אטורה מרקיאפאבה (Ettore Marchiafava) ביסס את תפקידו בהיסטוריה הרפואית על ידי הבהרת נוכחותם של טפילי מלריה בדם האנושי, תגלית שעיצבה מחדש את תחום המלריולוגיה. לאורך קריירה שנמשכה יותר משישה עשורים ברומא, מחקרו הקליני גשר על הפער שבין פתולוגיה מיקרוסקופית לניהול מעשי של מחלות זיהומיות, והשפיע הן על הרפואה האקדמית והן על המסדרונות המחוקקים של ממלכת איטליה.
יסודות אקדמיים ומחקר מוקדם
מרקיאפאבה, שנולד ברומא ב-1847, למד רפואה באוניברסיטת סאפיינצה ברומא, סיים את לימודיו ב-1869 וקיבל את הדוקטורט שלו ב-1872. הוא הפגין הבטחה מוקדמת כשזכה במדליית זהב במהלך לימודי הרפואה שלו. זמן קצר לאחר מכן, הצטרף למחלקה לפתולוגיה כעוזר של טומאסי קרודלי (Tommasi Crudeli). המסלול המקצועי שלו בתוך האוניברסיטה היה עקבי; הוא קודם לדרגת פרופסור חבר ב-1881 והגיע למעמד של פרופסור מן המניין ב-19 באפריל 1885, ובסופו של דבר ירש את קרודלי כראש המחלקה ב-1886. ב-1916 הוא קיבל את הקתדרה לרפואה, וכיהן כפרופסור עד פרישתו ב-1922, עת מונה לפרופסור אמריטוס.
תרומות למחלות זיהומיות
בין 1880 ל-1891, ערך מרקיאפאבה מחקר אינטנסיבי בתחום המלריה. בעבודה משותפת עם אנג'לו צ'לי (Angelo Celli), הוא אישר את תצפיותיו של אלפונס לאוורן (Alphonse Laveran) לגבי אורגניזמים חד-תאיים בדמם של חולי קדחת. תוך שימוש בכחול מתילן כחומר צביעה, הצמד זיהה בהצלחה את הטפילים הללו בתוך תאי דם ותיעד את רבייתם באמצעות ביקוע. ב-1885 הם הציעו את השם המדעי הרשמי פלסמודיום (Plasmodium). בהרחיבו את תחום פעילותו, הוא שיתף פעולה עם אמיקו ביניאמי (Amico Bignami) כדי להפיק את המונוגרפיה מ-1892 על קדחות קיץ-סתיו, שסיפקה ראיות לתפקידם של יתושים בהעברת מחלות. בנוסף, עבודתו כללה את התצפית מ-1884 על דיפלוקוקים בנוזל השדרה, שקדמה לזיהוי הרשמי של נייסריה מנינגיטידיס (Neisseria meningitidis).
תיאורים פתולוגיים ושמות אפונימיים
מרקיאפאבה הותיר מורשת של פתולוגיה תיאורית שנותרה במינוח הרפואי הנוכחי. הוא היה הראשון לתעד את ההיסטופתולוגיה של דלקת עורקים מוחית עגבתית. ב-1903, בשיתוף פעולה עם אמיקו ביניאמי, הוא פירט את ניוון המוח המתרחש אצל חולים אלכוהוליסטים, המכונה כיום מחלת מרקיאפאבה-ביניאמי (Marchiafava–Bignami disease). חקירותיו בהמטולוגיה ובנפרולוגיה היו קפדניות באותה מידה; הוא תיאר גלומרולונפריטיס סטרפטוקוקית וב-1931 סיפק ניתוח מעמיק של המוגלובינוריה לילית התקפית, שקושר מאוחר יותר לשמו כתסמונת שטרובינג-מרקיאפאבה-מיקלי (Strübing-Marchiafava-Micheli syndrome). יתרה מכך, הוא ביסס את הקשר הקריטי בין טרשת עורקים כליליים לבין הפתוגנזה של אוטם שריר הלב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שירות פוליטי ומנהלי
מחוץ לתפקידיו הקליניים, החזיק מרקיאפאבה במשרות בכירות שונות, כולל כהונה כחבר במועצה העליונה לחינוך ובמועצת הבריאות המחוזית של רומא. הוא שימש כסגן יו"ר הוועדה המרכזית של הצלב האדום האיטלקי וכרופא האישי של האפיפיורים ליאו ה-13, פיוס ה-10 ובנדיקטוס ה-15, וכן של בית המלוכה של סבויה. הקריירה הפוליטית שלו הגיעה לשיאה ב-1913 כאשר נבחר לסנאטור בממלכת איטליה. כחבר באקדמיה הלאומית לינצ'יי (Accademia Nazionale dei Lincei) מאז 1908, הוא כיהן כסגן נשיאה ב-1933. הוא הלך לעולמו ברומא ב-1935.
עובדות מהירות
- נולד: 1847, רומא - נפטר: 1935, רומא - השכלה: אוניברסיטת סאפיינצה ברומא - פרס מרכזי: מדליית מנסון (1926) - תפקיד פוליטי: סנאטור, ממלכת איטליה - תרומה מרכזית: זיהוי משותף של פלסמודיום - מחלה אפונימית: מחלת מרקיאפאבה-ביניאמי - השתייכות: האקדמיה הלאומית לינצ'יי
שאלות נפוצות של קוראים
### מה הייתה תרומתו של אטורה מרקיאפאבה לחקר המלריה?
הוא ואנג'לו צ'לי היו הראשונים לזהות טפילי מלריה בדם אנושי באמצעות צביעת כחול מתילן והציעו את השם פלסמודיום עבור פרוטוזואות אלו.
### אילו מצבים רפואיים נושאים את שמו?
הוא מזוהה עם מחלת מרקיאפאבה-ביניאמי, המשפיעה על המוח בחולים אלכוהוליסטים, ועם תסמונת שטרובינג-מרקיאפאבה-מיקלי, הקשורה להמוגלובינוריה לילית התקפית.