אז'ן דה בוארנה: היורש הנאמן ביותר של נפוליאון
בשנת 1795, נער בן ארבע-עשרה יצא לחפש גנרל כדי לבקש את חרבו של אביו המנוח בחזרה. אביו הוצא להורג בגיליוטינה בשנה הקודמת; הגנרל היה נפוליאון בונפרטה (Napoleon Bonaparte). הפגישה הובילה להיכרותו של בונפרטה עם אמו של הנער, ז'וזפין (Joséphine), ומכאן לנישואים, לאימפריה ולקריירה. אז'ן דה בוארנה יבלה את תשע-עשרה השנים הבאות בהחזר חוב החרב הזו בנאמנות שאף אחד אחר במשפחתו של נפוליאון לא הצליח לקיים.
הגיליוטינה והגנרל
הוא נולד בפריז ב-3 בספטמבר 1781, בנם של הוויקונט אלכסנדר דה בוארנה (Alexandre de Beauharnais) ומארי-ז'וזף רוז טאשה דה לה פאז'רי (Marie-Josèphe Rose Tascher de la Pagerie). הוריו נפרדו כשהיה קטן — הדיווחים מצביעים על שנת 1785, כשהיה בן שלוש או ארבע — והוא נשאר עם אביו בעוד אחותו הורטנס (Hortense) נסעה למרטיניק. דרך מושבו של אביו באספה הלאומית המכוננת, הילד נכח בוויכוחים שפירקו את העולם לתוכו נולד.
המהפכה הגיעה אז ישירות אל המשפחה. אלכסנדר דה בוארנה, לאחר ששירת כגנרל במלחמות המהפכה, הוצא להורג בגיליוטינה ב-23 ביולי 1794 בעקבות המצור על מיינץ, ימים לפני נפילת רובספייר. ז'וזפין נכלאה. הגנרל לאזאר אוש (Lazare Hoche) לקח את אז'ן היתום תחת חסותו במהלך המלחמה בוונדה, והערכתו של אז'ן על אותה תקופת חניכות הייתה יבשה באופן אופייני: "המורה היה קפדן; בית הספר, על אף שהיה קשה, לא היה פחות טוב."
שליש
הוא הצטרף לרגימנט ההוסרים הראשון ב-30 ביוני 1797 ושירת כשלישו של בונפרטה באיטליה ולאחר מכן במצרים ובסוריה, כולל במצור על יפו ועכו ב-1799. הוא נכח בהפיכת 18 ברומר. הקידום הגיע בעקבות גורלה של המשפחה: קולונל ב-1802, גנרל ב-1804. בניגוד לאחיו של נפוליאון, שבילו את שנות האימפריה במריבות על כתרים, אז'ן למד את המקצוע מתוך האוהל.
המשנה למלך איטליה
ב-7 ביוני 1805 הכריז עליו נפוליאון כמשנה למלך ממלכת איטליה, שבסיסה במילאנו, תפקיד בו החזיק עד 11 באפריל 1814. ב-12 בינואר 1806 אימץ אותו נפוליאון רשמית, וכעבור יומיים הוא נשא לאישה את הנסיכה אוגוסטה מבוואריה (Augusta of Bavaria) — הראשון מקרוביו של נפוליאון שנישא לבית מלוכה מכהן. ב-16 בפברואר 1806 הוא הוכרז כיורש עצר לכס האיטלקי.
כמנהל הוא פיקח על ביצורים, עבודות ציבוריות, רפורמה משפטית והחדרת הקוד הנפוליאוני. שיפוט ההיסטוריוגרפיה הצרפתית הוא מדוד ולא נלהב: היו לו יכולות רגילות, שפוצו על ידי מצפוניות ועבודה קשה, והיה לו היתרון של יועצים מנוסים שסיפק נפוליאון. כישלונו האמיתי היחיד היה שמעולם לא הצליח להתחבב על האיטלקים, שהמשיכו לראות במשנה למלך שלהם זר. הנישואים, שסודרו מסיבות פוליטיות בלבד, התבררו כמאושרים באופן יוצא דופן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ראב
המוניטין הצבאי שלו עוצב בשנת 1809. כאשר אוסטריה פלשה לאיטליה, אז'ן הובס בסאצ'ילה באפריל על ידי הארכידוכס יוהאן (Archduke John) והיה זקוק לעזרתו של מקדונלד כדי לייצב את החזית. הוא התאושש בפיאווה במאי, ולאחר מכן ב-14 ביוני ניצח בקרב ראב. נפוליאון כינה זאת "הנכדה של מרינגו ופרידלנד" — הניצחון מנע מתגבורות אוסטריות להגיע לארכידוכס שארל (Archduke Charles) ואפשר לצבאו של אז'ן להצטרף לכוח העיקרי בזמן לוואגרם. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נבחן בפיקוד עצמאי ועבר.
רוסיה
בשנת 1812 הוא הוביל את צבא איטליה לרוסיה כמפקד הקורפוס הרביעי, כ-80,000 איש. הוא נלחם באוסטרובנו בסוף יולי, בבורודינו ב-7 בספטמבר, ולאחר מכן דרך מאלוירוסלאבץ, קרסנוי וחציית הברזינה ב-27–28 בנובמבר. מה שייחד אותו לא היה ההתקדמות אלא החורבן. נפוליאון עזב את הצבא בדצמבר; מירא (Murat) נטש את הפיקוד בחודש שלאחר מכן; ואז'ן השתלט על שרידי ה-Grande Armée בפוזנן.
הנסיגה שניהל לאחר מכן היא הטענה החזקה ביותר לזכותו. הוא הביא כוח מרוסק דרך פולין תחת לחץ רוסי ופרוסי משולב והביא אותו לסקסוניה כגוף של חיילים ולא כאספסוף — וזו הסיבה שלנפוליאון היה צבא להילחם איתו בליצן במאי 1813, וזו הסיבה שהוא ניצח שם.
ההגנה האחרונה
אז'ן נלחם בליצן ולאחר מכן נשלח בחזרה לאיטליה כדי להחזיק בחצי האי מפני פלישה אוסטרית. הוא ניהל נסיגה לוחמת ממושמעת דרך עמק הפו, ניצח במינצ'ו ב-8 בפברואר 1814, והובס בטארו ובנורה. בינואר 1814 הוא סירב לפקודה לנטוש את איטליה ולהביא את צבאו לצרפת כדי לעזור לקיסר ישירות — רגע האי-ציות הברור היחיד בקריירה שלו, ונושא עליו מתווכחים מאז.
זה לא עשה הבדל רב. פריז נפלה, נפוליאון התפטר, והתנגדות נוספת באיטליה הפכה לחסרת טעם. מהומות במילאנו סיימו את תקופת המשנה למלך; אז'ן חתם על אמנת שיארינו-ריצינו ב-16 באפריל 1814 ויצא לבוואריה באביב, בעידוד חותנו. במהלך מאה הימים הוא נשאר במקומו, התחייב שלא לעזוב את בוואריה, ולא לקח חלק במערכה האחרונה.
מינכן
המלך מקסימיליאן הראשון (Maximilian I) הפך אותו לדוכס לויכטנברג ונסיך אייכשטט ב-14 בנובמבר 1817. הוא בילה את שנותיו האחרונות בניהול אחוזות, הגדלת אוסף אמנות וסיוע שקט לפליטים פוליטיים. שתי התקפי שבץ ב-1823 לוו באחד קטלני ב-21 בפברואר 1824. הוא היה בן ארבעים ושתיים. הוא קבור בקריפטה של כנסיית סנט מייקל במינכן, תחת מצבת זיכרון מאת תורוואלדסן.
מדוע אז'ן מכונה גאון
הוא אינו כזה, במובן רציני כלשהו, והמקורות בוטים לגבי זה באופן יוצא דופן. הערכות צרפתיות מייחסות לו "יכולות רגילות" כשליט, המפוצות על ידי חריצות ועל ידי איכות היועצים שנפוליאון הציב סביבו; הממשל שלו באיטליה מעולם לא קנה את לב העם עליו משל. אין גוף של מחשבה אסטרטגית, אין חדשנות במלחמה או במדינאות, שום דבר שימקם אותו בין המוחות מהדרג הראשון של העידן הנפוליאוני.
הטענה הניתנת להגנה היא צרה ומעניינת יותר: כישרון להחזיק דברים יחד בתנאים שבהם כמעט כל אחד אחר נשבר. ראב הראה שהוא יכול לנצח בקרב עצמאי שהיה חשוב אסטרטגית. הנסיגה מפוזנן ב-1813 הראתה משהו נדיר יותר — היכולת לקחת פיקוד על צבא מושמד, שננטש בזו אחר זו על ידי הקיסר שלו ולאחר מכן על ידי מירא, ולהוציא אותו מפולין לסקסוניה שלם מספיק כדי להילחם ולנצח בליצן. זו מיומנות ספציפית וקשה: אומץ ארגוני, לא גאונות.
שאר המוניטין שלו הוא אופי. במשפחה שבילתה את האימפריה בתככים, אז'ן היה זה שעשה את העבודה, ציית לפקודות (למעט חריג יחיד של ינואר 1814), נישא במקום שאמרו לו ומצא שם אושר בכל מקרה, וסירב למכור את אביו החורג כשזה היה רווחי. היסטוריונים שמעריצים אותו מעריצים את יציבותו. כדאי לומר זאת בבירור במקום לקשט זאת כגאונות.
מורשת
העמידות שלו התבררה כדינסטית. מתוך שבעה ילדים עם אוגוסטה, ז'וזפין הפכה למלכת שוודיה, אמלי לקיסרית ברזיל, אוגוסט לנסיך בן זוג של פורטוגל, ומקסימיליאן נישא לדוכסית רוסיה גדולה; צאצאיו יושבים באילן היוחסין של בתי המלוכה של שוודיה, נורווגיה, דנמרק ויוון. הבונפרטים איבדו את כסאותיהם. בן החורג שמר על משפחתו בקווי הדם המלכותיים של אירופה במשך מאתיים שנה.