזואליות. וציורי הקיר הציבוריים העצומים שהוא החשיב כעבודת חייו האמיתית הם כיום ברובם לא מבוקרים.
מורשת
הוא הציר שעליו פנה הציור האירופי מתיאור העולם לבניית תחושה שלו. כל צייר שאי פעם הניח משיכת צבע כתום לצד משיכת צבע כחול כדי לגרום לשניהם לבעור חזק יותר עובד בתוך התגלית של דלקרואה.