אטורה סוטסאס: המעצב שהפוך מכונות משרדיות לחושניות
מכונת כתיבה מפלסטיק כתום, שעוצבה כדי שאנשים יוכלו לשאת אותה מחוץ למשרד ולהשתמש בה ברכבת או לצד בריכת שחייה, הפכה לאחד החפצים המוכרים ביותר בעיצוב המאה העשרים – ואטורה סוטסאס כינה אותה "מכונת אנטי-מכונה", דחייה מכוונת של הרעיון שכלי עבודה צריך להיראות ולהרגיש כמו כזה. אותו חפץ יחיד, ולנטיין אוליבטי (Olivetti Valentine) משנת 1969, נמצא באוספים הקבועים של המומה (MoMA), הקופר היוויט (Cooper Hewitt), ומוזיאון העיצוב של לונדון, והוא לוכד את הטיעון שסוטסאס בילה את הקריירה שלו בהעברתו: שאפילו החפץ התעשייתי התכליתי ביותר יכול לשאת רגש, הומור ומשמעות.
אינסברוק לטורינו
אטורה סוטסאס נולד ב-14 בספטמבר 1917 באינסברוק, אז חלק מאוסטרו-הונגריה, וגדל בטורינו שבאטליה, שם עבד אביו – שנקרא גם הוא אטורה – כאדריכל המקושר לתנועה המודרניסטית-רציונליסטית של איטליה. סוטסאס למד אדריכלות בפוליטכניקו של טורינו, סיים את לימודיו בשנת 1939, וחוותה את הטלטלות של איטליה בזמן מלחמה בטרם הקים סטודיו משלו לאדריכלות ולעיצוב במילאנו בשנת 1947, ועבד בתחילה לצד אביו על פרויקטים של שיקום לאחר המלחמה.
לגרום למכונות להרגיש אנושיות
בשנת 1956 שכנע אדריאנו אוליבטי את סוטסאס כיועץ עיצוב לחברת מכונות הכתיבה והציוד המשרדי שלו, ובכך החל קשר שיגדיר את המוניטין הציבורי של סוטסאס במשך עשורים. הפרויקט המרכזי הראשון שלו, אלאה 9003 (Elea 9003), מחשב ה-Mainframe הראשון של איטליה, זכה בפרס העיצוב התעשייתי המוביל של המדינה, קומפאסו ד'אורו (Compasso d'Oro), בשנת 1959 – הכרה מוקדמת חריגה בכך שחומרת מחשוב יכולה להיות מטופלת כאובייקט עיצוב רציני ולא כהנדסה גרידא. מכונת החישוב החשמלית שלו, MC 19, זכתה בפרס קומפאסו ד'אורו שני בשנת 1970. אך זו הייתה מכונת הכתיבה ולנטיין, שעוצבה עם פרי א. קינג ב-1969, שהפכה ליצירת המופת המובהקת שלו: מכונה אדומה-כתובה בהירה, מגושמת וניידת, שנועדה במפורש להימלט מהרצינות האפורה של ריהוט משרדי, והופיעה מאוחר יותר בסרטו של סטנלי קובריק התפוז המכני ו, כעבור עשורים, נמכרה במכירה פומבית מאוספו האישי של דייוויד בואי במחיר גבוה בהרבה מההערכה. הפילוסופיה של סוטסאס מאחורי חפצים אלו הייתה מפורשת: הוא האמין, בלשונו שלו, כי "אנו קוראים את העולם בצורה חושנית... מקור הכל נשאר החושים", כשהוא דוחה את הרעיון שעיצוב טוב הוא עניין טהור של תפקוד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מהפכה שנוסדה בדירה
ב-11 בדצמבר 1980, אסף סוטסאס קבוצה של מעצבים צעירים, בהם מישל דה לוקי, ג'ורג' סאודן, ונתלי דו פאסייה, בדירתו במילאנו והקים את קבוצת ממפיס (Memphis) – שנקראה, לדברי סוטסאס, על שם שיר של בוב דילן שנוגן בלופ באותו לילה. ממפיס דחתה את הרציונליזם המאופק ששלט בעיצוב האיטלקי במשך עשורים, ויצרה רهיטים וחפצים בצבעים עזים, למינציות פلاستליות זולות ודפוסים מתנגשים במכוון שמבקרים דחו בתחילה כצרחניים ולא מעשיים מבחינה מסחרית. הופעת הבכורה של הקבוצה בניו יורק ב-1982 משכה יותר מ-3,000 מבקרים בתצוגה אחת, ויצירות כמו ארון הספרים קרלטון (Carlton) של סוטסאס עצמו – מחיצת חדר מזוגזגת וצבעונית המתפקדת בצורה גרועה כארון ספרים אמיתי – הפכו לאייקונים מיידיים של עיצוב פוסט-מודרני, המוערכים בדיוק בשל העדפת ההשפעה הסמלית והרגשית על פני התועלת. אלמנתו, ברברה ראדיצ'ה, ציינה מאוחר יותר כי סוטסאס "תיעב כל סוג של מוסד או היררכיה", וזה חלק מהסיבה שעזב את התנועה שהקים בשנת 1985, חמש שנים בלבד לאחר הקמתה, כדי להתמקד בסטודיו משלו, סוטסאס אסיאטי (Sottsass Associati), שנוסד עם אלדו צ'יביק, מרקו מרבלי, מתאו תון ומרקו זאניני.
מעבר לריהוט
סוטסאס אסיאטי המשיך לעצב אדריכלות, פנים חנויות וקווי מוצרים עבור לקוחות בהם אפל, פיליפס, סימנס, פיאט, אספריט ואלסי, לצד מבנים כמו גלריית מאייר-שוורץ בבוורלי הילס ועיצוב פנים לנמל התעופה מילאנו-מלפנסה. סוטסאס עצמו המשיך לעבוד במגוון רחב חריג של מדיה מעבר לציוד משרדי ולריהוט של ממפיס – קרמיקה, תכשיטים, זכוכית ותאורה – ופיתח, בין היתר, את המוטיב החתימתי "בקטריו" (Bacterio), דפוס של עיקולים אורגניים צפופים שפיתח לאחר שנתקל במשטחים מרקמיים במקדש בודהיסטי במדוראי שבהודו, ואותו יישם על פורנירי רهיטים וטקסטיל במשך שנים לאחר מכן. נסיעות נרחבות, במיוחד בהודו, ותחומי עניין באנתרופולוגיה, ספרות וצילום הזינו ישירות את אוצר המילים העיצובי שלו, שהתייחס לצבע כאל אות רגשי ותרבותי ולא כאל משתנה מדעי.
הכרה ומוות
במהלך הקריירה שלו זכה סוטסאס בפרס קומפאסו ד'אורו שלוש פעמים (1959, 1970 ו-1991) ובמדליית סר מישה בלאק ב-1999, וקיבל דוקטורט כבוד מהקולג' המלכותי לאמנות ב-1968. הוא נפטר ב-31 בדצמבר 2007 במילאנו, בגיל 90. רטרוספקטיבות גדולות התקיימו בעקבות זאת במוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס (2006), במוזיאון העיצוב של לונדון (2007), ובמט ברוייר בניו יורק (2017), ועבודותיו מוחזקות באוספים הקבועים של המומה, המוזיאון מטרופוליטן לאמנות, מוזיאון העיצוב ויטרה, מוזיאון ברוקלין, סטדלייק באמסטרדם, והמוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית בפריז, בין היתר.
מדוע אטורה נקרא גאונה
סוטסאס מתואר באופן נרחב בכתיבת עיצוב כחזון ומהפכן ולא כגאון במובן האינטלקטואלי הקפדני, והבחנה זו חשובה: הישגו לא היה תגלית או משפט אלא מעשה מתמשך של טעם ופרובוקציה – התעקשות, מול הקונצנזוס הרציונליסטי השולט של העיצוב האיטלקי והבינלאומי שלאחר המלחמה, שחפצים מיוצרים בהמוניהם יכולים וצריכים לשאת רגש, הומור, זיכרון והתייחסות תרבותית. העובדה שמכונת הכתיבה ולנטיין ואוסף ממפיס עברו שניהם מלגלוג (מסחרית, ממפיס הייתה הצלחה מוגבלת באותה עת) לקביעות במוזיאון ולהשפעה סגנונית מתמשכת תומכת בטענה שסוטסאס ראה משהו אמיתי שבני דורו טרם יכלו לראות. טענת הנגד ההוגנת היא שסוטסאס עבד כל הזמן בשיתוף פעולה – עם פרי קינג על הוולנטיין, עם קבוצה של מעצבים צעירים בממפיס שתרומותיהם האישיות (של דה לוקי, סאודן, דו פאסייה) היו משמעותיות, ועם משרד שותפויות גדול לעבודתו האדריכלית המאוחרת – כך שייחוס מוחלט של תנועה שנבנתה על ידי רבים למוח יחיד מסתכן בהגזמה במקוריותו האישית. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא נדירות עינו: היכולת להפוך חפץ ארצי כמו מכונת חישוב או ארון ספרים למשהו שטיען, בהצלחה, בעד התייחסות לעיצוב תעשייתי כצורה של ביטוי תרבותי.
מורשת
התעקשותו של סוטסאס שעיצוב צריך לפנות לחושים לפני שהוא פונה להיגיון עיצבה מחדש את האופן שבו דורות מאחרים של מעצבים חשבו על צבע, הומור ומשמעות בחפצים יומיומיים, והאסתטיקה של ממפיס – שנדחתה כטרנד חולף בשנות ה-80 – צפה ועולה שוב ושוב באופנה, בעיצוב גרפי ובחללי פנים בעשורים שמאז. מכונת הכתיבה ולנטיין נותרת ההוכחה המצוטטת ביותר לטענתו המרכזית: שאפילו מכונה שנבנתה עבור משרדים תאגידיים יכולה להיות מעוצבת מחדש כחפץ של הנאה.